IAS 34 – דיווח כספי לתקופות ביניים

הדיווח הכספי לתקופות ביניים בא לספק למשתמשים השונים בדוחות הכספיים מידע כספי בפרקי זמן הקצרים משנה. מידע כספי לתקופות ביניים הינו רלוונטי כבר מעצם היותו זמין למשתמשים במידע בעת שהם נזקקים לקבל החלטות. מידע כספי לתקופות ביניים יכול לסייע הן לחיזוי הרווחיות לשנה השלמה והן לחיזוי הרווחיות לתקופה שמעבר לשנה השלמה.

הדרישה בדרך כלל בעולם, לדיווח כספי לפרקי זמן קצרים משנה, נובעת מחוקי ניירות ערך שחלים על חברות ציבוריות. מנגד, חברות פרטיות נדרשות בדרך כלל לערוך דוחות כספיים שנתיים בלבד מכוח חוקי החברות. כך לדוגמה, תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידים), התש”ע – 2009 דורשות מחברות ציבוריות בישראל לפרסם דוחות כספיים לכל אחד משלושת הרבעונים הראשונים של השנה, בעוד חברות פרטיות בישראל נדרשות בהתאם לחוק החברות לערוך דוחות כספיים שנתיים בלבד.

ברם, עריכת מידע כספי לתקופות ביניים עשויה לפגום ברמת המהימנות של הדיווח הכספי. זאת ראשית, לאור העובדה שדיווח כספי לתקופות ביניים נשען בדרך כלל באופן רב יותר על אומדנים מאשר הדוחות כספיים השנתיים, מטבע הדברים, שהרי באופן כללי ניתן לומר שככל שתקופת הדיווח מתקצרת כך גוברת מידת ההישענות על אומדנים. לצורך ההמחשה, נניח כי כנגד חברה הוגשה תביעה בסוף הרבעון הראשון והתבררה בסוף הרבעון הרביעי. במקרה זה, על אף שבדוחות הכספיים השנתיים לא יידרש לבצע אומדן של ההפרשה, שהרי זו התבררה במהלך אותה שנה, בדוחות הכספיים הרבעוניים, אומדן כזה יידרש. במילים אחרות, אילו החברה לא היתה עורכת דוחות ביניים, היא לא היתה נדרשת לביצוע אומדן. דוגמה נוספת, הוצאה שיש להכיר בה בדוח הביניים, אשר נקבעת על בסיס שנתי כמו הוצאות המס או בונוס מדורג למנכ”ל. במקרה זה, בעוד בדוחות הכספיים השנתיים סכום ההוצאה ידוע הרי שבדוחות הביניים יידרש לבצע אומדן באשר לגובה ההוצאה השנתית ולייחס חלק ממנו לתקופת הביניים.

לא רק זאת, הגברת התדירות של הדיווח הכספי והרצון לפרסם למשקיעים את הדוחות הכספיים קרוב ככל הניתן לסוף התקופה המדווחת, מצמצמת באופן טבעי את תקופת הזמן המתאפשרת לעריכה של הדוחות הכספיים, מחד גיסא ולבדיקות של רואה החשבון לגביהם, מאידך גיסא. כך, בהתאם לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש”ע – 2009 דוחות כספיים רבעונים של חברות ציבוריות מתפרסמים עד חודשיים מתום כל רבעון, בעוד דוחות כספיים שנתיים מתפרסמים עד שלושה חודשים מתום השנה.

כפועל יוצא, כללי החשבונאות המקובלים לעריכת דוחות כספיים לתקופות ביניים מכירים בכך שרמת האומדנים הנדרשת בעריכת דוחות ביניים אינה זהה בהכרח לזו הנדרשת בעריכת דוחות כספיים שנתיים. לדוגמה, יתכן שלא יהיה זה הכרחי במועדי הביניים לנקוט במלוא נוהלי מפקד המלאי ועריכתו, דבר שהכרחי לעשותו בתום שנת הדיווח וניתן יהיה להסתפק באומדנים המבוססים על רישומים חשבונאיים, תחשיבים וכדומה. כמו כן, מסיבה דומה, גם כללי הביקורת המקובלים יוצרים הבחנה ברמת הבדיקות שרואה החשבון מבצע על מנת לחוות את דעתו על הדוחות הכספיים. בעוד שלגבי הדוחות השנתיים, נדרש רואה החשבון לערוך נוהלי ביקורת מפורטים הרי שבדוחות ביניים, רואה החשבון מיישם נוהלי סקירה מצומצמים.

יוצא אפוא כי הדיווח הכספי לתקופות ביניים משפר מצד אחד את רמת הרלוונטיות, אך עשוי לפגום מצד שני ברמת המהימנות. למותר לציין, כי בהתאם למסגרת המושגית לעריכת דוחות כספיים והצגתם, נקבע “עיתוי נכון” כאילוץ על רלבנטיות ומהימנות (מאפייני איכות). לאמור, דיווח כספי לתקופות ביניים אם נדרש הינו בגדר כורח המציאות.

התפיסה העומדת בבסיס עריכת הדוחות הכספיים לתקופות ביניים, היא שהם בגדר עדכון לדוחות הכספיים השנתיים האחרונים. לפיכך, מטעמי עלות תועלת ומשיקולי זמינות במועד, דרישות הגילוי בדוחות הביניים הן מצומצמות ביותר, ונוגעות אך ורק לעדכונים מהותיים של מידע שדווח בדוחות השנתיים האחרונים. בהתאם לכך דוחות ביניים נערכים במתכונת תמציתית בלבד.

הטיפול החשבונאי בדוחות כספיים לתקופות ביניים, בשונה מדוחות כספיים שנתיים, מעבר לדרישות הגילוי המצומצמות, כאמור לעיל, נוגע בעיקר לסוגיות של מדידת הכנסות והוצאות. באופן כללי, החשבונאות התפתחה עבור דוחות כספיים שנתיים, לכן כללי החשבונאות נקבעים ותקני החשבונאות נכתבים במקורם בראיה של דוחות כספיים שנתיים ולפיכך, הם אינם מתמודדים עם סוגיות שמייחדות דוחות כספיים לתקופות ביניים. לדוגמה, תקני החשבונאות לא התמודדו עם סוגיית דיווח ביניים של עסק עונתי, בו ההכנסות מתרכזות בתקופה אחת של השנה, בעוד חלק לא מבוטל מההוצאות מתפרס באופן שווה על פני השנה (הוצאות קבועות) או לחילופין עם מקרה בו חברה יצאה במסע פרסום ברבעון מסוים והתהוו לה עלויות כבדות, בעוד ההכנסות מהפרסום התקבלו רק ברבעון הבא של השנה.

הטיפול החשבונאי בתקופות ביניים ביחס להיבטי המדידה של הדוחות הכספיים יכול להיות מושפע מהתפיסה בה רואים את הדוחות הכספיים לתקופות ביניים. תפיסה זו נחלקת בין שתי גישות:

א. הגישה האינטגראלית

גישה זו רואה בתקופת הביניים כחלק בלתי נפרד מתקופת דיווח שנתית, ולפיכך צבירה ודחייה של הוצאות והכנסות לגבי כל תקופת ביניים צריכה להיעשות מתוך שיקולים והערכות המתייחסים לתוצאות הפעולות של כל השנה. דהיינו, לא בהכרח על פי כללי החשבונאות המקובלים עבור דוחות כספיים שנתיים. בהתאם לכך, יש להקצות לדוגמה, את ההוצאות הקבועות המיוחסות לתקופת הביניים על בסיס היקף המכירות הצפוי לשנה השלמה. באופן זה, תיווצר הקבלה של הוצאות להכנסות בכל חלקי השנה.

ב. הגישה הדיסקרטית

גישה זו רואה בתקופת הביניים כתקופה חשבונאית שעומדת בפני עצמה ולא כחלק מתקופת דיווח שנתית. על פי גישה זו, הכרה ומדידת ההכנסות, ההוצאות, הנכסים וההתחייבויות ייעשו באותו אופן כאילו היה מדובר בדוחות כספיים שנתיים. במילים אחרות, בהתאם לגישה זו כל תקני החשבונאות שמתייחסים להיבטי ההכרה והמדידה בדוחות הכספיים השנתיים צריכים להיות מיושמים גם בדוחות הביניים.

בעוד הגישה האינטגראלית הייתה מקובלת, במידה מסוימת, בעבר, הרי שהחשבונאות המודרנית לתקופות ביניים מאמצת באופן מובהק את הגישה הדיסקרטית. הטיעונים שעמדו למצדדים בגישה האינטגראלית נגעו בעיקר להקבלה של הוצאות להכנסות, במיוחד בעסקים עונתיים ולהשוואתיות בין דוח הביניים לדוח השנתי. מנגד, המצדדים בגישה הדיסקרטית טוענים כי תקופת ביניים הינה תקופה שעומדת בפני עצמה בדיוק כשם ששנה עומדת בפני עצמה וגם היא לכאורה יכולה להיות חלק מתקופה ארוכה יותר. לצורך ההמחשה, עונתיות יכולה להתקיים גם בדוחות כספיים שנתיים, לדוגמה, אצל קבלן בונה שמחזור העסקים שלו הינו 2-3 שנים. יתר על כן, אם קיימת עונתיות הרי שיש לתת לה ביטוי בדיווח הכספי בכדי שהמשקיעים ידעו מתי מתרכזות ההכנסות ו/או ההוצאות של הישות המדווחת.

תקן חשבונאות בינלאומי מספר 34 (IAS) בדבר דיווח כספי לתקופות ביניים (להלן – התקן) מושתת על הגישה הדיסקרטית כאמור לעיל. התקן קובע את התכולה המינימאלית של דיווח כספי לתקופות ביניים ואת כללי ההכרה והמדידה בדוחות כספיים לתקופות ביניים.

בהתאם לתקנות ניירות ערך, חברות ציבוריות אינן נדרשות לפרסם דוחות כספיים לרבעון הרביעי בפני עצמו במסגרת הדוחות הכספיים השנתיים. כפועל יוצא, קיים חשש שהאינטרס הדיווחי של חברות יוביל לדחיית או להקדמת הוצאות או הפסדים חד פעמיים לרבעון הרביעי, על מנת למתן את השפעתם. בעוד שהטיית אומדנים מהווה ניהול רווחים שאינו לגיטימי, הרי שישנם סוגים מסויימים של הוצאות והפסדים, שלישות המדווחת יש יכולת לשלוט בעיתויים. כך למשל, הכרה בהוצאות בגין שינוי מבני תלוייה (בין היתר) במועד פרסום תכנית פורמאלית ומפורטת לגורמים המושפעים מהתכנית. מכיוון שאירוע זה הינו חד-פעמי באופיו, הרי שאם הוא מתרחש ברבעון הרביעי, השפעתו על דוח רווח והפסד השנתי קטנה פי ארבעה, בהשוואה להתרחשותו באחד מהרבעונים האחרים. מלבד מיתון ההשפעה במונחים שנתיים, קיים שיקול דיווחי נוסף לדחיית או להקדמת הוצאות או הפסדים חד פעמיים לרבעון הרביעי, שכן באופן זה הם מסוקרים על ידי התקשורת פעם אחת בלבד – במועד פרסום הדוחות השנתיים. הכרה בהוצאות ובהפסדים כאמור ברבעון השלישי (או ברבעון הראשון בשנה העוקבת) יוביל לסיקור כפול – ברבעון שבו הוכרו ההוצאות או ההפסדים ובמועד פרסום הדוחות הכספיים השנתיים. מתוך מטרה להילחם בתופעה זו, התקן דורש לכלול גילוי בביאור לדוחות הכספיים השנתיים בדבר המהות והסכום של אומדן שהשתנה באופן משמעותי במהלך תקופת הביניים האחרונה של השנה. כמו כן, תקנות ניירות ערך דורשות מחברות ציבוריות בישראל לפרסם תמצית דוחות רווח והפסד רבעוניים, לרבות נתוני הרבעון האחרון של השנה, במסגרת דוח פרטים נוספים על התאגיד, המתפרסם ביחד עם הדוחות הכספיים.

אקדמיית IFRS