ישויות קטנות ובינוניות (SMEs)

 

אימוץ התקינה הבינלאומית במדינות העולם נעשה בדרך כלל ביחס לישויות ציבוריות בלבד (לרבות אלה שהנפיקו לציבור חוב בלבד), כאשר לגבי יתר החברות המשיכו המדינות בשלב ראשון ליישם את התקינה המקומית. ניתן לומר כי רוב המדינות אשר אימצו את ה-IFRS עבור חברות ציבוריות, אמנם אינן מחייבות את החברות הפרטיות לדווח על פי ה-IFRS, אך גם אינן אוסרות זאת. מרבית המדינות המרכזיות לא אימצו בשלב זה את ה-IFRS באופן מחייב גם עבור חברות פרטיות.

כפועל יוצא, במרבית המדינות פסחה מהפכת ה-IFRS על החברות הפרטיות, שנזנחו למעשה. החברות הפרטיות בכל מדינה נותרו עם תקינה מקומית לא שלמה, לא מסודרת ומטבע הדברים גם לא מתוחזקת באופן שוטף, מצב שיוצר שונות אדירה בין דוחות כספיים של חברות פרטיות במדינות השונות, על אף שאלה מהוות את חלק הארי של העסקים בעולם. לשם המחשה, כמעט כל מדינה באירופה פיתחה לעצמה תקינה חשבונאית מקומית משל עצמה.

יש לזכור כי ברוב המדינות חלה על כל הישויות (או רובן) חובה סטטוטורית לערוך דוחות כספיים בהתאם לכללי חשבונאות מקובלים. דוחות כספיים סטטוטוריים אלה מוגשים בדרך כלל לרשויות המתאימות, והם עשויים להיות נגישים לנותני אשראי, ספקים, עובדים, רשויות ממשלתיות ועוד גורמים.

עד למעבר לתקינה הבינלאומית, כללי החשבונאות המקובלים בכל מדינה לא הבחינו בדרך כלל בין שתי קבוצות החברות, ציבוריות ופרטיות. בהתאם לכך, תקני החשבונאות ובכלל זה תקני החשבונאות הבינלאומיים, חלים באותו אופן על כלל הישויות. יחד עם זאת, מבחינה פרקטית, לאור קשיי יישום, נוצרים מצבים בהם ישויות קטנות ובינוניות אינן מיישמות כלל מסוים או מתקשות ביישומו, או לחלופין הכלל החשבונאי מיושם ברמת איכות שאינה מספקת.

יתר על כן, לאור הדרישות הרבות של התקינה הבינלאומית, במיוחד בנושאים של גילוי בדבר מכשירים פיננסיים וסיכונים פיננסיים, יישום התקינה החשבונאית עשוי ליצור עלויות דיווחיות כבדות לישויות קטנות ובינוניות בגין דיווחים אשר אינם בהכרח רלבנטיים למשתמשים בדוחותיהם הכספיים של אותן ישויות.

הצורך שנוצר במערכת נפרדת פשוטה יותר של תקינה חשבונאית בעבור ישויות אלה, במיוחד לאור המציאות הדיווחית באירופה כאמור, הביא את המוסד הבינלאומי לתקינה בחשבונאות (IASB) לפרסם תקן בנושא IFRS עבור SMEs (Small and Medium-Sized Entities). מדובר בתקן משמעותי ביותר שהכנתו החלה עוד בשנת 2003 וכללה תהליכי שימוע ותגובות נרחבים לרבות דיונים משותפים בכ-40 מדינות. החשיבות הגדולה של התקן היא ביצירת סט אוניברסאלי של כללים חשבונאיים פשוטים ליישום, אשר אינם כרוכים בעלויות דיווח כבדות – “IFRS light”.

התקן מגדיר SME כישות אשר עומדת בשני התנאים הבאים:

  • אין לה אחריות דיווחית ציבורית (public accountability). לישות קיימת אחריות דיווחית ציבורית אם ניירות הערך שלה רשומים למסחר או נמצאים בתהליך רישום למסחר, או שהיא מחזיקה בנכסים עבור קבוצה גדולה של יחידים (בדומה לפעילותם של בנקים, חברות ביטוח, ברוקרים, קרנות נאמנות וכו’).
  • היא מפרסמת דוחות כספיים למשתמשים חיצוניים (כגון בעלי מניות שאינם מעורבים בניהול החברה, נותני אשראי פוטנציאליים ובפועל וחברות דירוג אשראי).

כפועל יוצא, בעקבות התקן החדש נוצרות במרבית המדינות שתי רמות דיווח חשבונאי: רמה ראשונה – חברות ציבוריות שמיישמות את ה-IFRS המלא; רמה שניה – SMEs שמיישמים את הוראות התקן. עם זאת, במרבית המדינות בהן יכולות החברות לעשות שימוש בתקן ה-SMEs, הן יכולות גם לבחור לאמץ את ה-IFRS המלא.

ההקלות המרכזיות הקיימות בתקן ה-SMEs ביחס ל-IFRS המלא הן:

  • הושמטו נושאים שאינם רלבנטיים לחברות אלה, כמו למשל רווח למנייה, דוחות כספיים ביניים ודיווח מגזרי.
  • כללי הכרה ומדידה רבים פושטו, כמו למשל ביצוע הפחתה של מוניטין, הכרה בכל עלויות הפיתוח ועלויות המימון כהוצאות, אפשרות לשימוש במודל העלות עבור חברות כלולות או חברות שיש בהן שליטה משותפת
  • צמצום של כ-90% בדרישות הגילוי.
  • שימוש בשפה פשוטה ומובנת, שניתנת לתרגום פשוט לשפות שונות.
  • צפי לכך שתיקונים בתקן יבוצעו רק אחת לשלוש שנים, על מנת לשמור על יציבות דיווחית.

החל מחודש ינואר 2011, המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות מאפשר לחברות פרטיות ליישם IFRS for SMEs. בדברי ההסבר להחלטה נאמר כי בעקבות ההבדלים במדידה הקיימים בין IFRS במתכונתו הרגילה לבין התקן החדש הוחלט בשלב זה לא לחייב את החברות הפרטיות ביישום התקן החדש, אולם יתכן כי החלטה זו תשתנה בעתיד.

נכון לינואר 2018 ב-86 מדינות ברחבי העולם קיימת החובה או שניתנת האפשרות ליישם IFRS for SMEs וביניהן הונג קונג ובריטניה.

רקע בחשבונאות