כמות הכסף הנזיל בבנקים יורדת

אם תתרחש משיכה מאסיבית של פקדונות, עלולים הבנקים להידרש לסיוע מבנק ישראל

הקריאות בשבוע האחרון למשיכות פיקדונות וכספים מהבנקים נוגעות בעצב רגיש מאוד, שקשור לנזילות של מערכת הבנקאות. אחד הסיכונים הגדולים של מערכת הבנקאות הוא מצב שבו אף שקיימים מספיק נכסים כדי לכסות את ההתחייבויות, עיתוי הפירעון של הנכסים לא יאפשר לעמוד בתזרים המיידי הנדרש לצורך פירעון מיידי נדרש של התחייבויות ‏(פיקדונות‏). מצב כזה יכול להתרחש למשל בסיטואציה שמכונה הסתערות על הבנקים ‏(Run on the Bank‏).

סיכון הנזילות אינו רלוונטי רק בבנקים, אלא בכלל בחברות עסקיות. לצורך כך קיימת דרישה ב-IFRS לבצע במאזן הבחנה דיכוטומית בין נכסים שוטפים לבין נכסים לא שוטפים, ובין התחייבויות שוטפות לבין התחייבויות לא שוטפות.

ההבחנה נערכת בדרך כלל על בסיס שנה, מתוך תפישה כי השנה מייצגת את המחזור התפעולי של העסק, אלא אם כן הוא ארוך ממנה. הבחנה זו, שממנה נגזר המונח הון חוזר ‏(עודף נכסים שוטפים על התחייבויות שוטפות‏), אמורה לספק אינדיקציה בסיסית ליכולת החברה לעמוד בהתחייבויות השוטפות שלה במהלך העסקים הרגיל.

עם זאת, חשוב לזכור כי למרות החשיבות של מידע זה, מדובר ברזולוציה נמוכה יחסית, שהרי הוא אינו מספק אינדיקציה לסיכון הנזילות במועדים קצרים יותר משנה. כפועל יוצא מכך, במסגרת דרישות הגילוי לגבי מכשירים פיננסיים, דורש ה-IFRS לספק מידע ברזולוציה גבוהה יותר.

בדומה, גם בדרישות הגילוי של רשות ניירות ערך בנושא דו”ח התזרים החזוי – שככלל ניתן לתקופה של שנתיים ברזולוציה קלנדרית – נקבע כי במקרה שבו חל מועד פירעון של התחייבות מהותית במהלך ששת החודשים הראשונים של תקופת התזרים החזוי, יש לציין מועד זה ואת המקורות הכספיים המיועדים לפירעון.

מודלים של חידוש וגלגול פיקדונות

בבנקים, להבדיל מחברות רגילות, סיכון הנזילות מקבל משנה תוקף. בשונה מיתר החברות, הבנקים אינם מבצעים את ההפרדה הדיכוטומית הנ”ל במאזנם, אלא מסדרים את הנכסים וההתחייבויות שלהם לפי סדר נזילות. הרציונל הוא שמאחר שהבנק אינו מספק סחורות או שירותים במהלך מחזור תפעולי שניתן לזיהוי בבירור, והנכסים וההתחייבויות התפעוליים שלו הם המכשירים הפיננסיים, הצגה של נכסים ושל התחייבויות לפי סדר נזילות מספקת מידע רלוונטי יותר.

בהתאם לכך, קיימת חשיבות מיוחדת בבנקים לביאור שמלמד על סכומי הנכסים והתחייבויות של הבנק לפי מועדי פירעון. הנתונים על מערכת הבנקאות בישראל לתום 2012 מעידים על נתוני נזילות נמוכים יחסית. כך, יחס כיסוי של יתרות לפי דרישה ועד חודש ‏(ללא נגזרים‏) בשלושת הבנקים הגדולים, היתה בתום 2012 כמחצית בלבד. משמעות היחס הזה היא שאם תתרחש משיכה מאסיבית של הפיקדונות והכספים הנזילים, תהיה לבנק בעיה לעמוד בכך ללא סיוע מבנק ישראל.

יש לציין כי ניתן לראות ירידה ביחס הכיסוי הנ”ל במהלך השנים: אם ב-2005 היה יחס הכיסוי הממוצע בשלושת הבנקים הגדולים במגזר השקלי כ-65% – הרי שבתום 2012 הוא היה 55% בלבד. במגזר מטבע החוץ ‏(בנטרול היתרות של הפעילות בחו”ל‏) הירידה חדה הרבה יותר: מכ-85% ב-2005, לקצת יותר מ-30% בתום 2012.

הדבר נובע כנראה מכך שהבנקים, שלרוב נותנים אשראי ארוך וממומנים במידה רבה על ידי פיקדונות קצרים, עובדים על בסיס מודלים של חידוש וגלגול פיקדונות ולא על בסיס הנחה של Run on the Bank ותזרים פירעון חוזי, לאור הלחץ לייצור תשואה גבוהה על ההון.

מגמה זו, העולה מהדו”חות הכספיים, צפויה להתקזז על רקע העובדה שניתן לצפות שהדרישות החדשות והמחמירות להלימות הון בבנקים יובילו לשיפור הנזילות בבנקים, כך שעודף הפיקדונות שמגויסים יושקעו באג”ח ממשלתיות ובניירות ערך דומים בעלי נזילות גבוהה.

הנתון על יחס הכיסוי לעיל נמוך מדי לכאורה מאחר שאינו מביא בחשבון את ההשקעה של הבנקים באיגרות חוב ממשלתיות שמועד פירעונן ארוך יותר מ–30 יום, אך יש לזכור שהוא גם אינו מביא בחשבון את היכולת של המפקידים “לשבור” פיקדונות ותוכניות חיסכון שאינם עומדים לפירעון מיידי.

בדיוק לעניין זה פותח, בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, במסגרת הוראות באזל 3 יחס נזילות חדש לבנקים שנקרא LCR‏ (Liquidity Coverage Ratio‏), במטרה לחזק את היכולת של הבנקים לעמוד בזעזועים.

היחס דורש מהבנקים להחזיק נכסים נזילים מספיקים באיכות גבוהה ‏(כמו מזומנים ואיגרות חוב מדינה‏) עמידה בתזרים שלילי חמור ל–30 יום לפחות, שכולל משיכה של חלק ‏(10%‏) מפיקדונות הציבור. הדרישה המקורית נגעה ליחס של לפחות 100% מ–2015. עם זאת, בתחילת 2013 פורסם עדכון להוראות באזל 3, שדוחה את רף ה–100% ל–2019.

הבנקים בישראל עדיין לא מספקים נתונים לציבור על יחס הנזילות שלהם לפי באזל 3, אך לפי דרישות המפקח על הבנקים, שבוחן את אימוץ הוראות באזל 3 – מלבד לעניין הלימות ההון שכבר אומצו – הנתונים הנ”ל קיימים אצלם לצרכים פנימיים ומדווחים למפקח. לשם השוואה, UBS מציין כי היחס הנ”ל היה ב-2012 כ-113%.

בכל מקרה, חשוב להבין כי המידע על מידת העמידה של הבנקים בישראל ביחסי הנזילות של באזל 3 הוא מידע קריטי למשקיעים במניות הבנקים ולא רק לגורמי הפיקוח, שהרי אם הבנקים בישראל יידרשו לשפר את יחס הנזילות בשנים הקרובות, הרי שהדבר צפוי לחתוך את רווחיהם. הסיבה לכך היא שאם הבנקים יצטרכו להחזיק יותר נכסים נזילים, הרי שאלה יספקו להם תשואה נמוכה יחסית. בהתאם לכך, ראוי שמידע זה ייכלל בדו”חות הדירקטוריון של הבנקים תוך הסברים בדבר השפעתו על הרווחיות הצפויה של הבנקים.

ועוד משהו אקטואלי מדו”חות הבנקים

בשבוע האחרון התעורר דיון ציבורי ביחס להפסדי האשראי של הבנקים במגזר העסקי ביחס להפסד האשראי שלהם במשקי הבית. הטענה שלפיה הפסדי האשראי בשני המגזרים דומים מטעה, הן ברמה העובדתית על בסיס נתוני המגזרים של הבנקים הגדולים ב-2012-2011 – ובמיוחד אם בוחנים את הפסדי האשראי ביחס לריבית הנגבית, שאמורה לפצות על הסיכון.

ניתוח פשוט של נתוני המגזרים של שני הבנקים הגדולים בשנים אלה מלמד כי שיעור ההוצאה להפסדי אשראי במגזר העסקי ביחס ליתרת האשראי ‏(0.7%‏) גדול פי יותר משניים מהשיעור המקביל במשקי הבית ‏(0.3%‏). אם מבצעים השוואה מגזרית נאותה יותר של היחס בין ההוצאה להפסדי אשראי לבין פער הריבית, הרי שהפערים גדלים ליותר מפי שלושה: 19.2% במגזר העסקי לעומת 6% במשקי הבית. יש לציין כי הכללת ההכנסות מעמלות במסגרת הכנסות המגזר היתה מגדילה את הפער ליותר מפי ארבעה.

בלי להיכנס לנכונות ההשוואה המגזרית מבחינה מהותית, לא ניתן להתעלם מכך שנתונים אלה מלמדים כי התחושה בקרב הציבור כי ההוצאה להפסדי אשראי נמוכה יותר במשקי הבית ביחס למגזר העסקי – נכונה.