גוף פיננסי או חנות מכולת: בנק הדואר נופל בין הכיסאות

בנק הדואר, שרשם ב–2017 הכנסות של 420 מיליון שקל, מציג לציבור דו”חות כספיים בלתי־נאותים על רקע כשל רגולטורי ■ דו”חות אלה מאפשרים לחברה האם הממשלתית שלו, דואר ישראל, לשאוב בשיטתיות את הונו — וגם להתחמק כנראה מתשלום מס

הדו”חות הכספיים של בנק הדואר, שמוצגים לציבור באופן תקין לכאורה באתר של רשות החברות הממשלתיות, עומדים בסתירה לעקרונות חשבונאיים בסיסיים. מעבר למשמעויות הדיווחיות הרגילות של דו”חות לא תקינים, לרבות לעניין היכולת לבחון לאורם את ההתנהלות הכספית והממשל התאגידי, מצב דברים זה מעלה סימן שאלה בדבר אי־עמידה לכאורה בהוראות חוקים. הכוונה, בין השאר, ל”שאיבת” הונו של בנק הדואר באופן שיטתי, דבר שמוביל לכאורה לחשיפה לסיכון של מחזיקי הפיקדונות בבנק וייתכן שגם להימנעות מתשלום מס למדינה.

חברת דואר ישראל, שפעלה קודם לכן כרשות הדואר, התאגדה כחברה ממשלתית ב–2006 ובמקביל רכשה את פעילות בנק הדואר מהמדינה. הבעיה החשבונאית הבסיסית בדו”חות בנק הדואר, שהגיעה גם לדו”ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר, טמונה בדו”ח רווח והפסד שלו שכולל רק הכנסות — ללא רישום הוצאות, תוך איפוסו באמצעות העברת ההכנסות לחברה האם, דואר ישראל. הרקע לכך הוא השימוש שמבצע בנק הדואר לצורך פעילותו בתשתיות ובעובדים של דואר ישראל.

מבקר המדינה התריע על היעדר הפרדה מבנית מלאה בין שני הגופים עוד ב–2012, על רקע כניסתו לתוקף של תיקון 11 לחוק הדואר — שדרש הפרדה מבנית מלאה כדי להרחיב את קשת השירותים הבנקאיים שהוא מספק. בדו”ח האחרון, מצביע מבקר המדינה על הממשל התאגידי הלקוי ומדגיש את הפוטנציאל להתנהלות לא תקינה כתוצאה מערבוב בין תחומי הפעילות. חשש זה מדאיג במיוחד לאור העובדה שדואר ישראל הציגה ב–2017 רווח נקי מזערי של 12 מיליון שקל בלבד מתוך מחזור הכנסות מאוחד של 1.8 מיליארד שקל.

דיווידנד במהות

הנקודה המרכזית היא שככל שחוקית בנק הדואר במתכונתו הנוכחית, לפי כניסתו לתוקף של תיקון 11, נועד לשמש רק כ”חברת כספת” לטובת הפרדת פיקדונות הציבור, הוא מציג מדי שנה באופן מוטעה הכנסות של כמעט חצי מיליארד שקל. חברת כספת כזאת נדרשת להציג הכנסות בגובה עמלה טיפול סבירה בפיקדונות ובנכסים הפיננסיים שכנגדם.

מנגד, ככל שההכנסות אכן שייכות לבנק הדואר, הטיפול החשבונאי המיושם בדו”חותיו עומד בניגוד גמור לדרישה של המסגרת המושגית, שהיא בגדר החוקה החשבונאית, להפריד את תוצאות הפעילות של הישות המדווחת מהבעלים שלה. בהתאם לכך, שימוש בתשתיות ובעובדים של החברה האם צריך להשתקף ברישום הוצאות בחברה הבת על בסיס שווי השירותים שהיא מקבלת מהאם שלה ללא קשר אם שילמה עליהן בפועל או לא — וההפרש בין ההכנסות להוצאות מייצג את הרווח.

המשמעות הראשונית של הסטת מלוא הכנסותיו של בנק הדואר לחברה האם ללא מתן כל ביטוי להוצאות בגין מתן השירותים על ידו, היא חלוקה שיטתית של דיווידנד (במהות) מדי שנה, שלא בהכרח עומדת במבחני החלוקה הנדרשים בחוק החברות — לרבות במבחן יכולת הפירעון. חלוקת הדיווידנדים פוגעת לכאורה בנושי בנק הדואר — במיוחד כשיתרת הפיקדונות מהציבור של בנק הדואר בסוף 2017 הסתכמה ב–2.8 מיליארד שקל. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הפניית תשומת הלב בדו”חות בנק הדואר למצבה הכספי הבעייתי של דואר ישראל.

מעבר לכך, ככל שחוזית־משפטית חברה בת לא נדרשת לשלם עבור שירות, הרי מבחינה כלכלית וחשבונאית הוויתור על קבלת תמורה עבור השירותים משמעותו השקעה בהון של החברה הבת. דוגמה קלאסית למצב כזה היא הענקת אופציות על ידי חברה אם ציבורית לעובדי חברה בת שלה, המקבלת ביטוי בדו”חות החברה הבת ברישום הוצאות שכר כנגד קרן הונית שנובעת מהשקעת בעלים. לאור האמור, הביטוי הנאות בדו”חות בנק הדואר היה צריך להיות רישום הוצאות כנגד קרן הון בגין תרומת בעלים בגובה שווי השירותים שהוא צרך לשם הפקת הכנסותיו.

לצורך המחשה, אם נתעלם מזרימת הכספים בין בנק הדואר לדואר ישראל, אם הכנסות הבנק הסתכמו ב–420 מיליון שקל ב–2017, ונניח כי עלות השירותים שהוא צרך לצורך הפקתן הייתה 80% מהם — הרי מצד אחד הבנק צריך להציג רווח של 84 מיליון שקל (שייזקף ליתרת עודפיו), ומצד שני צריכה להירשם בדו”חות קרן הון בגין השקעת בעלים של 336 מיליון שקל, שמייצגת את שווי השירותים שבו נשאה החברה האם.

בהינתן שלא קיים חוזה ברור המחייב את בנק הדואר לשלם עבור השירותים שהוא מקבל מהחברה האם שלו, המשמעות של הסטת ההכנסות של הבנק לחברה האם היא לא רק חלוקת דיווידנד בגין מרכיב הרווח — אלא גם הפחתת הון מלאה של השקעת הבעלים, שלכאורה ללא אישור בית משפט היא בגדר חלוקה אסורה לפי חוק החברות, על כל המשתמע מכך. הדברים נכונים גם כשמדובר ב”חברת כספת”.

בנק בלי הון

תוצר הלוואי האבסורדי של התנהלות בעייתית זאת הוא שבנק הדואר מציג על פני השנים הון אפס, מצב שהוא בלתי־סביר ולא מקובל בגוף עסקי בכלל ובבנק בפרט. גם חברת כספת נדרשת להציג הון ורווחים. למצב דברים זה יש השלכות לכאורה גם בהיבט המס: בנק הדואר, שמסיט את הכנסותיו לכאורה, לא משלם מס, וההכנסות מקוזזות מההפסדים המועברים הגדולים (משנים קודמות) של דואר ישראל לצורכי מס. דואר ישראל מספקת גילוי לכך שהסוגיה נתונה במחלוקת עם רשות המסים.

בהקשר זה, יש לציין שכתמונת ראי גם בדו”חות דואר ישראל — שכוללים ביאור של נתוני הדו”חות הנפרדים (סולו), שאמורים להתייחס רק לחברה האם — אין נטרול של תוצאות בנק הדואר. כלומר, ההכנסות וההוצאות בדו”ח רווח והפסד סולו.

שרשרת הכשלים החשבונאיים בהקשר לבנק הדואר בדו”חות דואר ישראל, שערוכים לכאורה בהתאם ל–IFRS, מתחילה כבר בטיפול החשבונאי בעת רכישתו מהמדינה. בתמורה לבנק, שנקבעה על 107 מיליון שקל, בהתבסס על הערכת שווי, הנפיקה חברת הדואר למדינה הון מניות בסך 70 מיליון שקל ואג”ח להמרה תמורת יתרת הסכום. דואר ישראל יישמה בדו”חותיה המאוחדים את שיטת הרכישה וכתוצאה מכך בגין רובה ככולה של תמורת הרכישה נרשמו נכסים לא מוחשיים — ובהם מוניטין של 42 מיליון שקל, שנותר מאז במאזן.

הבעיה היא ששיטת הרכישה לא מקובלת בצירופי עסקים תחת אותה שליטה, שבמהותם הם בגדר שינוי מבנה ארגוני — הרי אלה גופים שפעלו קודם לכן יחדיו במסגרת המדינה והופרדו לישויות משפטיות שונות — מה גם שאין מיעוט שמעורב בעסקה. בשנה שעברה למשל חסמה רשות ניירות ערך ניסיון של חברת האג”ח אורן השקעות ליישם את שיטת הרכישה בטענה כי קיימת לה מהות כלכלית בעסקה של רכישת פעילות בתחום הבטון מבעל השליטה בה, מאחר שלא חל שינוי במבנה הבעלות לאור אי־קיומו של מיעוט כלשהו.

כפועל יוצא, הטיפול היה צריך להיות לפי הערכים בספרים של הפעילות המועברת של בנק הדואר בשיטה חשבונאית המכונה As Pooling. טיפול חשבונאי כזה, לאור הערך הפנקסני האפסי של הפעילות, היה פוגע משמעותית בהון של חברת הדואר, שהרי הוא לא מאפשר בכלל רישום של עודפי עלות מזוהים ומוניטין — שייצגו את רובה ככולה של הערכת השווי לבנק.

בשורה התחתונה, דו”חות בנק הדואר אמנם ערוכים לכאורה לפי ה–IFRS, אבל הם עומדים בסתירה לכללי היסוד של החשבונאות. גם ללא יישום של תיקון 11, לא ניתן לקבל מבחינה חשבונאית את הנימוק של דואר ישראל כי מתכונת הצגת הדו”חות היא סבירה מאחר שהוצאות הבנק הן חלק מהתקציב שלה. גם אם בחלק מהזמן הפקיד עוסק בפעילות הדואר ובחלק בפעילות הבנק, הכנת דו”חות לישות מחייבת שימוש בהנחות של מחירי העברה — אחרת לא ניתן להעריך את ביצועי הבנק. בכל מקרה, גם אם מתייחסים לבנק הדואר כחברת כספת, הרי דו”ח רווח והפסד שלו אינו תקין.

אזור דמדומים

חוסר התקינות החשבונאית מקבל משנה תוקף בדו”ח מבקר המדינה האחרון, שלפיו היעדר ההון העצמי, שנובע מהטיפול החשבונאי השגוי ו”שאיבת” ההכנסות, הוא המכשול העיקרי ליישומו המלא של תיקון 11. מעבר להיבטים הדיווחיים והחוקיים, זהו כשל ניהולי חמור בדואר ישראל ובבנק הדואר, וכן כשל פיקוחי של משרד התקשורת ושל רשות החברות הממשלתיות; ויותר מכל — מקרה שהטיפול בו נופל בין הכיסאות.

הבעיות מתחדדות משום שבנק הדואר, המנהל פיקדונות של הציבור בסכומים משמעותיים מאוד, פועל באזור דמדומים, מאחר שעדיין לא מוגדר רשמית כבנק — כך שהוא לא נתון לפיקוח מתאים והדוק ולא כפוף לדרישות הלימות הון כלשהן. כישלון הרגולציה מהדהד, על רקע האינטרס הציבורי הברור בהגברת התחרות במערכת הפיננסית ובפיתוח בנק הדואר כבנק חברתי שיסייע לאוכלוסיות מוחלשות — מה גם שהוא אמור לשמש מנוע צמיחה לדואר ישראל, שהמתווה להפרטתה אושר לפני ארבעה חודשים פה אחד בוועדת השרים לענייני הפרטה.