IAS 23 – עלויות אשראי

מרבית הנכסים הלא פיננסיים במאזן נמדדים בהתאם למודל העלות. הצורך בהיוון עלויות אשראי (Borrowing costs) נובע מיישום העיקרון לפיו העלות של נכס כוללת את כל העלויות שנדרשו על מנת להביאו לשימוש ומההכרה בכך שעלויות אלה כוללות גם עלויות אשראי שהתהוו בעת הקמת נכס או הכנתו לשימושו המיועד כמו לדוגמה, בעת הקמה של מבנה הנהלה.

מבחינה כלכלית גרידא, עלויות האשראי מהוות חלק מעלות הנכס, שהרי קבלן שימכור לישות המדווחת נכס מוגמר, לגביו נדרש פרק זמן מהותי להקמתו, יתמחר במחיר המכירה של הנכס גם את עלויות האשראי שהוא נשא בהן. יתרה מזו, סביר להניח כי קבלן שימכור נכס מוגמר לישות המדווחת יגלם עלויות מימון רעיוניות אף במקרה שבו הקבלן מימן את עלות ההקמה בהון, שכן זהו האופן שבו מתומחר הנכס על ידי מתחריו.

החיסרון של הכללת עלויות האשראי שהתהוו בתקופת ההקמה או ההכנה לשימוש במדידת עלותו של נכס הוא יצירת חוסר השוואתיות בין ישויות מדווחות שונות. הדבר נובע מכך שמבנה ההון של ישות עשוי להשפיע על האופן שבו נמדדים נכסיהן בדוחות הכספיים. לצורך ההמחשה, נכס כשיר להיוון של ישות מדווחת שממומנת בהון בלבד לא יכלול עלויות אשראי שהוונו בשונה מאותו נכס בדיוק שהיה מופיע בדוחות כספיים של ישות מדווחת שממומנת גם בחוב.

העיוות ההשוואתי נובע מכך, שעלויות אשראי מייצגות ריבית ועלויות אחרות שמתהוות לישות המדווחת כתוצאה מקבלת כספים באשראי ואינן כוללות מרכיב רעיוני שנובע ממימון הנכס בהון. בהתאם לתקינה החשבונאית הבינלאומית, בשונה ממכשירי חוב, הון נמדד על פי עלותו ההיסטורית ולא נזקפות בגינו בדוח רווח והפסד הוצאות כלשהן שמשקפות את עלות הגיוס לישות המדווחת. חשוב להדגיש כי העיוות אינו מסתכם רק במדידה מאזנית שונה של אותו נכס אלא עשוי להתבטא גם בשונות בהוצאות ההפחתה שיכללו בעתיד בדוח רווח והפסד והשפעות תוצאתיות אחרות.

בכל מקרה, בהתאם להגדרת נכס במסגרת המושגית אין למדוד נכס מעבר להטבות הכלכליות הנובעות ממנו ולכן לאחר ביצוע היוון עלויות האשראי יש ליישם במידת הצורך את הכללים הרלבנטיים לבדיקת ירידת ערכו של אותו נכס.

אחד השימושים הנפוצים בהיוון עלויות אשראי קשור להיוון עלויות אשראי למלאי בניינים למכירה בדוחות הכספיים של קבלנים יזמים (קבלן בונה). קבלנים יזמים נכנסים לפרויקטים ארוכי טווח ונשענים במקרים רבים לצורך הבנייה על מימון זר בהיקפים גדולים. היוון עלויות האשראי למלאי הבניינים בהקמה (כל עוד לא נוצרת ירידת ערך) מוביל להקבלה בין מועד ההכרה בהוצאות בגין מימון הפרויקט לבין מועד ההכרה בהכנסה ממכירת הדירות.

תקן חשבונאות בינלאומי מספר 23 (IAS) עוסק בעלויות אשראי (להלן – התקן). העיקרון המנחה את התקן הינו כי עלויות אשראי אשר קשורות לרכישה, להקמה או לייצור של נכס כשיר מהוות חלק מהעלות של אותו נכס כאשר עלויות אשראי אחרות מוכרות כהוצאה. בהתאם לתקן, נכס כשיר (Qualifying asset) הוא נכס שנדרש פרק זמן מהותי (substantial) כדי להכינו לשימושו המיועד או למכירתו. התקן קובע מהן עלויות אשראי לצורך ההיוון ומהי תקופת ההיוון.

חשוב לציין, כי התקן מחייב להוון עלויות אשראי לנכס כשיר במקרה הצורך. בעבר, לפני הריוויזיה שנערכה לתקן בשנת 2007, אפשר התקן לישויות המדווחות לבחור בין מדיניות חשבונאית של היוון לבין מדיניות חשבונאית של אי היוון כאשר השיטה החשבונאית המועדפת היתה דווקא אי היוון. מצב דברים זה יצר שונות לא רצוייה בין דיווחים כספיים של ישויות מדווחות שונות. כמו כן, הדרישה להיוון כתוצאה מהרוויזיה עולה בקנה אחד עם הדרישות של הכללים החשבונאיים בארה”ב.

לצורך שיטת ההיוון התקן מבחין בין מקרה שבו הישות המדווחת לווה כספים במיוחד לצורך השגת נכס כשיר (אשראי ספציפי) לבין מקרים שבהם הישות המדווחת לווה כספים באופן כללי ומשתמשת בהם להשגת נכס כשיר (אשראי לא ספציפי). בעוד לגבי אשראי ספציפי יש לקבוע את סכום עלויות האשראי הראויות להיוון בהתאם לעלויות האשראי בפועל אשר התהוו בגין אשראי זה, הרי שלגבי אשראי לא ספציפי עלויות האשראי הראויות להיוון נקבעות על ידי יחוס שיעור היוון של הישות המדווחת לעלויות שהתהוו בגין הנכס.

כפועל יוצא, בהתאם לתפיסתו של התקן גם כאשר קיים לישות המדווחת הון מספיק בכדי לממן את ההקמה או ההכנה של הנכס הכשיר, עצם קיומו של אשראי לא ספציפי באותה ישות מדווחת יוצר דרישה לבחינת הצורך בהיוון עלויות אשראי לנכס הכשיר.