הערכת שווי היא פעולה או תהליך של קביעת השווי של עסק, זכות בעלות בעסק, נייר ערך או נכס אחר. בחיי המעשה אנו נזקקים להערכות שווי לתאגידים לצרכים שונים שהעיקריים שבהם: קבלת החלטות השקעה, אישור עסקה עם בעלי השליטה בתאגיד (עסקת ניגוד), חלוקת רכוש ואיזון משאבים, מיסוי, קביעת סעד הערכה ולצרכי דיווח חשבונאי. חשוב להדגיש כי הערכות שווי הנערכות לצורך דיווח חשבונאי חייבות להיות מותאמות להוראות התקינה החשבונאית. דברים אלו תקפים במיוחד לגבי הטיפול בנושאים שבהם עשוי להיווצר פער בין הוראות התקינה החשבונאית לבין תפיסה כלכלית ובהם: הטיפול במסים נדחים; הכרה בתביעות תלויות; והכרה במוניטין ובנכסים בלתי מוחשיים אחרים.
קיימות מספר גישות ושיטות שונות לביצוע הערכות שווי. הגישות המקובלות ביותר להערכות שווי הנן: גישת ההכנסה; גישת הנכס, לרבות גישת העלות; וגישת ההשוואה לשוק. תחת גישת ההכנסה, אנו אומדים את שווי החברה לפי ההכנסות העתידיות שהיא צפויה להניב למשקיעים בה. השיטה הנפוצה ביותר להערכת שווי תחת גישה זו, היא שיטת היוון תזרימי המזומנים העתידיים – Discounted Cash-Flow) DCF). שיטה נפוצה הנובעת מגישת הנכס היא שיטת השווי הנכסי נטו המותאם – (Net Assets Value) NAV. בגישת ההשוואה לשוק אנו אומדים את שווי החברה ע”י השוואתה לחברות נסחרות בעלי מאפייני פעילות (ענף, גודל) דומים, ו/או לעסקאות דומות של רכישות ומיזוגים. השיטה הנפוצה ביותר תחת גישה זו היא שימוש במכפילי שווי (כמו מכפיל רווח, מכפיל הון, מכפיל EBITDA, ומכפיל מכירות) המאפיינים את חברות ההשוואה ואת הענף בו פועלת החברה לצורך גזירת שווי החברה.
השיטה הנפוצה לביצוע הערכות שווי היא שיטת ה- DCF. שיטה זו עולה בקנה אחד עם הוראות תקן חשבונאות בינלאומי 36 IAS, ועם פסיקת בית המשפט העליון בנושא סעד הערכה. מרבית הערכות השווי הנערכות לתאגידים מדווחים ומפורסמות לציבור, נערכות בשיטה זו. זאת היא גם הגישה המקובלת על הרשות לניירות ערך. בהתאם לשיטה זאת, לאחר חישוב השווי התפעולי של החברה (EV) באמצעות היוון של תזרימי המזומנים העתידיים, שווי ההון העצמי (E) נמצא ע”י גריעת סכום ההתחייבויות הכספיות נטו (D) מסכום השווי התפעולי, והוספת סכום הנכסים האחרים נטו (OA), ככל שישנם כאלו.
עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שלצורך יישום גישת ה- DCF על מעריך השווי להשיג תשומות מידע מקיפות, לגבי פעילות החברה ומעמדה התחרותי בתחומים בה היא פועלת, תכניות הפעולה שלה, ותקציבי ההשקעות שלה. כאשר מעריך השווי אינו מצוי בנתונים אלו, עליו לשקול יישום שיטה אחרת בהתאם לנתונים העומדים בפניו.
לצורך יישום גישת ההשוואה לשוק, על מעריך השווי להגדיר קבוצה של חברות השוואה ,(Peer group) בעלי מאפייני פעילות דומים, לגביהן יש לו נתונים מספקים. לעתים נעשה שילוב בין שיטות שונות לביצוע ההערכה. לדוגמה, כאשר אנו מעריכים את שוויה של חברת אחזקה, מקובל להשתמש בגישת ה- NAV, אולם שוויין של חלק מהחברות המוחזקות נאמד בשיטות אחרות (DCF או מכפילי שווי).
יש לציין כי חישוב ה- NAV נדרש לעתים לצורך בחינת יכולת הפירעון (סולבנטיות) של החברה. NAV שלילי עשוי להצביע על חדלות פירעון של החברה. כאשר אנו נוקטים בגישת ה- DCF לצורך ביצוע ההערכה, מקובל לבחון את סבירות תוצאות ההערכה ע”י השוואה למכפילי השווי המקובלים בענף ו/או בחברות השוואה בעלות מאפייני פעילות דומים.
להרחבה – ספר “תורת המספרים של עולם העסקים“, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, מחברים: יורם עדן ושלומי שוב. פרק 7 – שיטות להערכת שווי חברות (תוכן עניינים).