יחסים פיננסיים

בחינת היחסים הפיננסיים העיקריים של החברה היא שלב חשוב בניתוח הדוחות הכספיים. קיים מספר רב של יחסים פיננסיים המוגדרים מראש. הנתונים המוצבים ביחסים הפיננסיים נאספים באופן טכני ומיידי, מגוף הדוחות הכספיים ולעיתים גם מהמידע הנוסף הנכלל בפרק על תיאור עסקי התאגיד. אנו נעזרים גם במדדים פיננסיים שאינם מבוססים על כללי החשבונאות המקובלים, כמו EBITDA, או FFO.
ניתוח היחסים הפיננסים כולל בחינה אנכית (בחינת התפתחות היחסים הפיננסיים של חברת המטרה לאורך זמן) ואופקית (בחינת היחסים הפיננסיים של החברה אל מול חברות ההשוואה).

מטרת הניתוח היא ללמוד על חמש השאלות העיקריות של הניתוח הכספי:
1. בחינת רמת הנזילות של החברה.
2. בחינת החוסן הפיננסי של החברה.
3. בחינת רווחיות החברה.
4. הערכת היעילות התפעולית של החברה.
5. הערכת שווי החברה.

יש לתת את הדעת לכך שעשוי להיות שוני מהותי בערכי היחסים הפיננסיים בין ענפי הפעילות השונים. כך למשל, חברות נדל”ן מניב, עשויות להיות ממונפות יותר מחברות תעשייתיות, בעוד שחברות היי-טק ממעטות לעשות שימוש בהון זר. לכן, ניתוח גנרי שינסה להחיל קבוצה שהוגדרה מראש של יחסים פיננסיים לחברות מענפים שונים, עשוי להחטיא את מטרתו. יש להתמקד ביחסים הפיננסיים האופייניים לכל ענף, ולשקול גם בחינה של מדדים פיננסיים שאינם מבוססים על כללי החשבונאות, כפי שנדגים בהמשך. יש לבחון ולשקלל בניתוח את כל היחסים הפיננסיים הרלוונטיים, כדי לראות את התמונה הכוללת, ולא “לקפוץ למסקנות”, על סמך ניתוח של חלק בלבד מהיחסים הפיננסיים. כך למשל, יחסי נזילות גבוהים עשויים ללמד על קיום משאבים לא מנוצלים וכתוצאה מכך על רמת רווחיות נמוכה יחסית. תשואות גבוהות להון העצמי, עשויות לנבוע מרמת מינוף גבוהה ולאו דווקא מיעילות בניהול נכסי החברה. זאת ועוד, קיים חשש מתופעות של ייפוי מאזן. ניתן לייפות יחסים פיננסיים מסוימים, בעיקר כדי לעמוד בהתניות פיננסיות, אבל קשה יותר, בו זמנית, להטות את כל היחסים הפיננסיים.