IFRS 13 – מדידת שווי הוגן

תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים המודרניים עושים שימוש נרחב בבסיס השווי הוגן (fair value), הן לצורכי מדידה והן לצורכי גילוי. ניתן לומר, כי המונח שווי הוגן מהווה מושג חדש בחשבונאות, לפחות בפרספקטיבה היסטורית. כך, המסגרת המושגית לדיווח כספי, אשר פורסמה במקור בשנת 1989, לא הזכירה בזמנו כלל מונח זה, וחלף כך התייחסה למספר בסיסי מדידה פוטנציאליים אחרים, כגון ערך נוכחי, עלות שוטפת (קרי, עלות שחלוף) או ערך מימוש, כאשר ההבדל הקונספטואלי במשמעות התוצאה המתקבלת משימוש בכל אחד מבסיסי המדידה האמורים, ככל שקיים הבדל כאמור, אף לא הוסבר באופן סדור.

בחלוף השנים, חלו תמורות משמעותיות בתקינה החשבונאית הבינלאומית, אשר נראה כי החשובה שבהן הינה השימוש ההולך וגובר בשווי ההוגן כבסיס מדידה ואף כבסיס גילוי מקובל ונפוץ. ואומנם, התקינה לא הכילה תשתית מושגית סדורה לגבי הגדרתו של בסיס מדידה זה ואופן מדידתו, וכן היא לא כללה הנחיות גילוי אחידות הנדרשות בעת השימוש בו. כפועל יוצא, תקנים מסוימים, אשר עשו שימוש בבסיס המדידה,

יצרו לעיתים חוסר אחידות באופן היישום של בסיס המדידה ולעיתים אף בהגדרתו הבסיסית. בנוסף, חלק מן התקנים, כגון תקן חשבונאות בינלאומי מספר 39 (IAS) בדבר מכשירים פיננסיים: הכרה ומדידה, אשר הוחלף לאחר מכן על ידי תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 9 (IFRS) בדבר מכשירים פיננסיים, כללו מערכת הנחיות מפורטת יחסית בדבר מדידת שווי הוגן, ואילו תקנים אחרים, כגון תקן חשבונאות בינלאומי מספר 41 (IAS) בדבר חקלאות, כללו הנחיות מצומצמות יותר.

תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 13 (IFRS) בדבר מדידת שווי הוגן (להלן: “התקן”) נכנס לתוקפו בשנת 2013. מטרת התקן הינה להגדיר באופן מבוסס-עקרונות מהו שווי הוגן, לספק מסגרת אחידה לאופן מדידת השווי ההוגן ולקבוע את הוראות הגילוי הנדרשות בעת השימוש בבסיס מדידה זה. התקן קובע כיצד יש למדוד את השווי ההוגן במקום שבו התקינה הבינלאומית מחייבת או מתירה את השימוש בבסיס השווי ההוגן. במילים אחרות, התקן אינו קובע מתי או לגבי אילו פריטים יש למדוד את השווי ההוגן, והוא גם אינו עוסק בשאלה היכן מוכרים השינויים בשווי ההוגן בין תקופה לתקופה, שכן שאלות אלה מקבלות מענה בתקנים הרלוונטיים העושים שימוש בבסיס המדידה האמור. התקן קובע עקרונות כלליים המתייחסים באותה מידה לפריטים פיננסיים כמו גם לפריטים שאינם פיננסיים. בנוסף, התקן כולל גם הוראות ספציפיות החלות רק על פריטים לא פיננסיים. באופן כללי, עם כניסתו לתוקף של התקן, נמחקו ההוראות הפרטניות אשר היו קיימות בתקני הדיווח הכספי הבינלאומיים השונים למדידת שווי הוגן ולגילוי נלווה.

ניתן לומר שאחד המאפיינים המרכזיים של בסיס השווי ההוגן, להבדיל מבסיסי מדידה חשבונאיים אחרים כגון עלות היסטורית או שווי שימוש, הינו שבסיס מדידה זה נועד להוות מדד אובייקטיבי ומבוסס שוק, שאינו ספציפי למאפייניה של ישות מדווחת מסוימת. שווי הוגן מוגדר בתקן כמחיר שהיה מתקבל במכירת נכס או המחיר שהיה משולם להעברת התחייבות בעסקה רגילה בין משתתפים בשוק במועד המדידה. משכך, בין אם קיימות עסקאות ניתנות לצפייה בפריט המוערך ובין אם לאו, מטרתה של מדידת השווי ההוגן הינה לאמוד את מחירו הפוטנציאלי של הפריט בעסקה (היפותטית) רגילה בין משתתפים בשוק במועד המדידה, ובתנאי השוק הנוכחיים. כך למשל, כוונתה של הישות המדווחת להחזיק בנכס (ולא למכור אותו) אינה רלוונטית לעניין המדידה. בנוסף, חשוב לציין שמטבע הדברים לעיתים אמידת השווי ההוגן של פריטים מסוימים (כגון השווי ההוגן של השקעות בחברות הזנק) עשויה להצריך שיקול דעת ניכר, וגם עשויה להיות כפופה לחוסר וודאות משמעותי ולטווח אפשרויות רחב יחסית.

התקן מהווה פרי של שיתוף פעולה שנערך בין ה-IASB וה-FASB. אחת ממטרותיו של שיתוף פעולה כאמור, הייתה להביא להאחדת משמעות המונח שווי הוגן בין תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים לבין כללי החשבונאות המקובלים בארצות הברית (US GAAP). ברמה הפרקטית, ניתן לומר כי קיימת מידת דמיון גבוהה מאוד בין התקנים.