יחסי נזילות (יחס ההון החוזר)

קיימים ארבעה יחסים פיננסיים מקובלים עיקריים לבחינת רמת הנזילות של החברה:

א. היחס השוטף – היחס השוטף מוגדר כיחס הנכסים השוטפים להתחייבויות השוטפות. הציפייה אפריורית, היא שהיחס השוטף יהיה גדול מאחד. משמעות יחס שוטף גדול מאחד היא קיומו של הון חוזר חיובי  שיאפשר לחברה לפרוע את התחייבויותיה השוטפות במהלך העסקים הרגיל, וללא היזקקות למימוש נכסים קבועים ו/או גיוס הון נוסף. בחינת היחס השוטף כיחס פיננסי, ולא התייחסות לגודל ההון החוזר בש”ח, מאפשרת השוואה בין חברות שהיקף הפעילות שלהן עשוי להיות שונה. זהו אחד היתרונות של בחינת יחסים פיננסיים. ככל שהיחס השוטף גדול יותר,רמת הנזילות של החברה טובה יותר. אבל יחסים גבוהים יחסית, עשויים ללמד על קיום עודפי הון חוזר, ולהעיק על רמת הרווחיות של החברה. מנקודת ראותם של בעלי המניות, אין הצדקה כלכלית להחזקה, לאורך זמן, של עודפי נזילות.

ב. היחס המהיר – (The Quick Ratio or The Acid Test Ratio) בוחן את יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות מתוך נכסיה הנזילים ביותר. היחס המהיר מוגדר כשבר שבמונה נכללות יתרת המזומנים ושווי המזומנים בצירוף יתרת הלקוחות ובצירוף השקעות לזמן קצר, ובמכנה סכום ההתחייבויות שוטפות. היחס המהיר משלים את היחס השוטף במובן זה שהוא מנטרל מהבחינה נכסים לא נזילים כמו מלאי ומיסים נדחים. בחינת היחס המהיר רלוונטית בעיקר לחברות הפועלות בענפי התעשייה והמסחר, המחזיקות במהלך העסקים הרגיל שלהן ברמות מלאי משמעותיות. חברות שונות עשויות להציג תמונת נזילות מוטה כלפי מעלה על ידי “ניפוח” יתרת המלאי שבדוחות הכספיים. בחינה בו זמנית של היחס השוטף והיחס המהיר עשויה לתת לנו תמונה נאותה יותר על רמת הנזילות של החברה.

ג. יחס הנזילות המיידי (Cash Ratio)- יחס הנזילות המיידי מחמיר יותר מהיחס המהיר במובן זה שהוא כולל במונה רק את סכום המזומנים ושווי המזומנים וההשקעות לזמן קצר (ללא יתרת הלקוחות ויתר הנכסים השוטפים). יחס זה עשוי להיות רלוונטי במקרים בהם מתעוררים ספקות לגבי רמת הנזילות של יתרת הלקוחות. יחס הנזילות המיידי יהיה תמיד קטן מהיחס המהיר (הקטן מהיחס השוטף). באופן עקרוני, ניתן לצפות לכך שחברה תעשייתית או מסחרית הפועלת כעסק חי, לא תשמור בידיה אמצעים נזילים שיספיקו בכל עת לפרעון כל התחייבויותיה השוטפות. לפיכך, במקרים רבים נמצא שיחס הנזילות המיידי יהיה קטן באופן משמעותי מאחד. במקרים אלו יש לנקוט משנה זהירות ולא לייחס ליחס זה לבדו חשיבות גדולה מידי. יש גם לתת את הדעת לכך שהנהלת החברה
יכולה להשפיע על יחס זה בהחלטותיה השוטפות.

ד. יחס התזרים מפעילות שוטפת (CFO) להתחייבויות שוטפות – בעוד ששלושת היחסים הקודמים, בחנו את יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות על ידי בחינת סכום הנכסים השוטפים שלה (כולם או מקצתם, בהתאם לרמת הנזילות שלהם), מדד זה בוחן את יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות מתוך מזומנים נוספים שתצבור בתקופה החשבונאית הבאה.
נקדים ונאמר כי למרות השימוש הנרחב שקיים במדד זה, יש לו משמעות מוגבלת וזאת, בעיקר בשל שתי סיבות: הראשונה היא, בעסק חי, חלק מן המזומנים המתקבלים בתקופה, מופנים להשקעה בהון חוזר. הסיבה השנייה, כפי שהסברנו בפרק הקודם, ה-CFO שהושג בשנה שהסתיימה אינו בהכרח אינדיקטור טוב ל-CFO שיושג בשנה הבאה.

חשוב להדגיש כי אין המדובר “בקבוצה סגורה” של יחסים פיננסיים. קיימים יחסים פיננסיים נוספים, שחלקם מבוססים על טרנספורמציות שונות של ארבעת היחסים הפיננסיים העיקריים.