ההתבדלות הבעייתית והחריגה בעולם המערבי בכללי החשבונאות ״המיוחדים״ של הבנקים בישראל, שנמשכת כבר כמעט שני עשורים, רק הולכת ומתרחבת בעקבות ההתפתחויות הרגולטוריות של השנים האחרונות בכיוון תחרות. כך, חברות כרטיסי אשראי שכפופות לפיקוח על הבנקים, נדרשות להמשיך וליישם כללים חשבונאיים אלה גם אחרי שנפרדו מהבנקים וזה משתרשר גם לחברות הציבוריות שרוכשות את השליטה בהן. כלל ביטוח החזקות כבר נאלצה להפסיק לחתום את דוחותיה המאוחדים ככאלה שערוכים לפי IFRS ובקרוב זה יגיע גם לדוחות המאוחדים של קבוצת דלק בעקבות רכישת ישראכרט
באופן מוזר ובניגוד גמור לכל המדינות המערביות בעולם שאימצו את ה- IFRS (כלומר, חוץ מארה”ב), הבנקים בישראל כידוע לא עברו ל- IFRS וממשיכים כבר כמעט שני עשורים ליישם את כללי החשבונאות המיוחדים של הפיקוח על הבנקים. בהקשר זה אנחנו “בחברה” טובה עם מספר מדינות עולם שלישי בודדות. גם הדוח הסופי של הצוות הבינמישרדי בנושא הכנסת התחרות במערכת הבנקאית במגזר הקמעונאי לא שינה, אפילו במקצת, את הסטטוס קוו הבעייתי שמבדל את כללי החשבונאות של הבנקים בישראל.
ניתן להניח שהסיבה להתבדלות הזאת היא הרצון ההיסטורי של הפיקוח על הבנקים “לשלוט” בכללי הדיווח שלהם, אבל זה מאד בעייתי כי הדבר יוצר ערבוב רשויות בין שיקולי יציבות שאכן נמצאים תחת סמכותו של הפיקוח על הבנקים לבין תפקיד נפרד לחלוטין שנוגע לדיווח לשוק ההון של הבנקים כחברות ציבוריות בשני מישורים : האחד, הצורך לדווח למשקיעים לפי כללים שקובע גוף תקינה חשבונאית בינלאומי עצמאי והשני הפיקוח על היישום הנ”ל שאמור להיות נתון לרשות ניירות ערך.
אפשר להמחיש היטב את הערבוב המסוכן של שיקולי היציבות עם דיווח למשקיעים דרך ההחרגות והקביעות המוזרות ביותר שקיימות בכללים המיוחדים של הפיקוח על הבנקים שאמורים לכאורה להיות מבוססים על ה- USGAAP. כך למשל, ראינו בעשור האחרון התערבות גורפת בקביעת הכללים החשבונאיים של עיתוי רישום התחייבות בגין תוכניות התייעלות בכדי ליצור לבנקים תמריץ עסקי בנושא ובקביעת שיעור היוון מוזר לחישוב ההתחייבויות הפנסיוניות שלא בהתאם לתקינה מסודרת כלשהי. דוגמה נוספת נוגעת לתקופת ההפחתה של התוכנות בשימוש עצמי – באופן גורף על פני 5 שנים ולא לפי אורך החיים השימושיים הכלכלי שלהן כמו שהחשבונאות דורשת בהתאם להערכת ההנהלה שהוא ארוך הרבה יותר מכך. ראינו גם התערבויות בוטות של הפיקוח על הבנקים במקרים ספציפיים, כמו בטיפול החשבונאי של בנק מזרחי טפחות בפריסת הרווח מהמוניטין השלילי בגין רכישת השליטה בבנק איגוד תוך יישום כללים חשבונאים בלתי מקובלים. חשוב להדגיש כי התערבויות אלו עומדות בסתירה מוחלטת לכל כללי החשבונאות המקובלים בעולם (הן ה- USGAAP והן ה- IFRS).
היעדר הפרדת רשויות
דוגמה נוספת שיכולה מאד לחדד לעין לא חשבונאית את הבעייתיות הקשה של ההתערבות וחוסר הניטרליות שלה נוגעת לסיווג המאזני של התוכנות שעלותן כידוע היא מאד משמעותית לבנקים. הרקע לכך הוא כללי הלימות ההון של באזל לפיהן יש להפחית מההון העצמי את יתרת הנכסים הבלתי מוחשיים במאזן לצורך חישוב יחס הלימות ההון. באופן מוזר וחריג ביותר בהתאם לכללי הפיקוח על הבנקים, כל הבנקים מדווחים במאזנים שלהם על התוכנות במסגרת סעיף רכוש קבוע ולא כנכסים בלתי מוחשיים לפי מהותן המתבקשת.
התוצאה החמורה של האמור היא שכיום אף בנק בישראל, עד כמה שזה נשמע הזוי, לא יכול לקחת את הדוחות שלו כפי שהם מוצגים היום למשקיעים בבורסה בישראל ולהנפיק בבורסות המובילות בעולם, להבדיל מכל יתר החברות הציבוריות בישראל אפילו הקטנות שבהן.
לבעיית הפרדת הרשויות הקריטית מצטרפת בעיית השוואתיות שמקבלת משנה תוקף בשנים האחרונות עם ההתפתחות של חברות אשראי חוץ בנקאי ציבוריות, שלא כפופות לפיקוח על הבנקים ועל כן מדווחות לפי IFRS.
הדברים מקבלים משנה תוקף כעת כשאנחנו מדברים על ממשקים בין הגופים העסקיים ויצירת כללי רגולציה קוהרנטיים לגבי אותה סוג של פעילות עסקית.
עוד גורם שמרחיב את הבעייתיות הנ”ל הוא רכישת השליטה בחברות כרטיסי האשראי הגדולות שהופרדו מהבנקים על ידי חברות ציבוריות משמעותיות מתחומי פעילות שונים. כך למשל בעקבות הרכישה של מקס שנדרשת ליישם את הכללים המיוחדים של הפיקוח על הבנקים, כלל ביטוח הפסיקה לדווח על דוחותיה המאוחדים ככאלה שעורכים לפי IFRS. מעבר לכך שכעת גם כלל החזקות ביטוח לא יכולה להנפיק על סמך דוחותיה בחו”ל, התוצאה של השעטנז היא פשוט לא נכון מבחינה חשבונאית – הרי לא יכול להיות שדוחות מאוחדים לא יערכו לפי אותו בסיס ואין לזה אח ורע בעולם! חשוב להדגיש כי ככל שלא יתבצע שינוי הבעיה המביכה הזאת תשתרשר גם לרוכשות הנוספות של חברות כרטיסי האשראי האחרות, לרבות בקרב קבוצת דלק בעקבות רכישת ישראכרט.
תחרות בלי קוהרנטיות?
מעבר לכך שהעיוות המוזר הזה הוא תוצר של קיבעון מחשבתי של הפיקוח על הבנקים וניצול סמכות, גם מעבר מלא ל- USGAAP לפי הרוחות הנושבות בפיקוח על הבנקים לא יפתור את בעיית חוסר הקוהרנטיות הדיווחית בישראל – במיוחד כשרוצים לדבר על השוואתיות ותחרות בין גופי אשראי דומים במהות. בהקשר זה, סביר להניח שבעבר עם המעבר של החברות הציבוריות בישראל ל- IFRS ב- 2008 היה לפיקוח על הבנקים חשש מה- IFRS כתקינה חדשה, אבל הניסיון מלמד שזאת תקינה חזקה שמיושמת כבר 20 שנה בהצלחה רבה בכל הבנקים הגדולים באירופה (מ- 2005) וכן גם ביתר המדינות המערביות מחוץ לארה”ב. במאמר מוסגר, יש לציין כי האמריקאים עצמם היו אמורים לעבור ל- IFRS בשלהי העשור הקודם לגבי מנפיקים מקומיים בארה”ב, לרבות הבנקים הגדולים. אך בעקבות המשבר העולמי של 2008 שיצר, מטבע הדברים, חוסר מוטיבציה פוליטית לגלובליזציה הם החליטו שהם רוצים לשמר את ה״ריבונות החשבונאית״ שלהם וויתרו על המהלך. מאז למרבה הצער הפערים בין התקינות רק מתחדדים וסביר להניח שבעידן ממשל טראמפ לא נראה שינוי בנושא, בלשון המעטה…
בשורה התחתונה, נראה שכנקודת פתיחה חייבים להעביר, מוקדם ככל הניתן, את חברות כרטיסי האשראי בישראל ל- IFRS ולכלול קביעה זאת גם לגבי גופי אשראי פוטנציאלים נוספים שיכנסו לתוך ההקלות של רישיונות בנק “לייט” בהתאם לדוח החדש, ככל שיהיו כאלה. ומעבר לכך, נראה שהגיע הזמן שהפיקוח על הבנקים ישקול מעבר של כלל הבנקים בישראל ל- IFRS כדי לייצר תשתית דיווחית נאותה למשקיעים בשוק ההון. התפיסה המרכזית צריכה להיות שככל שהפיקוח מעוניין לסטות לצורכי הלימות ההון מכללי החשבונאות וזה לגיטימי בראייתו כמפקח על היציבות הוא יכול לעשות זאת באמצעות דרישות היציבות שלו עצמן, אך לא באמצעות התערבות בוטה בדוחות הכספיים שלא עומדת בשום סטנדרט בינלאומי בסיסי של התנהלות ציבורית תקינה בכלל ודיווח לשוק ההון בפרט.
(*) נכתב על ידי שלומי שוב