הרפורמה המתגבשת באוצר, שמטרתה לאפשר למבוטחים לנייד את הפוליסה, עשויה להביא למחיקת הנכס שמייצג את עלות השגת הפוליסה בדו”חות חברות הביטוח ■ וזה עוד לפני הפגיעה הפוטנציאלית מהפחתת דמי הניהול
לרפורמה המתגבשת במשרד האוצר בנוגע לניוד ביטוחי המנהלים, כפי שפורסמה בתקשורת, עשויות להיות השלכות משמעותיות על הדו”חות הכספיים של חברות הביטוח. מטרת הרפורמה היא להוביל להפחתת דמי הניהול בעתיד, ולכן סביר להניח שתוביל לפגיעה משמעותית בערך הגלום (EV) של חברות הביטוח, המייצג את הערך הנוכחי של רווחיותן העתידית, כשלביטוחי המנהלים ארוכי הטווח חלק מרכזי בו.
להבדיל מהערך הגלום, שהוא נתון לא חשבונאי המתייחס במהותו לעתיד ולכן מתפרסם מחוץ לדו”חות, הדו”חות של חברות הביטוח, במתכונתם הנוכחית, משקפים את התוצאות בעבר – כלומר את דמי הניהול שנגבים בפועל – ולכן לכאורה לא צריכים להיות מושפעים מרפורמה עתידית.
הסיבה לכך שלרפורמה עשויה להיות השפעה על הדו”חות היא שחברות הביטוח היוונו בעבר את עלויות ההשגה של ביטוחי המנהלים, לרבות העמלות המשולמות לסוכנים, כנכס על בסיס קיומו של הסכם חוזי ארוך טווח. נכס זה מכונה הוצאות רכישה נדחות (DAC). האפשרות של המבוטחים לנייד את הפוליסה ביחד עם מקדם הקצבה, הופכת מעשית את תקופת החוזה עם הלקוחות לאפס מבחינת חברות הביטוח ולהביא למחיקת ה–DAC.
הבסיס לקיומו של ביטוח המנהלים ולאטרקטיביות שלו. עד לשנה האחרונה היה מקדם הקצבה הייחודי שהוענק למבוטח, המבוסס על “קיבוע” תוחלת החיים, לפי זו השוררת במועד הכניסה לפוליסה. למקדם זה משמעות רבה, שהרי הוא זה שיצר את הבידול של ביטוחי המנהלים מהמוצר המקביל של קרנות הפנסיה, שמתבסס על תוחלת החיים רק במועד הפרישה. היתרון של ביטוחי המנהלים נבע מיכולת המבוטחים לדעת מראש את המפתח לתשלום הקצבה. במלים אחרות, הסיכון של התארכות תוחלת החיים, שהתממש בעשורים האחרונים, עבר לחברת הביטוח.
אבל בדיוק מסיבה זו ביטוחי המנהלים הם עוף נכחד, שהרי החל בתום 2013 אסר האוצר על חברות הביטוח לקחת על עצמן את הסיכון הזה, ולהבטיח מראש את המקדם על בסיס תוחלת החיים. מדובר בהחלטה דרמטית שצימצמה את המכירות של ביטוחי מנהלים ב–2014.
לחשוף את ה‐DAC
לאור העלייה בתוחלת החיים, חברות הביטוח נדרשו לרשום הפסדים בשנים האחרונות לגבי ביטוחי המנהלים שמקורם לפני יוני 2001, שהבטיחו למבוטחים מקדמי קצבה שחושבו לפי הנחות לא מעודכנות. ביוני 2001 בוצע עדכון שהקפיץ משמעותית את מקדמי הקצבה, שהוביל לקיטון משמעותי של יותר מ–20% בקצבה החודשית שמחושבת על בסיס אותה צבירה. לצורך המחשה, נניח שחוסך צבר בהגיעו לגיל פרישה מיליון שקל: אם הוא מחזיק במקדם קצבה מלפני 2001, הרי שיזכה לפנסיה של כ–6,000 שקל בחודש, ובמקרה של המקדם העדכני יקבל פחות מ–5,000 שקל.
מסיבה זאת, רפורמת הניוד, לפי הפרסומים בתקשורת, אמורה לחול רק על הפוליסות שנכנסו אליהן מיוני 2001. הרציונל של רפורמת הניוד הוא שימור היתרון הגלום למבוטחים בהבטחת מקדם הקצבה, באופן שיוכלו לעבור לחברת ביטוח אחרת עם המקדם שהובטח להם – וכך להוביל להפחתת דמי הניהול בביטוחי המנהלים הקיימים.
רפורמת הניוד המתגבשת מרעידה את הבסיס לרישום החשבונאי של ה–DAC המופיע בדו”חות חברות הביטוח. לתום 2014, לחמש חברות הביטוח הגדולות, קיימת יתרה של כ–8 מיליארד שקל בגין הוצאות רכישה נדחות, שמהווה בניכוי התחייבות מסים נדחים כ–32% מההון שלהן. אף שמדובר בנכס משמעותי, רמת הגילוי של מרכיבי ה–DAC בדו”חות של חברות הביטוח אינה מאפשרת לזהות בדיוק ובקלות את הסכומים המתייחסים לביטוחי מנהלים.
אבל גם בהנחה זהירה שלפיה רק כשליש מיתרת ה–DAC לתום 2014 מקורה בביטוחי מנהלים – הרי שמדובר בנכס של 2.7 מיליארד שקל בחמש החברות הגדולות. נכס הנובע כולו, לאור תקופת ההפחתה, מהתקופה הרלוונטית שבה צפוי לחול ניוד, ולכן נמצא בסיכון.
הרציונל החשבונאי להיוון עלויות השגת הפוליסה הוא שמדובר בנכס לא מוחשי המייצג עלויות הרכשת לקוח, שמוצדק על ידי הרווחים העתידיים שינבעו לחברת הביטוח מאותה פוליסה. כלומר, עלויות השגת הפוליסה, כמו העמלה ששולמה לסוכן הביטוח, צריכות להיות נמוכות מהרווחיות העתידית של הפוליסה.
כללי הלימות ההון שואפים לשקף יציבות, ולכן רואים את הנכסים הכלכליים שיעמדו לטובת חברת הביטוח במקרה של פירוק, ומנטרלים מההון את ה–DAC. המשמעות היא שהראייה הרגולטורית, להבדיל מהחשבונאית, מתייחסת לעלויות אלה כהוצאה מיידית.
ה–IFRS אינו מתייחס באופן ספציפי לאופן הטיפול בעלויות השגת חוזה הביטוח – ובכך איפשר לחברות הביטוח, עם המעבר ליישומו ב–2008, להמשיך עם הפרקטיקה שהיתה מקובלת בישראל. התפישה של ה–IFRS היא שהחשבונאות של חברות הביטוח בכללותה תשתנה בעתיד במסגרת פרויקט עמוק וארוך טווח.
בהתאם לפרקטיקה זו, המגובה בהוראות האוצר, עלויות אלה נרשמות כנכס – במקום כהוצאה המכונה הוצאות הרכישה הנדחות. בהקשר זה, ה–IFRS גם לא מגדיר באילו עלויות בדיוק מדובר, כך שלהבדיל מארה”ב, שם מהוונים רק עלויות ישירות שתרמו להרכשת הלקוח או חוזה הביטו, חברות הביטוח בישראל כוללות ב–DAC גם עלויות הנהלה וכלליות נוספות, שאינן בהכרח תוספתיות כשהפרשנות לאופן ההכללה אינה בהכרח אחידה וזהה בין החברות.
חברות הביטוח בישראל מפחיתות את ה–DAC הנובע מביטוחי חיים בפוליסות ביטוחי המנהלים בשיעורים שנתיים שווים על פני תקופת הפוליסה, אבל לא יותר מ–15 שנה – בדרך כלל על פני 15 שנה. כמו כן, יתרת ה–DAC המתייחס לפוליסות שבוטלו או סולקו נמחקת במועד הביטול.
יש לציין שה–DAC בגין חוזי ביטוח חיים מותר בניכוי לצורכי מס בחלקים שווים בפריסה על פני ארבע שנים. כלומר, שלטונות המס מתירים לגביהן סוג של פחת מואץ בהשוואה להפחתה החשבונאית. הטבת מס זו, שהיא מעין הכנסה מראש משלטונות המס, שהרי הם התירו בניכוי הוצאות לפני שהתהוו מבחינה חשבונאית, נרשמת כהתחייבות מסים נדחים שתופחת בעתיד לדו”ח רווח והפסד בקצב יתרת הזמן שנותרה ההפחתה.
חברות הביטוח מדווחות שהן בוחנות את ה–DAC לירידת ערך אחת לשנה. כלומר, שהתזרים העתידי מהפוליסה בניכוי העלויות בערך נוכחי עולה על היתרה בספרים של ה–DAC. עם זאת, רמת הקיבוץ שהן מבצעות, הן מבחינת שנות חיתום והן מבחינת סוגי הביטוח, עלולה להוביל לכך שפעילות רווחית תסבסד פעילות מופסדת אחרת ותמנע רישם ירידת ערך.
אף שהפחת של ה–DAC אמור להיות כ–7% (1/15) אם נתעלם מביטולים, הרי שמעניין לראות שקצב ההפחתה של ה–DAC במנורה, הפניקס ומגדל נמצא בטווח שבין 11% לכ–13% בשנה. ניתן להסביר זאת בצמיחה השלילית בביטוחי המנהלים בשנים האחרונות ומהעובדה שמלוא יתרת ה–DAC מופחתת בביטול או סילוק פוליסה. המשמעות של קצב הפחתה זה היא שבמצב הקיים לפני ניוד, אם נניח שהחברות לא ימכרו יותר ביטוחי מנהלים חדשים, היתרה הקיימת של ה–DAC צפויה להיות מופחתת בעיקרה לדו”ח רווח והפסד על פני שבע השנים הבאות.
הבעיה היא שרפורמת הניוד מובילה לכך שאין יתרון לחברת הביטוח שבה נוצרה הפוליסה – ולכן מבחינה חשבונאית חברות הביטוח יידרשו לכאורה לבצע הפחתה של היתרה, עם כניסת הרפורמה לתוקף. ניתן לדמות זאת לתשלום לסוכן שהשיג פוליסה לביטוח דירה, שלפי החוק הלקוח יכול לנייד אותה בכל רגע. קשה להעלות על הדעת רישום של העמלה לסוכן כנכס – שהרי המבוטח יכול לעזוב את חברת הביטוח מתי שירצה.
נראה שיהיה קשה מבחינה חשבונאית לקבל טענה שכדי להוון את ההוצאה לא נדרשת תקופה חוזית, לא רק משום שתקופת ההפחתה היא התקופה החוזית – והיא הופכת לאפס – גם מפני שאחרת היה ניתן, למשל, לבצע הפחתת DAC בגין פוליסת ביטוח שנתית של דירה על פני חמש שנים, רק משום שהחברה צופה שהלקוח יאריך אותה מחדש, בהתאם לניסיון העבר.
פי 1.5 מהרווח השנתי
המשמעות היא שלאור הנחות המדידה לעיל, ניוד המבוטחים עלול לגרום הפסד משמעותי של כ–2 מיליארד שקל (בניכוי מס) בחמש חברות ביטוח הגדולות. אמנם אין לכך משמעות מבחינת יציבותן הפיננסית, שהרי כללי הלימות ההון אינם מביאים בחשבון מלכתחילה את ה–DAC ומנכים אותו מההון – אבל מדובר בסכומים משמעותיים ביחס לדו”חות.
לשם קבלת פרופורציה, מדובר בסכום שהוא פי 1.5 בערך מהרווח הנקי של חמש חברות הביטוח הגדולות ב–2014. פגיעה זו עלולה להצטרף לפגיעה המשמעותית הצפויה בערך הגלום, שמבוסס על דמי הניהול החוזיים הקיימים.