אין כמו במבה: כך מחביאה אסם את הרווח על החטיפים

איך חברות המזון מתחמקות ומתמרנות את הפיקוח? התרגילים של אסם ותנובה

ההתמקדות הציבורית ביוקר המחיה, ובעיקר במחירי המזון הגבוהים, החלה במחאה החברתית של קיץ 2011. החשבון האסטרונומי שאנו נדרשים לשלם בקופת הסופרמרקט מסומן כבעיה חברתית־לאומית שעומדת בראש סדר העדיפויות של הרגולציה וקובעי המדיניות, מה שהופך את הדו”חות הכספיים של חברות המזון לרגישים במיוחד.

הטיפול בבעיית יוקר המחיה קיבל ביטוי בין השאר בחוק המזון שחוקק השנה ובגילוי הדעת שפירסמה באפריל רשות ההגבלים העסקיים. בהתאם לגילוי הדעת, מונופול בתחום המזון שמרוויח, במונחי רווח תפעולי בהתאמות מסוימות, יותר מ–20% על מוצריו עשוי להיחשב כמי שעובר על חוק ההגבלים.

גילוי הדעת הגביר את המוטיבציה של חברות המזון להשתמש בכללי החשבונאות כדי להחביא רווחים. אף שהאיסור בגילוי הדעת על גביית מחיר מופרז חל רק על מונופול, לא ניתן להתעלם מכך שהוא יוצר בנצ’מרק לשיעורי רווחיות תפעוליים סבירים בכל תחומי הייצור של מזון.

אין כמו במבה

דוגמה בולטת לאינטרס החזק שיצר בנצ’מרק זה להחבאת רווחיות היא לכאורה אסם, שביצעה בדו”חות הרבעון הראשון של 2014, שפורסמו לאחר פרסום גילוי הדעת, שינוי משמעותי בזהות מגזרי הפעילות שלה. ביאור מגזרי הפעילות הוא המקום היחיד בדו”חות הכספיים שבו נחשפים שיעורי הרווחיות במקטעים קטנים יותר מאשר הדו”חות המאוחדים בכללותם.

כחלק מהשינוי איחדה אסם שני מגזרי פעילות שעד אז דווחו בנפרד: מגזר החטיפים ודגני הבוקר, שבו שיעור הרווח התפעולי שלה הוא הגבוה ביותר (24.6% ב–2013), ומגזר המאפה ומשקאות שבו שיעור הרווח התפעולי שלה נמוך בהרבה (16.3% ב–2013). איחוד המגזרים הוביל לטשטוש הרווחיות החריגה במגזר החטיפים ודגני הבוקר – לצורך המחשה, המגזר המשולב היה מציג ב–2013 רווח תפעולי של 21.7% בלבד.

רווח תפעולי של כ-25% בחטיפים ודגני הבוקר, אף שאסם לא הוכרזה מונופול בתחומים אלה – נתח השוק שלה בתחום החטיפים מוערך בכמעט 40% – הוא מנקר עיניים והיה עלול, אם היה מדווח בנפרד, להוביל את הממונה לבחינה מעמיקה ופרטנית של התחום. בהחלט ייתכן שהרווחיות על מוצרים ספציפיים, כמו במבה שלפי הערכות מייצר 5%–6% מהכנסות אסם, גבוהה בהרבה.

גילוי הדעת קובע כי במקרה של חריגה מרף הרווחיות המקסימלי של 20%, יש לבחון את הרווחיות בהתבסס על התשואה על ההון המושקע (ROCE — Return on Capital Employed). מדד זה מחושב כיחס שבין הרווח התפעולי לסך הנכסים הפעילים (נכסים קבועים+הון חוזר תפעולי), המייצג את שיעור התשואה שמייצרים הנכסים.

רק לצורך המחשה ועל בסיס הנתונים בדו”ח התקופתי של אסם, שיעור הרווח התפעולי ביחס לנכסים במגזר החטיפים ודגני הבוקר ב–2013, על בסיס יתרת הנכסים הממוצעת, הגיע לממדים אסטרונומיים של 42.3%. זהו שיעור תשואה על הנכסים הגבוה ביותר באסם. לשם השוואה, לפי פרסומי חברת הייעוץ מקינזי, שיעור ה-ROIC (Return On Invested Capital) המייצג את ה–ROCE בניכוי מס, בענף המזון בארה”ב הוא 10%–13%.

כמו כן, שיעור ה–WACC (Weighted Average Cost of Capital), המודד את התשואה שדורשים המשקיעים ומייצג את תפישת השוק לגבי רמת הסיכון בענף המזון בישראל, כפי שמשתקף בהערכות שווי שבוצעו בשנים האחרונות, מגיע לכ–9% בלבד. העודף העצום בין התשואה שאסם משיגה (ROIC) לבין עלות ההון שלה (WACC) מכונה ערך מוסף כלכלי (EVA).

כרקע להבנת הבסיס החשבונאי לשינוי בהגדרת מגזרי הפעילות שביצעה אסם, יש לציין כי זיהוי מגזרים ב–IFRS מבוסס על תפישה חדשנית המכונה גישת ההנהלה, שלפיה האופן שבו מקטעי הפעילות בחברה מדווחים להנהלה הבכירה הוא גם המידע הרלוונטי ביותר למשקיעים. היתרון המרכזי של השיטה הוא האותנטיות שלה ומתן הזדמנות למשקיעים לבחון את ביצועי החברה באותו מבט של ההנהלה – גם במחיר פגיעה בהשוואתיות בין חברות דומות המנוהלות באופן שונה. החיסרון העיקרי של השיטה הוא החשש ממניפולציות של מנהלים, כדי להימנע מחשיפת הרווחיות במקטעים שונים, שמקשות על האכיפה.

מפנה בקבלת החלטות או שינוי טכני

היישום של גישת ההנהלה מבוסס על שלושה שלבים. הראשון, זיהוי מקבל ההחלטות התפעוליות הראשי (CODM) בחברה. השני, זיהוי פילוח המידע שמקבל ה–CODM לצורך הערכת ביצועי המגזרים וקבלת החלטות על הקצאת המשאבים להם. בשלב השלישי בודקים אם המגזרים האלה משמעותיים מספיק, וכן איחוד מגזרים, לצורכי הצגה, שדומים בכל המאפיינים הכלכליים שלהם.

עם המעבר ליישום של גישת ההנהלה חברות המזון הגדולות שטראוס ואסם הגדירו באופן לא שגרתי את ה–CODM שלהן כקבוצה רחבה יחסית של ההנהלה הבכירה – ולא רק את המנכ”ל כפי שניתן אולי לצפות. אף ששתי החברות לא נותנות גילוי מפורש לזהות ה–CODM, ניתן לגלותם באמעות סימנים אחרים בדו”חות התקופתיים: כך, למשל, אסם מציינת בתיאור המבנה הארגוני שלה, כי היא מנוהלת על ידי המנכ”ל ועל ידי קבוצת מנהלים הכוללת את המנכ”ל, משנים למנכ”ל, סמנכ”לים, מנהלי היחידות העסקיות וגם את היועץ המשפטי.

הגדרה רחבה זו היא נקודת מוצא נוחה יחסית מבחינת האינטרס של החברות לא לחשוף מידע, שהרי ממנה נגזר לכאורה כי פילוח המגזרים מתבסס על מבנה ארגוני טכני של חטיבות, שנתון לתמרון. החשש הכבד הוא כי מאחר שמדובר בקבוצה גדולה יחסית של מנהלים ולא במנכ”ל בלבד, הרזולוציה של המידע שהיא מקבלת נמוכה יחסית ולא באמת משקפת את אופן קבלת ההחלטות בשטח. ייתכן, למשל, שקבלת ההחלטה על תקציב היא לחטיבה בכללותה – אבל מנהל החטיבה יחליט לאחר מכן כיצד הוא מחלק את התקציב בתוך החטיבה שעליה הוא אחראי , תוך “התייעצות” עם המנכ”ל באופן שמרוקן מעשית מתוכן את המשמעות של הגדרת ה–CODM כקבוצת המנהלים.

ניתן לדמות זאת לאופן קבלת ההחלטות במבצע צוק איתן. אף שלכאורה ההחלטות הרשמיות התקבלו בקבינט, סביר להניח שראש הממשלה, שליווה את המבצע באופן אישי והשפיע על המהלכים באופן שוטף, קיבל גם אינפורמציה ברזולוציה גבוהה יותר.

על רקע זה, אסם מנמקת את השינוי בזהות המגזרים שביצעה ברבעון הראשון בשני שינויים ארגוניים שעליהם החליט הדירקטוריון בטווח של שנה. הראשון, שנכנס לתוקף בתחילת 2013, הוא איחוד חטיבת החטיפים, חטיבת המאפה והמשקאות וחטיבת דגני הבוקר – לחטיבה עסקית אחת עם מנהל אחד שמדווח ישירות למנכ”ל.

השינוי הארגוני השני שביצעה אסם נכנס לתוקף בתחילת 2014 ונוגע לשינוי מבנה בחטיבת המזון המוכן והקמת חטיבה נפרדת המתמקדת בפעילות הבינלאומית של הקבוצה. אסם מדווחת שכחלק מהשינוי, פעילות טבעול ישראל עברה לאחריות החטיבה הקולינרית, ופעילות סלטי צבר נשארה יחידה עצמאית המדווחת ישירות למנכ”ל, אבל אינה עומדת בהגדרת מגזר בר־דיווח – ולכן קובצה אף היא לחטיבה הקולינרית בשל מאפיינים כלכליים דומים.

בלי להיכנס לשאלת הדמיון בין שיעורי הרווחיות הגולמית והתפעולית של צבר לאלה של המגזר הקולינרי, השאלה החשבונאית היא עד כמה מדובר בשינוי מבנה ארגוני, שמשנה משמעותית את האופן שבו מתקבלות בפועל ההחלטות בקבוצה – או שמדובר בשינוי טכני בעיקרו. בין השאר נשאלת השאלה האם המנכ”ל לא יתערב בעבודת מנהל החטיבה המאוחדת באופן הקצאת המשאבים או, למשל, בקביעת מדיניות ההנחות שהוא מעניק לקמעונאים בגין הבמבה?

על פניו, מזווית עסקית פערי רווחיות כה גבוהים דורשים לכאורה ניהול נפרד בראייה מערכתית של הקבוצה. בהקשר זה, גם לא ניתן להתעלם מהבעייתיות ביישום השינוי באיחוד המגזרים מגזרי החטיפים והמשקאות רק בתחילת 2014 – שהרי גם לשיטת אסם, האיחוד התרחש כבר בתחילת 2013.

השינוי החשבונאי החדש שביצעה אסם הוא טעון במיוחד גם משום שבעקבות התערבותה של רשות ניירות ערך בתחילת 2011 ביצעה אסם בדו”חות הכספיים ל–2010 הצגה מחדש (ריסטייטמנט) בביאור המגזרים שלה. לפני ההצגה מחדש, אסם קיבצה שמונה מגזרי פעילות שזיהתה לשני מגזרי פעילות מדווחים.

ששת מגזרי הפעילות הבאים קובצו למגזר המזון בטמפרטורת החדר: מאפה ומשקאות, חטיפים, מזון לתינוקות, דגני בוקר, מזון לחיות מחמד ומגזר קולינרי. כמו כן, מגזר המזון המוכן ומגזר הגלידות קובצו למגזר אחד – מגזר הקפוא והמצונן.

תיקון הטעות נבע מכך שרשות ניירות ערך לא קיבלה את טענתה של אסם כי מדובר במגזרים דומים, בעיקר לאור השונות המשמעותית המתמשכת בין שיעורי הרווחיות (הגולמית והתפעולית). השינוי הארגוני שבוצע באחרונה באסם למעשה עוקף את בעיית הקיבוץ של המגזרים ברמה הטכנית – שהרי הטענה היא כי הדיווח ל–CODM נעשה ברמת החטיבה בכללותה, בניגוד למצב הקודם שבו היה מדובר בחטיבות נפרדות, שכפועל יוצא דיווחו בנפרד.

אותו מספר מגזרים, אבל פחות שקיפות

כחלק מהשינוי אסם “התנדבה” לדווח על שני מגזרים חדשים בהתאם לסוג הלקוחות: המגזר הבינלאומי, שבו שיעור הרווח התפעולי שלה הוא 8.3% בלבד, ומגזר שוק מקצועי וחבילות שי שבו שבו שיעור הרווחיות הוא 6.2% בלבד. שינוי זה יכול לספק מבט מעניין על הבחנה בין שיעורי הרווחיות התפעולית של אסם לפי סוגי לקוחות, ולהעיד על שיעורי הרווחיות הגבוהים המועמסים על הצרכן הישראלי הלא מוסדי בהשוואה לרווחיות מהצרכן בחו”ל.

לצורך המחשה, במחצית הראשונה של 2014, גם לאחר השיפור המשמעותי ברווחיות של מגזר חו”ל, היה עדיין שיעור הרווחיות התפעולית שבו לצרכן בישראל גבוה בכ–40% מזה שלצרכן בחו”ל. ההסבר לכך יכול להיות טמון בעובדה הפשוטה שבתמהיל המוצרים שאסם משווקת בחו”ל אין לה מובילות ושליטה באף אחת מהקטגוריות.

בכל מקרה, אף שמספר המגזרים של אסם לא קטן לאחר השינוי, כלומר נותר חמישה מגזרים (לא כולל “אחרים”), לא ניתן להתעלם מכך שרמת השקיפות של המידע על הרווחיות שמספקת אסם לשוק ההון פחתה באופן משמעותי. ניתן לראות זאת דרך חישוב מדד סטטיסטי בסיסי של שונות מותאמת לגודל, שירד בכ–10% – כך שהשטיח משמעותית את פערי הרווחיות בין המגזרים השונים.

תנובה רותמת את ה–IFRS לייקור החלב

תרגילים חשבונאיים בחברות המזון הם לא רק דפנסיביים, כדי להימנע מפיקוח – הם קיימים גם במוצרים שנמצאים בפיקוח אקטיבי. דוגמה לכך ניתן לראות בדו”חות תנובה, שהחלה ליישם את חשבונאות ה–IFRS בדו”חות ל–2012. כחלק מהמעבר ל–IFRS השתמשה תנובה בהקלת יישום המכונה עלות נחשבת, שלפיה ניתן לבצע שערוך חד־פעמי של הרכוש הקבוע למועד המעבר. בעת המעבר של כל החברות הציבוריות ל–IFRS השימוש בהקלה היה בדרך כלל עבור מקרקעין ולא עבור נכסים בני־פחת, כדי לא להביא לגידול בהוצאות הפחת בעתיד ובעקבות כך להקטין את הרווחיות, כשממילא השערוך אינו מוכר כהוצאה לצורכי מס.

באופן לא שגרתי, תנובה ניצלה את ההקלה הזאת כדי לשערך גם נכסים בני־פחת, ושיערכה חד־פעמית בעת המעבר את הרכוש הקבוע של המחלבות, שכולל מקרקעין ומבנים וגם מתקני ייצור, בכ–1.6 מיליארד שקל. כתוצאה מכך, לא רק שתנובה הפחיתה משמעותית את שיעור התשואה על הנכסים שלה, אלא גם הגדילה את הוצאות הפחת של המחלבות. ניתן לנחש כי עלות טכנית זאת, שרק ב–2011 ו–2012 הסתכמה ב–6–9 מיליון שקל בשנה ותירשם מדי שנה במשך שנים רבות, מועמסת בסופו של דבר על צרכני החלב.

שערוך של נכסים בני־פחת, כאמור, הוא מהלך חשבונאי לא שגרתי בחברות שעברו ליישם את ה–IFRS, שהרי חברות לא מעוניינות להגדיל את הוצאות הפחת ולהקטין את הרווח לצרכים דיווחיים – גם אם הדבר מביא להגדלה חד־פעמית של ההון שלהן, במיוחד כשהדבר לא רלוונטי לצורכי מס. במקרה של תנובה, אי אפשר להתעלם מהחשש שהאינטרס היה להגדיל את עלויות הייצור, כדי להעלות את מחיר החלב – מוצר מפוקח שמחירו מתבסס על עלויות הייצור.

זה שהדו”חות הכספיים הם כלי רווי אינטרסים כלכליים, לאו דווקא בהיבטים של שוק ההון אינו דבר חדש. עם זאת, נדמה שבסביבת הלחץ הציבורי על מחירי המזון, נדרשת לא רק זהירות מוגברת של הדירקטוריונים בחברות המזון ושל האחראים על נאותות הדו”חות – גם הגופים האמונים על רגולציית המחירים חייבים לגלות ערנות.