כך שופרסל מגדילה את העודפים

ה-IFRS מיושם בישראל כבר יותר משלוש שנים, אבל אף שמדובר בתקינה מבוססת עקרונות (principles based) הדו”חות הכספיים נותרו, במידה רבה, מבוססי כללים (rules based). ביטוי לכך הוא שמצד אחד הדו”חות מעמיסים על הקוראים מידע מיותר ומפורט, לרבות העתקת ניסוחים משפטיים, ומצד שני מסתפקים לעתים קרובות במשפטים גנריים סתומים – תוך התעלמות מעקרונות של מהותיות ורלוונטיות.

הדבר מקבל ביטוי גם ביישום דווקני, תוך התעלמות ממצבים משתנים, כמו במקרה של מדידת שווי הוגן של אופציות לעובדים. פרמטר משמעותי באמידת ערך האופציות הוא סטיית התקן החזויה של מחיר המניה. כאחד הגורמים שיש לשקול לצורך התחזית, מציין ה-IFRS את סטיית התקן ההיסטורית בהתאם לאורך חיי האופציות. בפרקטיקה הדבר מיושם באופן “עיוור” גם בנסיבות שבהן העבר דווקא אינו מעיד על העתיד – כמו במשבר הפיננסי – או במקרים הסדרי חוב ומוביל לניפוח השווי.

אבל נדמה כי מעבר לשינוי תפיסתי שעדיין לא בוצע, המלווה בחשש מלקיחת אחריות, חלה הידרדרות בדמות שימוש בפרשנויות המנצלות לקונות בתקינה. נתמקד הפעם בתרגיל קטן שקשור לסיווגים בהון העצמי, המורכב משני מקורות: השקעות הבעלים, כמו הנפקות, המיוצג בעיקר על ידי סעיפי ההון מניות והפרמיה; ורווחים שנצברו ועדיין לא חולקו, המיוצג בעיקר על ידי סעיף העודפים.

מתוך תפיסה כי מטרת הדו”חות אינה לקבוע את הסכומים שניתנים לחלוקה כדיווידנדים, התקנים החשבונאיים, ובכלל זה גם ה-IFRS, אינם נותנים דגש על המיונים בהון העצמי – להוציא דרישה להצגה נפרדת של הון מונפק וקרנות.

כמה חברות מנצלות את שיקול הדעת כדי לשפר עמדות דיווחיות. כך, שופרסל ושטראוס גרופ הוסיפו ב-2010 ליתרת העודפים שלהן 15 ו-10 מיליון שקל, בהתאמה, בגין מענקים הוניים לעובדים. ההוספה בוצעה אף שהתפיסה החשבונאית היא שהמענקים הונפקו לעובדים בתמורה לשירותיהם – כך שמדובר בהשקעת בעלים הדומה לחלוטין להנפקה רגילה של מניות או כתבי אופציה. תופעה מוזרה זו אף הגיעה לידי כך שבית הזהב העבירה ליתרת העודפים ב-2010 תקבולים בגין כתבי אופציה שפקעו.

התרגיל לא פסח גם על תפיסת הישות האחת, לפיה שינויים בשיעור האחזקה בחברה בת תוך שמירת השליטה בה מטופלים כעסקות עם המיעוט. החברה לישראל הגדילה את יתרת העודפים שלה ב-85 מיליון דולר ב-2010 כתוצאה ממכירת מניות בחברה הבת כיל בלא איבוד שליטה. כידוע, קרן הון מעסקות עם המיעוט שקולה במהותה לפרמיה על מניות – השקעת בעלים.

האינטרס הדיווחי של החברות ברור: המאזן נראה טוב יותר כשהוא כולל יתרת עודפים גדולה יותר, מה עוד שקיימת אף תקווה שרישום הסכומים ביתרת העודפים יכשירם לחלוקה כדיווידנדים בעתיד. אבל נראה כי ניצול הלקונה אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון-העל של מתן מידע רלוונטי למשקיעים, מעבר לכך שמדובר בפגיעה בעקביות – שהרי הנפקות הוניות רגילות אינן מסווגות בעודפים.

לשם השוואה, גם בארה”ב התקינה אינה עוסקת במיונים פנימיים בהון, אבל אין סיכוי שחברה תרשה לעצמה דיווח כזה. נראה כי ההנהלות והדירקטוריונים חייבים להפנים כי הדו”חות הם מצגיהם, וככאלה הם נדרשים “להסתכל למשקיעים בעיניים” וליישם את המדיניות החשבונאית הראויה ביותר.