גירעון של כ-39 מיליארד שקל – שאף אחד לא סופר

בנק ישראל מציג גירעון חשבונאי בהון של כ-39 מיליארד שקל לתום 2012 ■ הגירעון החשבונאי בהון של הבנק המרכזי שקול מבחינה כלכלית לגירעון מצטבר בתקציב המדינה – רק שלהבדיל מהגירעון בתקציב, לגירעון הזה אף אחד לא מתייחס

מהדו”חות הכספיים של בנק ישראל עולה כי לבנק המרכזי גירעון בהון ‏(עודף התחייבויות על נכסים‏) לתום 2012 בסך כ–39 מיליארד שקל. כדי להבין את המשמעות הדרמטית של נתון זה, חשוב תחילה לנסות להבין מה בכלל מספרים לנו הדו”חות של בנק מרכזי שפועל ללא מטרת רווח – אלא כדי להשיג מטרות ציבוריות, ובראשן שמירה על יציבות המחירים.

להבדיל מכל גוף כלכלי אחר, שאם לא יעמוד בהתחייבויותיו יגיע לחדלות פירעון, הרי שבמקרה של בנק מרכזי עומדת בפניו תמיד האפשרות להדפיס עוד כסף. עם זאת, להדפסת כסף יש השלכות שליליות, כך שהגירעונות שלו מועמסים בסופו של דבר על המשק בכללותו. בפרפרזה, בדו”חות בנק מרכזי לא ניתן לראות הערת עסק חי, בלא קשר לגודל הגירעון בהון שלו, אבל המשמעות במקרה קיצוני יכולה אולי להיות כזאת שמובילה ל”הערת עסק חי” למשק בכללותו.

החשבונאות הפיננסית הקלאסית אמנם לא נבנתה עבור בנקים מרכזיים, אבל היישום שלה בהם מציג תמונה מעניינת שנותנת ביטוי להשלכות המדיניות המוניטרית שיושמה. החשבונאות מכניסה את פעילות הבנק המרכזי לתוך מבנה ברור וסגור, גם אם מדובר לעתים בפריטים מאזניים לא שגרתיים. כך, התחייבות חשבונאית ייחודית במאזן של בנק מרכזי נובעת משטרי הכסף והמעות שבמחזור, שכן הכסף שהונפק לציבור בעצם מהווה התחייבות של הבנק כלפי המחזיקים בכסף. לתום 2012 הסתכמה התחייבות זו בבנק ישראל ב–54.8 מיליארד שקל – והיא מייצגת את כל שטרי הכסף והמעות שבמחזור.

שאר הנכסים וההתחייבויות של בנק ישראל הם שגרתיים יחסית. בצד הנכסים, בעיקר ניירות ערך סחירים במטבע חוץ. בצד ההתחייבויות, בעיקר פיקדונות של תאגידים בנקאיים שקליים ומק”מים שקליים. הפעולה המוניטרית הבסיסית של הקטנת כמות הכסף במשק באמצעות הנפקת מק”מ, מקבלת ביטוי חשבונאי במאזן הבנק בגידול בנכסים כנגד גידול מקביל בהתחייבויות, בלא השפעה על ההון העצמי – בדומה להנפקת אג”ח בחברה רגילה.

ולהפך, הפעולה המוניטרית הבסיסית של הזרמת כסף למשק באמצעות רכישת מק”מים, מקבלת ביטוי חשבונאי במאזן בנק ישראל באמצעות קיטון בנכסים כנגד קיטון מקביל בהתחייבויות – בדומה לרכישה חוזרת של התחייבויות בחברה רגילה.

הגירעון הנוכחי העצום בהון של בנק ישראל נובע בעיקר מהפסד מהפרשי שער של כ–18 מיליארד שקל שנוצר ב–2010 בעקבות הרכישות המאסיביות של דולרים בהתאם למדיניות שהתווה פרופ’ סטנלי פישר, נגיד הבנק לשעבר, לאור הירידה בשער החליפין של הדולר ביחס לשקל. מבנה המאזן הנוכחי של הבנק, שלפיו הנכסים הם במט”ח ‏(בעיקר דולר‏) ומניבים ריבית נמוכה ביחס לריבית המשולמת בגין ההתחייבויות השקליות, מובילה לכך שאפילו ב–2012, שבה שער החליפין הממוצע של הדולר ביחס לשקל עלה בכ–8%, לא צומצם הגירעון של בנק ישראל.

צרכים ייחודיים

לבנקים מרכזיים יש בכל זאת צרכים חשבונאיים ייחודיים וגם חוק בנק ישראל החדש מ–2010, שדורש ממנו לפרסם דו”חות כספיים שנתיים עד תום שלושה חודשים מכל שנה קלנדרית, מכיר בכך. החוק דורש לערוך את הדו”חות לפי כללי חשבונאות מקובלים, בהתאמה לפעילות המיוחדת של בנק מרכזי.

החשבונאות שמיישמים בנקים מרכזיים מבוססת על כללי החשבונאות הרגילים, להוציא שני הבדלים. הבדל אחד הוא שבנקים מרכזיים בעולם לא נוהגים לכלול בדו”חותיהם הכספיים דו”ח תזרים מזומנים, מתוך תפישה שהדו”ח אינו מוסיף מידע משמעותי על הדו”חות המסורתיים שערוכים על בסיס צבירה. הרציונל לכך הוא שמידע על נזילות הוא פחות רלוונטי לאור המעמד והתפקיד של הבנק המרכזי.

ההבדל השני משמעותי יותר ונוגע למדידת הרווח. כדי להבין את הצורך בסטייה של כללי החשבונאות של בנקים מרכזיים מכללי החשבונאות הרגילים לעניין מדידת הרווח, חשוב להכיר בא־סימטריה הקיימת במערכת היחסים של בנקים מרכזיים עם הממשלה. הא־סימטריה נובעת מכך שכאשר נוצר רווח מעבירים אותו לממשלה, אבל כאשר נוצר הפסד – הממשלה לא בהכרח מכסה אותו.

יש מדינות שבהן קיימת חקיקה שונה לגבי אופן הפעולה במקרה של הפסד, כשבכמה מהן הממשלה מכסה את ההפסדים באמצעות הנפקת חוב. בישראל, למשל, הממשלה לא מכסה הפסדים אלה. כך, חוק בנק ישראל החדש קובע כי בתום שלושה חודשים מתום כל שנה בנק ישראל נדרש להעביר בפועל לממשלה רווחים בהתאם לכללים מוגדרים, כל עוד ההון חיובי ועולה על אחוז אחד מהנכסים – אבל אינו קובע את ההפך, במקרה של גירעון. במצב הגירעוני הנוכחי, חלוקת רווחים אינה נראית באופק.

הא־סימטריה הזו עומדת בבסיס הסטייה של בנקים מרכזיים בעולם מכללי החשבונאות. בנק ישראל פועל בעניין זה לפי עיקרון דומה לזה של הבנק המרכזי האירופי ‏(ECB‏) אשר מבוסס על דחיית הכרה ברווחים. דו”חות בנק ישראל כוללים התחייבות חשבונאית המכונה “חשבונות שערוך”. התחייבות זו כוללת רווחים לא ממומשים מהפרשי שער על היתרות הנקובות במט”ח ורווחים לא ממומשים בגין הצמדה למדד ושערוך ניירות ערך סחירים במטבע מקומי ובמטבע חוץ – לשוויים ההוגן.

חשבונות השערוך מנוהלים בנפרד לכל פריט ‏(מטבע, ניירות ערך‏) ומועברים לדו”ח רווח והפסד בעת מימוש הפריט או חלקו, כשלא מתבצע קיזוז בין פריטים שונים. מנגד, יתרת ההפסד בחשבונות השערוך, הנובעת מהפרשי הצמדה והפרשי מחירים בניירות ערך במטבע מקומי ובמטבע חוץ, וכן מהפרשי שערים ביתרות הנקובות במטבע חוץ, מועברות בסוף השנה לדו”ח רווח והפסד.

כפועל יוצא, היתרה ב”חשבונות השערוך” היא בהגדרה חיובית, ואמורה להיות סוג של כרית ביטחון להון בנק ישראל לפני שיחלק עודפי הון לממשלה. לתום 2012 קיימת לבנק ישראל יתרה של כ–15 מיליארד שקל בחשבונות השערוך, כשמנגד סך הגירעון בהון הוא כ–39 מיליארד שקל.

סכנה לעצמאות הבנק

מסיבה דומה בנקים מרכזים בעולם, דוגמת הבנק המרכזי בארה”ב (Fed) בוחרים גם לסטות ממדידת שוויׁ הוגן של ניירות ערך לטובת עלות מופחתת. ׁׁׁכדי לנתח את מצבו הכללי המלא של בנק ישראל לנקודת זמן באופן קרוב יותר לחשבונאות סטנדרטית, ניתן להוסיף את היתרה הקיימת בחשבונות השערוך להון העצמי. כך, למשל, אם נוסיף יתרה זאת בתום 2012 – הרי שהגירעון בהון יקטן מכ–37 מיליארד שקל לכ–23 מיליארד שקל. גם מבחינת התיאוריה החשבונאית, “חשבונות השערוך” אינם בגדר התחייבות, שהרי בנק ישראל לא מחויב בגינם לגוף חיצוני כלשהו, ולכן הם צריכים תיאורטית להיחשב הון.

חשוב להדגיש כי כללי החשבונאות שמיישם בנק ישראל מבוססים על כללי החשבונאות בישראל טרם יישום ה–IFRS, ולכן סביר להניח שיישום ה–IFRS כבסיס לדיווח בהתאמות הדרושות כאמור, היה מוביל לתוצאה שונה. כך, למשל, לבנק ישראל קיימת במאזן לתום 2012 התחייבות לפנסיה ולתשלומי פרישה בסך כ–4 מיליארד שקל, כשהחישוב האקטוארי של התחייבות זו התבצע לפי ריבית להיוון בשיעור 4%.

בהתאם לאופן יישום ה–IFRS בישראל ההיוון צריך להתבצע לפי שיעור ריבית חסרת סיכון. המשמעות היא שייתכן כי ההתחייבות האקטוארית במונחים מקובלים גדולה יותר ועשויה להגיע, תוך תלות במח”מ, עד לכ–5 מיליארד שקל. במקרה של גידול כזה בהתחייבות, יגדל במקביל גם הגירעון בהון של בנק ישראל.

בנק ישראל אינו הבנק המרכזי היחיד בעולם שפועל תחת הון שלילי. למשל, גם הבנקים המרכזיים של צ’ילה, קוסטה ריקה והבנק הלאומי של צ’כיה פעלו בעבר, או עדיין פועלים, עם הון שלילי. ב–2010 מתח הבנק המרכזי האירופי ביקורת חריפה על הבנק הלאומי של צ’כיה, שלפיה מצב זה עלול לפגוע בתפקוד הבנק ולסכן את עצמאותו.

בשונה מחברה עסקית לעצם העובדה כי לבנק ישראל קיים גירעון משמעותי בהון אין השלכות לגבי המשך קיומו כגוף כלכלי במובן של “עסק חי”, שהרי הבנק יכול לנצח לגלגל את ההתחייבויות באמצעות הדפסת כסף. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהפסד המטבע הוא הפסד כלכלי אמיתי למשק, ומכך שלפעולות של הדפסת כסף עלולות להיות השלכות שליליות על המשק.

חשוב להדגיש כי עצם ההפרדה של הבנקים המרכזיים מהמדינה היא מלאכותית במידה מסוימת כך שהדו”חות הכספיים הנפרדים שח בנק מרכזי לא באמת נותנים תמונה מלאה של תוצאות תפקודו. בהתאם לכך, לא ניתן לשפוט למשל את תפקודו של נגיד בנק ישראל רק על פי התוצאה החשבונאית של גידול או קיטון בהון הבנק בתקופת כהונתו. הסיבה לכך היא שתוצאות המדיניות של בנק ישראל אינן משתקפות באופן מלא בדו”חותיו. אם ניקח, למשל, את פישר שבתקופתו צמח הגירעון בהון בנק ישראל, הרי שהתוצאות של רכישת הדולרים, שנועדה למנוע ייסוף והיו לה השלכות חיוביות על המשק בהיבטים של עזרה ליצוא ושל תעסוקה – אלה לא באו לידי ביטוי בדו”חות בנק ישראל.

בכל מקרה, מבחינה כלכלית, ניתן להתייחס לגירעון בהון של בנק ישראל כאל גירעון מצטבר בתקציב המדינה, על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך. אין הבדל משמעותי בין הנפקת אג”ח על ידי מדינה, כדי לממן גירעון בתקציב, למצב שבנק ישראל שעושה זאת כדי לגלגל את התחייבויותיו.

לחיזוק הדברים, די להזכיר כי יש מדינות שבהן מוסדר כי תקציב המדינה מממן את הגירעון בהון הבנק המרכזי, כך שבאופן אוטומטי הגירעון שלו מקבל ביטוי גם בגידול בגירעון בתקציב. במצב דברים כזה, ההון העצמי במאזן הבנק המרכזי לא יכול למעשה להיות שלילי – דבר שמשדר יציבות וביטחון.

ומה עם הבור

לכאורה, מימון הגירעון מתקציב המדינה הוא עניין טכני גרידא, על רקע העובדה שהבנקים המרכזיים עורכים דו”חות כספיים בנפרד מהמדינה, לאור הצורך בעצמאותם. עם זאת, באופן אבסורדי יש לכך השפעה על מדידת הגירעון בתקציב. כך, למשל, במצב הנוכחי בישראל, שבו תקציב המדינה לא מממן את הגירעון של בנק ישראל, אף אחד לא באמת סופר אותו.

מדובר בסוג של קוריוז, שהרי בנק ישראל, שכחלק מתפקידו מפקח על רמת הגירעון בתקציב המדינה, כפי שראינו היטב בדרישה לטיפול ב”בור” התקציבי שנוצר, הוא זה שלא סופר את הגירעון של עצמו.