IFRS 16 – חכירות

חכירות מהוות אחד מסוגי העסקאות הנפוצות ביותר בעולם העסקים המודרני. חכירה (lease) הינה חוזה לפיו המחכיר מעביר לחוכר בתמורה לתשלום או לסדרת תשלומים את זכות השימוש בנכס מזוהה לתקופת זמן מוסכמת. לעתים קרובות נהוג לכנות חלק מהחכירות בשם השכרה או שכירות. חכירות נפוצות מאד לגבי כלי רכב, אניות, מטוסים וכן לגבי מקרקעין.

מבחינת הישות החוכרת (להלן: “החוכר”), חכירות מהוות למעשה כלי לגיוס אשראי מהישות המחכירה. בדרך כלל, החוכר משלם את דמי החכירה בתשלומים לאורך תקופת החכירה ולא בתשלום אחד בתחילת תקופת החכירה, ולפיכך המחכיר מעניק למעשה לחוכר אשראי לרכישת זכות השימוש בנכס על פני תקופת החכירה.

התקן החשבונאי אשר עוסק בטיפול החשבונאי בחכירות הוא תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 16 (IFRS) בדבר חכירות (להלן: “התקן”).

בהתאם לתקן, הטיפול החשבונאי בחכירות בדוחות הכספיים של החוכר מתיישב עם המהות הכלכלית של חכירות ככלי לגיוס אשראי, ולפיכך בספרי החוכר יש להכיר בנכס (זכות שימוש בנכס המוחכר) מצד אחד ובהתחייבות (התחייבות לתשלום דמי החכירה) מצד שני. לאורך תקופת החכירה, יש להכיר בהוצאות פחת בגין הנכס זכות שימוש ובהוצאות ריבית בגין התחייבות החכירה (יש לציין, כי קיימים מספר חריגים לטיפול זה).

הרציונל של התקן, שדורש לכלול את החכירות התפעוליות בדוחות הכספיים של החוכר הינו, שהחוכר מקבל שליטה על זכות השימוש בנכס כבר במועד תחילת החכירה. במועד זה, החוכר זכאי לקבל החלטות רלוונטיות לגבי השימוש בנכס באופן חד צדדי, כגון לגבי עיתוי, אופי ועלות הקמת השיפורים במושכר. כפועל יוצא, כבר במועד תחילת החכירה לחוכר יש מחויבות בלתי מותנית לשלם את דמי השכירות למחכיר. יש לציין, כי ברמה התיאורטית היה ניתן לכלול גם חוזי שירות בדוחות הכספיים של מזמין השירות, ויתכן שבעתיד עקרונות התקן לגבי חוזי חכירה יורחבו גם לחוזי שירות, כגון חוזה לקבלת שירותי שמירה ונקיון לשלוש שנים.

יש לציין, כי הטיפול החשבונאי בדוחות הכספיים של המחכיר אינו סימטרי לטיפול החשבונאי בספרי החוכר. לגבי המחכיר, התקן מאמץ את הטיפול החשבונאי בחכירות כפי שנקבע בתקן חשבונאות בינלאומי מספר 17 (IAS) בדבר חכירות אשר בוטל והוחלף על ידי התקן, וזאת מאחר שמתקיני התקן הגיעו למסקנה כי שינוי הטיפול החשבונאי בדוחות הכספיים של המחכיר כרוך בעלות גבוהה מהתועלת.

הטיפול החשבונאי בחכירות בדוחות הכספיים של המחכיר מבוסס על העיקרון של העדפת המהות הכלכלית על פני הצורה המשפטית (substance over form). בהתאם לעיקרון זה התקן קובע, כי בספרי המחכיר יש לסווג את כל החכירות לשני סוגים: חכירה מימונית (finance lease) וחכירה תפעולית (operating lease). חכירה מימונית היא חכירה אשר מעבירה למעשה את כל הסיכונים וההטבות הנלווים לבעלות על הנכס המוחכר לחוכר, אף אם הבעלות המשפטית לא תעבור בסופו של דבר. נהוג לכנות לעתים חכירה זו גם בשם חכירה הונית (capital lease). לעומת זאת, חכירה תפעולית היא חכירה אשר אינה חכירה מימונית, כלומר, היא אינה מעבירה למעשה את כל הסיכונים וההטבות הנלווים לבעלות על הנכס.

לדוגמה, אם תקופת החכירה היא למשך החלק העיקרי של אורך החיים הכלכליים של הנכס, החכירה תסווג בדרך כלל כחכירה מימונית, מאחר שהחכירה מעבירה למעשה את כל הסיכונים וההטבות הנלווים לבעלות על הנכס לחוכר.

המהות הכלכלית של חכירה מימונית היא מכירת הנכס באשראי, מאחר שבחכירה מסוג זה מעביר המחכיר לחוכר למעשה את כל הסיכונים וההטבות הנלווים לבעלות על הנכס המוחכר. לפיכך, מתוך מטרה לתת עדיפות למהות הכלכלית על פני הצורה המשפטית, חכירה מימונית מטופלת בדוחות הכספיים של המחכיר כמכירת נכס באשראי. לעומת זאת, בחכירה תפעולית המחכיר ממשיך להכיר בדוחותיו הכספיים בנכס המוחכר, ולאורך תקופת החכירה הוא מכיר בהכנסות חכירה.

התקן מספק דוגמאות אשר בדרך כלל יובילו לסיווג חכירה כחכירה מימונית. עם זאת, בשונה מהתקן האמריקאי המקביל, התקן אינו נוקב בספים כמותיים לצורך סיווג חכירה כמימונית או כתפעולית, ולפיכך סיווג החכירה כרוך בהפעלת שיקול דעת.

בפרקטיקה חברות הליסינג בענף הרכב מטפלות ברוב החוזים שלהן עם הלקוחות כליסינג תפעולי. כאשר הנכס החכור הוא מבנה שקיים לו רכיב מהותי של קרקע, יש בהתאם לתקן לבחון בנפרד את רכיב המבנה ואת רכיב הקרקע לצורך סיווג החכירה. לעיתים, בחכירות לתקופות ארוכות, מסווג המחכיר את החכרת המבנה כחכירה מימונית מאחר שהוא מעביר למעשה את כל הסיכונים וההטבות הנלווים לבעלות על המבנה לחוכר, אך את החכרת הקרקע הוא מסווג כחכירה תפעולית.

קיימת חשיבות רבה לזיהוי עסקאות חכירה, מאחר שהתקן חל על חכירות בלבד. התקן כולל הגדרה של חכירה והנחיות לזיהוי עסקאות חכירה. קיימות עסקאות אשר מנוסחות כעסקאות חכירה אך אינן עומדות בהגדרה של עסקאות חכירה. לעומת זאת, קיימות עסקאות אשר אינן מנוסחות כחכירה אך למעשה הן עסקאות חכירה אשר התקן חל עליהן. במיוחד, קשה לעיתים להבחין בין עסקאות מתן שירותים לבין עסקאות חכירה.

התקן עוסק גם בעסקאות מכירה וחכירה חוזרת אשר כוללות גם מכירה של נכס וגם חכירה חוזרת שלו. עסקאות אלו מהוות מקור מימון למוכר-חוכר כתחליף לגיוס הלוואות. התפיסה של הטיפול החשבונאי בעסקאות אלה היא להבחין בין מקרה שבו העברת הנכס לרוכש-מחכיר מטופלת כמכירה של הנכס לבין מקרה בו העברה זו אינה מטופלת כמכירה.

כדי לקבוע אם ההעברה של נכס מטופלת כמכירה של אותו נכס, יש ליישם את הדרישות בתקן דיווח כספי בינלאומי מספר 15 (IFRS) בדבר הכנסות מחוזים עם לקוחות, המתייחסות לקביעה מתי יש להכיר בהכנסה מהמכירה.

אם העברת הנכס מהווה מכירה, המוכר-חוכר מכיר רק בחלק הרווח אשר מתייחס לזכויות בנכס אשר הועברו לרוכש-מחכיר. אין להכיר בחלק הרווח המתייחס לזכויות השימוש שנותרו בידיו בעקבות עסקת החכירה חזרה. לעומת זאת, אם העברת הנכס אינה מהווה מכירה, אין להכיר ברווח מידי כלל, מאחר שלא מדובר בעסקת מכירה אלא בעסקת מימון, כלומר בעסקה של גיוס הלוואה כאשר הנכס נשוא העסקה מהווה בטחון.

ההשפעות של “כניסת” החכירות התפעוליות לדוחות הכספיים של החוכר

“כניסת” החכירות התפעוליות לדוחות הכספיים של החוכר מובילה בדרך כלל להשפעות הדיווחיות הבאות, בהשוואה לשיטת ה”מיצוע” שהייתה נהוגה בעבר, לפיה ערך הזמן לא מובא בחשבון:

  • השפעה על מדדים פיננסיים שנגזרים מסך הנכסים ו/או מסך ההתחייבויות, כגון הרעה בשיעור המינוף הפיננסי (סך התחייבויות לסך נכסים) והרעה בתשואה (או בתשואת הדיבידנד) לסך נכסים.
  • הרעה בהון החוזר וביחס השוטף. זאת משום, שיש להציג את החלויות השוטפות של התחייבויות החכירה בקבוצת ההתחייבויות השוטפות. מאידך, יש להציג את מלוא הנכסים בגין זכות שימוש כנכסים לא שוטפים.
  • הקדמת סך ההוצאות (פחת ומימון) בחלקה הראשון של תקופת החכירה (“front-loaded”), והיפוך השפעה זו בחלקה השני. זאת משום, שיש להכיר בהוצאות הפחת בדרך כלל בקו ישר, אולם הוצאות הריבית הולכות וקטנות לאורך תקופת החכירה, שכן הן מחושבות על יתרת קרן הולכת וקטנה. כפועל יוצא, ההון לאורך תקופת החכירה יהיה נמוך יותר בהשוואה לשיטת ה”מיצוע”. במילים אחרות, לאור שיטת הריבית האפקטיבית, קצב הפחתת הנכס מהירה יותר מקצב הפחתת ההתחייבות. כפועל יוצא, בתחילת תקופת החכירה הנכס יהיה שווה להתחייבות, וכך גם בסופה (אפס). עם זאת, בכל נקודת זמן לאורך תקופת החכירה יתרת הנכס תהיה נמוכה מיתרת ההתחייבות.
  • קיטון בעלויות הכשירות להיוון כחלק מעלות יחידות המלאי. לדוגמה, נניח שחברה חוכרת מפעל וציוד לייצור מלאי. במקרה זה, בעבר היא הייתה נדרשת להוון את מלא דמי השכירות כחלק מעלות יחידות המלאי, ולהכיר בנכס לגבי יחידות המלאי שטרם נמכרו. בהנחה שהמלאי אינו נכס כשיר בהתאם לתקן חשבונאות בינלאומי מספר 23 (IAS) בדבר עלויות אשראי, כגון כאשר לא נדרש פרק זמן מהותי כדי להכין אותו למכירתו, הרי שיש להוון רק את רכיב הפחת כחלק מעלות יחידות המלאי. מאידך, רכיב עלויות הריבית יוכר במלואו כהוצאה ברווח או הפסד במועד התהוותה, ולא במועד מכירת יחידות המלאי המתייחסות.
  • שיפור במדד ה-EBITDA וברווח התפעולי. זאת משום, שהוצאות פחת ומימון לא נכללות במדד ה-EBITDA, והוצאות מימון לא נכללות ברווח התפעולי. זאת, בהשוואה להוצאות דמי שכירות כפי שהיה נהוג בעבר, שנכללו במלואן במדד ה-EBITDA וברווח התפעולי, והוצגו בסעיף הרלוונטי כגון עלות המכירות, הוצאות מכירה ושיווק או הוצאות הנהלה וכלליות.
  • שיפור בתזרים המזומנים מפעילות שוטפת וכפועל יוצא בתזרים המזומנים החופשי (תזרים מזומנים מפעילות שוטפת בניכוי השקעות ברכוש קבוע ובנכסים בלתי מוחשיים).

יש לציין, כי חלק מההשפעות לעיל הינן השפעות קבועות, כגון ההשפעה על המינוף הפיננסי וההון החוזר, וכן השיפור במדד ה-EBITDA ובתזרים המזומנים מפעילות שוטפת. מאידך, חלק מההשפעות הינן השפעות המתהפכות לאורך תקופת החכירה (“שיפטינג”) לגבי נכס בודד, כגון הקדמת סך ההוצאות בתחילת תקופת החכירה, והיפוכן בסופה. כפועל יוצא, כאשר לישות המדווחת קיימים הסכמי חכירה רבים בהם היא החוכרת, והם מתפלגים ומתחדשים באופן אחיד, כך שקצב חוזי החכירה החדשים דומה בעיקרו לקצב חוזי החכירה המסתיימים, לא תהיה השפעה מהותית על הרווח. עם זאת, כאשר מדובר בעסק צומח, כך שקצב כניסת החכירות החדשות גבוה מזה של היוצאות, צפוי גידול בסך ההוצאות (פחת ומימון) והקטנת הרווח, בהשוואה לשיטת ה”מיצוע” שהייתה נהוגה בעבר.

 

אקדמיית IFRS