הכביש עוקף האקטואריה של חברות הביטוח

מנורה כבר רשמה והפניקס מתכוונת לרשום רווחים חשבונאיים חד־פעמיים של עשרות מיליוני שקלים, עקב החלפת מבטחי משנה בפוליסות ביטוחי הבריאות שלהן ■ רווחים אלה משקפים את הפער שבין מחירי העסקות בפועל לבין ההתחייבות האקטוארית ■ בדומה, חברת הביטוח של קבוצת שלמה הצליחה לעמוד בדרישות ההון שלה ב-2012, בזכות הקדמת ההכרה ברווחים מביטוח רכב חובה באמצעות הכנסת מבטח משנה

בשבוע שעבר הודיעה הפניקס כי היא צופה לרשום רווח חד פעמי של כ-74 מיליון שקל ‏(לפני מס‏) ברבעון הראשון של 2013 כתוצאה מהחלפת מבטחי משנה. זאת לאחר שחתמה החודש על הסכם Cut Off, שבמסגרתו נקבע כי מבטח המשנה הקיים בחלק מפוליסות ביטוח הבריאות יפסיק לשמש כמבטח משנה מתחילת 2013. במקביל חתמה הפניקס על הסכם עם מבטח משנה אחר שנכנס לנעליו של הקודם.

בדו”חות הרבעון השלישי של 2012 הכירה מנורה בנסיבות דומות ברווח של 50 מיליון שקל ‏(לפני מס‏). מדובר ב-86% מהרווח לפני מס של כלל פעילות ביטוח בריאות של מנורה בתשעת החודשים הראשונים של 2012, שהסתכם ב-58 מיליון שקל בלבד.

רווחים חד פעמים משמעותיים אלה מעלים לדיון את החשבונאות של חברות הביטוח. ברקע יש לזכור כי אף שחברות הביטוח מיישמות את ה-IFRS הוא עדיין אינו מטפל בליבת פעילות הביטוח. למעשה, תקן החשבונאות הבינלאומי הקיים בנושא ‏(4 IFRS‏) מאפשר לחברות הביטוח להמשיך ליישם את המדיניות החשבונאית המקומית, למשל בנושא היוון עלויות רכישה ‏(DAC‏), עד השלמת תקן חשבונאות בינלאומי מסודר בנושא במסגרת PHASE II, תוך שיתוף פעולה עם המוסד האמריקאי לתקינה חשבונאית ‏(FASB‏).

יש לזכור כי חשבונאות מקומית זו היא מטבע הדברים מוטת רגולציה. כך, עד לשינוי הצפוי בנושא דרישות המפקח על שוק ההון, חברות הביטוח ממשיכות ליצור בענף ביטוח רכב חובה עתודה בגובה עודף הכנסות על הוצאות לשלוש שנים. כלומר, לאור החשש מזנב ארוך ‏(הודעה מאוחרת על התרחשות הנזק‏), חברות הביטוח דוחות את ההכרה ברווח הנ”ל למועד שרירותי, מעבר לדרישות האקטואריות הרגילות.

הנושא של ביטוח המשנה נמצא בליבת הפעילות של חברות הביטוח. חברות הביטוח נוהגות להשתמש בביטוח משנה ‏(Reinsurance‏), בין היתר בשל הצורך לפזר את הסיכונים שהן נוטלות על עצמן כמבטח ולהרחיב את התשתית לקבלת עסקים. בשיטה זו, חברת הביטוח הישירה – המטפלת בציבור המבוטחים – מוסרת ביטוח, בשלמותו או בחלקו, למבטח משנה תמורת חלק מהפרמיות. עסקת ביטוח משנה אינה פוגעת בזכויותיהם החוזיות של המבוטחים הישירים אצל המבטחים המקוריים, ואלה אינם יודעים בדרך כלל שנעשתה עסקת ביטוח משנה לגבי הביטוחים שנעשו על ידם. כלומר, המחויבות של מבטח המשנה כלפי חברת הביטוח המקורית אינה משחררת אותה ממחויבותה כלפי המבוטחים על פי פוליסות הביטוח.

כפועל יוצא מכך, מבחינה חשבונאית חברת הביטוח המקורית נדרשת לרשום במאזן את מלוא ההתחייבות בגין חוזי הביטוח כלפי המבוטחים, בעוד ביטוח המשנה בא לידי ביטוי כנכס שמייצג את חלקו של מבטח המשנה בהתחייבות זו. המדידה של נכס זה נגזרת מאופן המדידה של ההתחייבות, תוך התחשבות בסיכון האשראי של מבטח המשנה. בדו”ח רווח והפסד, ביטוח המשנה בא לידי ביטוי בכך שהפרמיות שהרוויחו מבטחי משנה מנוכות בשורה נפרדת מהפרמיות שהורווחו ברוטו, ובצד ההוצאות מנוכה בשורה נפרדת חלקם של מבטחי המשנה בתשלומים ובשינוי בהתחייבויות בגין חוזי ביטוח.

במסגרת הסכם ה-Cut Off משלם מבטח המשנה המוחלף לחברת הביטוח סכום מסוים כדי לפדות את מחויבותו, ומנגד חברת הביטוח משלמת למבטח המשנה המחליף סכום מסוים כדי שייכנס לנעליו של מבטח המשנה המוחלף מאותה נקודת זמן. ואולם, סכומים אלה אינם בהכרח זהים וגם לא בהכרח שווים לערך הנכס המופיע בדו”חות של חברת הביטוח – שכאמור נגזר ממדידת ההתחייבות.

הדבר יכול לנבוע מהערכות שונות של הסיכון, אך גם ממוטיבציות ספציפיות שונות של מבטחי המשנה – ייתכן למשל שמבטח המשנה המוחלף היה מוכן לשלם יותר כדי לצאת מתחום הפעילות הנ”ל, למשל במקרה של בריחה מישראל, בעוד המבטח החדש מוכן לקבל פחות לאור התיאבון שלו להגדלת הפעילות. מעבר לכך, ייתכן כי קיימים אינטרסים שקשורים במערכת היחסים בין החברה למבטחי המשנה שנעוצים בענפים אחרים.

הסוגיה החשבונאית היא האם יש להכיר באופן מיידי ברווח או בהפסד הנוצר מההחלפה, שנובעים מההפרש בין הסכום שהתקבל ממבטח המשנה המוחלף לסכום ששולם למבטח המשנה החדש? אף שלכאורה בהסתכלות כוללת לא חל שינוי במצבה של חברת הביטוח, להוציא התקבול נטו, הרי שההכרה המיידית בו כרווח אינה טריוויאלית. למשל, ייתכן שהסיבה להפרשים נובעת ממדידה לקויה של ההתחייבות בחברת הביטוח המקורית – כמו במקרה שבו מבטח המשנה היוצא צופה התפתחות שלילית בתביעות שחברת הביטוח עדיין אינה רואה. סיבה נוספת יכולה להיות רמות שונות של סיכון אשראי של שני מבטחי המשנה נכון למועד ההחלפה וביחס לעבר.

סיבות כאלה מעידות כי הרווח או ההפסד מתייחסים לעתיד ולצורך בדחיית ההכרה בהם. בהקשר של ביטוחי בריאות, די לציין כי אחד מממצאי סקר משוב בנושא של חישובי התחייבויות ביטוחיות שפירסם משרד האוצר ביולי 2012 היה קושי בגזירת תזרים בגין תביעות בביטוח בריאות עקב מגבלות במודלים ובאיכות הנתונים.

נטל הוכחה כבד

מבחינה כלכלית, כדי להכיר באופן מיידי ברווח במקרים אלה, יש להוכיח כי מדובר ברווח במחיר הזדמנותי שנובע מכך שמבטח המשנה הישן היה מוכן, מסיבותיו הוא, לשלם עבור הנכס יותר משוויו ההוגן, או שמבטח המשנה החדש, מסיבותיו שלו, היה מוכן לקבל פחות מהשווי הוגן. אין ספק שלאור אי הוודאות האופף את תחום הביטוח מדובר בנטל הוכחה כבד יחסית.

לצורך ההמחשה נפריד לרגע בין הפעולה של יציאת מבטח המשנה הישן במחיר גבוה מערך הנכס בספרים לבין הפעולה של כניסת מבטח המשנה החדש במחיר נמוך מערך הנכס בספרים. את הפעולה הראשונה ניתן להקביל להנפקת איגרות חוב לא סחירות במחיר גבוה משוויין ההוגן ואת הפעולה השנייה ניתן להקביל לרכישת איגרות חוב לא סחירות במחיר נמוך משוויין ההוגן. לכאורה נוצר בשני המקרים רווח מיידי, אך קיים חשש כי אמידת השווי ההוגן שלהן אינה מושלמת.

במקרה שבו חברה רוכשת ‏(או מנפיקה‏) איגרות חוב ומטפלת בהן בשיטת העלות המופחתת ומשלמת ‏(או מקבלת‏) סכום שונה מהשווי ההוגן שלהן, דורש ה-IFRS לדחות את ההכרה ברווח או ההפסד על פני תקופת החיים של איגרות החוב. כלומר, נקודת המוצא היא שלא בוצעה עסקה עדיפה על תנאי השוק, אלא שאומדן השווי ההוגן אינו מדויק. מסיבה זו, למשל, גופים מוסדיים שרוכשים השקעות באיגרות חוב לא סחירות במחיר נמוך מהתמחור של השווי ההוגן שלהן בהתאם לחברה המצטטת אינם מכירים ברווח מיידי.

מעבר לכך, יש לזכור כי בהתאם למדיניות האקטוארית הקיימת, חברות הביטוח מחשבות את ההתחייבות הביטוחית באופן שמרני ולא בהכרח רק בהתאם ל-Best Estimate. עובדה זו מגדילה את הקושי בהכרה מיידית ברווח לעומת מכשירים פיננסיים רגילים שנמדדים במועד ההכרה הראשונית בהם על בסיס שווי הוגן.

הסיכון הביטוחי שנותר

תקן החשבונאות הבינלאומי הקיים בנושא ביטוח ‏(4 IFRS‏) אינו אוסר הכרה ברווח או הפסד מיידית כתוצאה מרכישה או מכירה של ביטוח משנה בהתאם לפרקטיקות מקומיות שהתפתחו בעבר, מאחר שהוא אינו מתערב במדיניות החשבונאית המקומית בליבת עסקי הביטוח. עם זאת, כדי להבין את הבעייתיות של הנושא, די לציין כי בדצמבר 2012 החליט ה-IASB במסגרת PHASE II שכאשר נוצר רווח בגין חוזה ביטוח משנה רטרואקטיבי יש לדחות את ההכרה בו, לאור הסיכון הביטוחי שנותר – בעוד אם מדובר בהפסד יש להכיר בו מיידית.

הבעיה היא שהטיפול החשבונאי הנוכחי של רישום רווח מיידי מוביל למעשה ליצירת כביש עוקף לכללי המדידה של התחייבויות אקטואריות של משרד האוצר – שהם לב לבם של הדו”חות הכספיים של חברות הביטוח. ניתן לראות זאת היטב דרך הדרישה של משרד האוצר לדחות את ההכרה ברווח מביטוח רכב חובה לשלוש שנים משנת החיתום (למרות ביטולה הצפוי של דרישה זו). בהינתן שמבטח משנה יהיה מוכן לקחת על עצמו את כיסוי ההתחייבות לדחיית ההכרה ברווח בסכום נמוך יחסית, הרי שהכרה ברווח בגין ההפרשה תוביל למעשה להקדמת ההכרה ברווח הנ”ל ולעקיפת הדרישות של משרד האוצר עד כה.

דוגמה שממחישה זאת היטב היא המקרה של שלמה חברה לביטוח, שרכשה ביטוח משנה בתחום ביטוח רכב חובה בנובמבר 2011 בגין שנות חיתום 
2010-2008. שלמה רשמה רווח חד פעמי מיידי של כ-62 מיליון שקל לפני מס מהכנסת מבטח משנה. לאור העובדה כי נכון לתום 2011 יתרת עודף ההון העצמי של שלמה על דרישות ההון ממנה היתה 51 מיליון בלבד, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שללא פעולה זו היא לא היתה עומדת בדרישות ההון. כלומר, העמידה בדרישות ההון הושגה הודות לרישום הרווח המיידי הנ”ל, במקביל לקיטון בדרישות ההון מעצם הכנסת מבטח המשנה – בגובה 35 מיליון שקל. יש לציין כי במקרה של שלמה מדובר בהקדמה משמעותית יותר של הכרה ברווחים מאחר שהיא אמורה לדחות את ההכרה ברווח מביטוח חובה לחמש שנים.

שלמה ביצעה פעולה דומה גם באוקטובר 2012 בגין שנת חיתום 2011. היא צפויה לרשום בגינה רווח חד פעמי של כ-13 מיליון לפני מס ברבעון הרביעי של 2012. מה שמחדד עוד יותר את הבעייתיות הזו הוא שבשני המקרים הרוב המכריע של הפרמיה ‏(87.5%‏) לא באמת הועבר למבטח המשנה, אלא מוחזק בפיקדון נושא ריבית אצל שלמה, כך שהפעולות שבוצעו הן יותר משפטיות ורישומיות מאשר תזרימיות.