ניתן להמחיש את המודל הכללי בדוגמה הבאה הלקוחה מהתקן:
חברת ביטוח מכרה פוליסות לתקופת כיסוי של 3 שנים וקיבלה במועד ההפקה 900 שקל והיא צופה תביעות והוצאות בסך של 200 שקל בתום כל שנה. נניח כי רכיב הסיכון הוא 120 שקל והוא מופחת בקו ישר וכי הריבית להיוון היא 5%. יתרת ההתחייבות בגין חוזה הביטוח רגע לפני תשלום הפרמיה הוא 0 והוא מורכב מצד אחד מנכס של 355 שקל בגובה התזרים המהוון (כלומר, 900 שקל בניכוי ערך נוכחי של 3 תשלומי ה- 200 שקל) שממנו מנוכה רכיב הסיכון (120 שקל). כפועל יוצא, ה- CSM עומד ביום הכניסה לפוליסה על 235 שקל (=120 – 355).
בעקבות תשלום הפרמיה תירשם התחייבות של 900 שתוביל לכך שהערך הנוכחי יהפוך לשלילי בגובה 545 (900 – 355) ויצור הוצאות ריבית של 27 (545 * 5%). מנגד, הרווח הנדחה יופשר לדוח רווח והפסד בתוספת ריבית ותירשם הכנסה חיתומית של 82 שקל = (12 + 235) * 1/3. לרווח החיתומי תצטרף גם ההפחתה של רכיב הסיכון בגובה 40 שקל (120 * 1/3). כפועל יוצא, הרווח החיתומי יעמוד על 122 שקל (82 + 40) והוצאות מימון של 39 שקל (27 + 12). מבחינה הצגתית תירשמנה הוצאות בגין שירותי ביטוח של 200 שקל כנגד הכנסות, כך שסך ההכנסות משירותי ביטוח יסתכמו ב- 322 שקל (122 + 200).
לצורך המחשה של הטיפול החוזה מפסיד נניח בנתוני הדוגמא הקודמת, כי החברה צופה תביעות והוצאות בסך של 400 שקל (במקום 200 שקל) בתום כל שנה. התזרים המהוון במקרה זה בגין חוזה הביטוח הינו 189- שקל (כלומר, 900 שקל בניכוי ערך נוכחי של 3 תשלומי ה- 400 שקל) שממנו מנוכה גם רכיב הסיכון (120 שקל). כפועל יוצא, ה- CSM עומד ביום הכניסה לפוליסה על אפס שכן כאמור הוא אינו יכול להיות שלילי. כלומר, כבר באותו היום יוכר הפסד מיידי בדוח רווח והפסד בגובה 309 שקל.
[1] הפיצוי שחברת הביטוח דורשת בגין אי הודאות