IFRS 17 – המודל החשבונאי החדש

IFRS 17, תקן חדש בנושא ביטוח המתייחס לכללי הכרה ומדידה של חוזי ביטוח, צפוי להיכנס לתוקף בשנת 2023 ולהחליף את IFRS 4. התקן החדש שמתבסס במידה רבה על אומדנים והנחות תוך הסתכלות קדימה, צפוי לחולל מהפכה במיוחד בתחום ביטוח הבריאות וביטוח החיים ופחות בתחום הביטוח הכללי (אלמנטרי).

המודל החשבונאי המרכזי בתקן משתמש במונח שנקרא “מרווח שירות החוזה” (CSM) המייצג את הרווח הנדחה בגין שירות שטרם סופק. זו למעשה כרית שמטרתה לספוג את השינוי באומדנים של תזרימי המזומנים שעד כה יצרו זעזועים בדוח רווח והפסד. כפועל יוצא, הרווח החיתומי יהיה שטוח ואחיד יותר על פני השנים.

ב- IFRS 17 ישנם שלושה מודלים למדידה:

המודל הראשון הנו מודל כללי ומהווה את ברירת המחדל בתקן. מודל זה יחול בעיקרו על ביטוחי בריאות וביטוחי חיים, והוא יהווה בסיס לשאר המודלים. במודל זה יש לחשב את מרווח הסיכון[1] (RA) ואת אומדן תזרימי המזומנים העתידי, אשר יכלול גם את עלויות רכישת החוזה, שהוכרו עד כה כנכס נפרד במאזן (DAC). במידה והסכום שהתקבל מהיוון תזרימי המזומנים העתידי משקף התחייבות- יש להכיר בהפסד באופן מיידי. לעומת זאת, במידה והסכום משקף נכס, אין להכיר ברווח באופן מיידי, אלא יש להכיר בעתודה- CSM אשר תופחת על פני תקופת השירות. למעשה תחת מודל זה הרווח החיתומי בדוח רווח והפסד יורכב אפוא, בהתעלם מעדכונים באומדני העלויות, מהשחרור של הרווח הנדחה (CSM) על פני תקופת הפוליסה שצובר אף הוא ריבית, וכן מהפחתת רכיב הסיכון. ייתכן ויהיו ב-CSM שינויים שמקורם במספר גורמים המשפיעים על האומדן- חלוף הזמן, תביעות שאירעו בעבר והתאמות בגין ציפייה של תביעות. השינוי בגין חלוף הזמן ותביעות מהעבר יזקפו לרווח החיתומי ואילו שינויי אומדן בקשר לעלויות השירותים עתידיים, כמו למשל ביחס להתחייבות לתקופת הכיסוי הנותרת, יתווספו או יופחתו מיתרת ה- CSM. במידה ומדובר בשינוי לרעה הוא יקטין את ה-CSM  עד לאיפוסו ומעבר לכך ההשפעה תבוא לידי ביטוי באופן מיידי בדוח רווח והפסד, שכן מדובר בחוזה מכביד. בנוסף, תחת מודל זה, קיימת לחברה אפשרות בחירה, בין הכרה בשינויים בריבית ואומדנים אחרים שמתקשרים לסיכון הפיננסי ברווח והפסד לבין הכרתם ברווח הכולל האחר (OCI). ככל שההתייחסות של שוק ההון בישראל תמשיך להיות בעיקר לרווח הכולל של חברות הביטוח – החלופה הראשונה תהיה פחות משמעותית עבורן.

המודל השני הוא מודל התמורה המשתנה (“VFA”)- יחול בעיקר על פוליסות ביטוח משתתפות ברווחים שעומדות בקריטריונים שנקבעו בתקן. מודל זה מפרק את ההתחייבות של חברת הביטוח לבעל הפוליסה לשני רכיבים: צבירה ודמי ניהול. המודל צפוי להפחית את התנודתיות ברווח והפסד שנובעת משינויים בערך הנוכחי של דמי הניהול כתוצאה מזקיפתם ל- CSM.

המודל השלישי הוא המודל הפשוט (“PAA”)- יחול על פוליסות בעלות תקופת כיסוי קצרה, בעיקר על ביטוח אלמנטרי. המודל דומה ליישום הנוהג המיטבי תחת התקן הישן. כמו כן, הסכום המיוחס לשירותים שטרם סופקו יימדד על ידי הקצאת הפרמיה על פני תקופת הכיסוי (בד”כ בקו ישר), ואף ללא צורך בחישוב ערך נוכחי.

 

[1] פיצוי שחברת הביטוח דורשת בגין אי הודאות

אקדמיית IFRS