רקע ב-IFRS

בחודש נובמבר 2005, קיבלה הוועדה המקצועית של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות החלטה לפיה הדוחות הכספיים של ישויות שכפופות לחוק ני”ע, יערכו לפי תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים שנקראים הIFRS (International Financial Reporting Standards ) החל מהתקופות המתחילות ב- 1 בינואר 2008.

ה- IFRS היא שפת עסקים גלובלית ומודרנית לדיווח של חברות ששמה לה מטרה ברורה לשקף את המציאות העסקית והכלכלית ואת התנודות בה. ה- IFRS נקבע על ידי המוסד הבינלאומי לתקינה בחשבונאות (IASB) שהוא גוף עצמאי בינלאומי אשר יושב בלונדון.

הרקע להתפתחות ה- IFRS כשפה כלל עולמית אחידה הוא הגלובליזציה בעולם, הם של העסקים והן של שוקי ההון. התפתחות זאת קיבלה חיזוק משמעותי בתחילת 2005 עם המעבר של האיחוד האירופי ליישום ה- IFRS בחברות הציבוריות.

על אף הצעד המשמעותי לקראת האחדת כללי החשבונאות בעולם באימוץ ה- IFRS  במדינות אירופה ובמדינות נוספות בעולם המערבי, הרי שבארה”ב, שוק ההון העולמי הגדול ביותר, לא אימצה עדיין את כללי ה- IFRS   , וכך למעשה נחצה העולם החשבונאי לשניים: מצד אחד, כללי ה- IFRS   המיושמים על ידי מדינות איחוד האירופי ומדינות נוספות, ומצד שני כללי US GAAP המיושמים בארה”ב.

מהלך הכרה אמריקאי רב משמעות בכל זאת התרחש בהחלטה ההיסטורית של רשות לניירות ערך האמריקאית (SEC) לקבל החל משנת 2008 דוחות כספיים של מנפיקים זרים הערוכים בהתאם ל-IFRS  ללא צורך בביאור התאמה. ה- SEC לא הכירה בעבר בתקינה חשבונאית זרה כלשהי. המשמעות היא שחברה מחוץ לארה”ב מיישמת בדוחותיה הכספיים את ה- IFRS, הרי שהדוחות הכספיים שלה יכולים להוות בסיס למסחר בכל שוקי ההון בעולם, בלא צורך בהתאמות כלשהן. בהתאם, חברות דואליות ישראליות רבות – שנסחרות הן בישראל והן בארה”ב – עורכות כיום את דוחותיהן הכספיים לפי ה- IFRS.

תפיסת התקינה המאפיינת את ה- IFRS היא גישה מבוססת עקרונות (Principles Based Approach) להבדיל מגישה מבוססת כללים (Rules Based Approach). להבדיל מגישה מבוססת כללים שדוגלת בהכנת דוחות כספיים לפי “ספר בישול” ומתכונים ברורים, הדרישה היא כעת להפעיל שיקול-דעת וחשיבה לגבי כל עסקה, אירוע או שינוי נסיבות. התקינה האמריקאית, ששימשה השראה לתקינה החשבונאית המקומית בישראל ערב למעבר ל- IFRS, היא תקינה מבוססת כללים.

היתרון המשמעותי של תקינה מבוססת עקרונות הוא שהיא מחייבת הפעלת שיקול דעת ולקיחת אחריות תוך חתירה לרלבנטיות אך החיסרון שלה הוא ששיקול דעת זה יכול לפגום בהשוואתיות בין חברות לגבי הטיפול החשבונאי במקרים זהים. ניתן להמחיש זאת באמצעות המקרה של בחינת שליטה, שעבר שינוי ב- IFRS בתחילת 2013. עד אז הקביעה של שליטה בחברה מוחזקת התבססה בעיקרה על השאלה האם שיעור החזקה בזכויות ההצבעה שלה עולה על 50%. בעקבות פרסום IFRS 10 קביעה שליטה מתבססת על עקרון שליטה אפקטיבית – כך שבהחלט יתכן ששיעורי החזקה נמוכים בהרבה מ- 50% יובילו למסקנה כי קיימת שליטה – למשל בעקבות פיזור רחב של יתר ההחזקות .

יש לציין כי האמריקנים, חוד החנית של תקינה מבוססת כללים, כבר הכירו בכישלונה החרוץ ובעליונות התקינה המבוססת עקרונות, בעקבות שערוריית אנרון שבה נעשה שימוש בכללים טכניים על מנת להתחמק מאיחוד דוחות כספיים של חברות בנות – במה שכונה יצירת ישויות חוץ מאזניות. בהקשר זה יש לציין כי האמריקנים חוו בעשור הקודם  3 מגה-משברים, שהתקינה המבוססת כללים היוותה עבורם כר פורה: פרשת אנרון, פרשת הסאב-פריים ופרשת ליהמן-ברדרס.

מאפיין  נוסף שבולט ב- IFRS הוא שימוש במודל השווי הוגן בדוחות הכספיים, זוהי גם הסיבה מדוע ה- IFRS נתפס על-ידי רבים כחשבונאות שווי הוגן. ההגדרה המקובלת למונח שווי הוגן הינו הסכום בו ניתן להחליף נכס, או לסלק התחייבות בעסקה בתום לב בין קונה מרצון ומוכר מרצון. אולם, גם בעידן ה-IFRS בסיס המדידה העיקרי בדוחות הכספיים נותר עלות היסטורית.

התרומה של ה- IFRS  משתקפת בין היתר בהכנסת בסיס המדידה של שווי הוגן למדידת נדל”ן להשקעה (ב- IAS40) ובנכסים פיננסיים (ב-IFRS 9 ), כמו השקעות במניות ובאיגרות-חוב ובמדידת נגזרים פיננסיים (שמדידתם לפי שווי הוגן הכרחית לשקיפות ומונעת הסתרת פוזיציות בעייתיות שאליהן נכנסה החברה). שיעור חשוב על חשיבות המדידה בשווי הוגן של השקעה במניות שאינה מקנה השפעה מהותית, קיבלנו  בפרשת החברות מבטח שמיר ותנובה. בעקבות דרישה של ה-IFRS למדוד את ההשקעה בשווי הוגן, נוצר הצורך לצרף את הערכת השווי. אי-הרצון של בעלת השליטה לחשוף את נתוני תנובה הוביל להפסקת המסחר במבטח-שמיר, שלוותה בהגשת תביעה ייצוגית נגדה, והחברה נאלצה למכור את השקעתה בתנובה. לולא ה-IFRS, ההשקעה בתנובה הייתה מוצגת על-פי עלותה ללא דרישה לצירוף הערכת שווי. יש כאן אמירה חזקה בנושא שקיפות, שלפיה חברה שמשתמשת בכספי הציבור חייבת להיות שקופה בפניו, ולהיכנס להשקעות שמאפשרות זאת.

חשוב להדגיש ה- IFRS לא חף מחסרונות, אך נמצא במגמה תמידית של שיפור. בתחילת 2018 ובתחילת 2019 נכנסים לתוקף שורה של תקנים חשבונאיים משמעותיים ביותר: IFRS 15 בנושא הכרה בהכנסה, IFRS 9  בנושא מכשירים פיננסיים ו-IFRS 16 בנושא חכירות. המשותף לכל התקנים הנ”ל, שמסמן מגמה ברורה אותה ניתן לראות גם בתקן החדש IFRS 17 בנושא חשבונאות של חברות ביטוח, הוא החיבור לתפיסה העסקית והניהולית – מה שמאד מחדד את הרלבנטיות של הדוחות הכספיים אך גם מורכב מאד מבחינה יישומית ודורש הפעלת שיקול דעת רב.

המעבר של ה- IFRS בעיקרו למדידת הנכסים הפאסיביים לפי שווי הוגן – כמו ניירות ערך ונדל”ן להשקעה אמור לקרב את ההון העצמי החשבונאי לערכי שווי ולהקל את הניתוח של משקיעים ואנליסטים. בדומה, חל שיפור ביכולת מעריכי השווי והאנליסטים לבצע הערכות שווי ביחס לעבר. חשוב להדגיש כי בסיס המדידה העיקרי של נכסים שנמצאים בליבת הפעילות האקטיבית – כמו מלאי ורכוש קבוע נותר עלות מופחתת. הבעיות העיקריות שליוו את המעבר של ישראל ל- IFRS ונותרו עדיין הן חוסר ההתאמה לשינוי החקיקה והרגולציה בנוגע לדוחות הכספיים. מערכת המס עוד לא התאימה את עצמה, אף שהיה ראוי שתעשה זאת כבר. גם משרד המשפטים לא התאים עד עצם היום הזה את חוק החברות להגבלה על חלוקת הדיווידנד מרווחים רעיוניים אף שב- 2016 כבר גובשה טיוטת תיקון חקיקה בנושא, בתמיכת רשות ניירות ערך.