בנק ישראל מציע: הבונוס של מנכ”ל הבנק גדל ככל שישכנע יותר עובדים לפרוש

הפיקוח על הבנקים מנחה לפעול בניגוד לכללי החשבונאות, כדי להגביר את המוטיבציה של מנהלי הבנקים להתייעלות  ההוצאה בגין מענקי הפרישה בתוכנית ההתייעלות החדשה תיפרס עשרות שנים קדימה – וככל שיותר עובדים יפרשו מרצון, התשואה להון תגדל מיידית

בשבוע שעבר פירסם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל טיוטת מכתב בנוגע להתייעלות התפעולית. הפיקוח דורש מדירקטוריוני הבנקים להתוות תוכנית רב־שנתית להתייעלות, שתקבע פעולות ספציפיות לחמש השנים הבאות – ועקרונות התייעלות לטווח הארוך יותר.

הרקע לדרישה הוא חוסר היעילות המשתקף במדדי הביצוע של הבנקים והחשש שלא יצליחו להעמיס עוד את עלויותיה על הציבור. החשש נובע מהשינויים המתהווים בתחרות בתחום – מבית מדרשו של שר האוצר, משה כחלון – ומההתפתחויות הטכנולוגיות שצפויות לכרסם בהכנסות הבנקים.

במכתב מובהר גם כי הפיקוח ינקוט צעדים כדי להסיר מכשולים מהותיים ליישום תוכנית ההתייעלות, כמו הקלה לצורכי הלימות הון – הפגיעה בהון הרגולטורי בגין העלויות הנובעות מיישום תוכניות ההתייעלות תיפרס בקו ישר על פני חמש שנים. הבעיה היא שבמכתב מוצע גם צעד שהוא בגדר התערבות בוטה בכללי החשבונאות שמיישמים הבנקים לטיפול בעלויות הפרישה מרצון שייווצרו כתוצאה מהתוכנית החדשה.

הפיקוח מציע להתייחס לעלייה הצפויה בעלויות השכר כשינוי אומדן של הנחות הפרישה בעבר, כדי שייחשבו הפסד אקטוארי – במקום שיירשמו כהוצאה מיידית בדו”ח רווח והפסד, הן יפרסו על פני עשרות שנים קדימה.

כרקע להבנת ההצעה, חשוב לציין כי בעבר כפה הפיקוח מדיניות חשבונאית של רישום הפרשה בגין פרישה מוקדמת מראש, על בסיס תחזיות. בהתאם לכך, כוללים הבנקים בחישוב האקטוארי של ההתחייבות בגין זכויות עובדים, התחייבות בגין עובדים שהנהלת הבנק צופה שיפרשו בפרישה מוקדמת, תוך שימוש בהסתברויות. העלות הנוספת בגין הפרישה המוקדמת נפרסת למעשה על פני תקופת ההעסקה של העובד – עד ליציאתו הצפויה לפרישה מוקדמת.

כפי שנאמר בטור בעבר, מדובר בטיפול חשבונאי בעייתי ביותר שמשמעותו כי לדירקטוריון הבנק אין שיקול דעת בנוגע לפרישה מרצון. כדי להכיר בהתחייבות, בהתאם למסגרת המושגית, נדרשת מחויבות כלפי צד חיצוני – העובדים במקרה זה. מחויבות זו יכולה להיות משפטית, חוזית או חוקית – אבל עשויה להיות גם כלכלית, שאינה משפטית, המכונה מחויבות משתמעת: ציפייה מוצדקת שנוצרת אצל צד חיצוני לקבל תשלומים כשאין לחברה דרך ריאלית להימנע מכך.

בישראל, מחויבות משתמעת שקשורה ליחסי עבודה ניתנת במקרים רבים לאכיפה בבתי הדין לעבודה, ולכן היא אף בגדר מחויבות משפטית. כלומר, כל עוד לדירקטוריון יש יכולת להימנע מהוצאת משאבים מהחברה – הרי שלא נוצרת התחייבות.

כפועל יוצא, ה-IFRS דורש שהפרשה כזאת תירשם רק במועד שהדירקטוריון אישר תוכנית מפורטת, ושניתנה הצעה ספציפית לעובדים – מתוך תפישה שרק במועד זה נוצרת לחברה מחויבות שאינה הפיכה. אף שבתחילת העשור החליט הפיקוח על מעבר ל-IFRS, הרי שבשנה האחרונה התרחש זיגזוג – וחזרה ל-USGAAP. אלא שהתקינה האמריקאית נוקשה אף יותר בעניין, וקובעת כי רישום ההפרשה בגין פרישה מרצון לא יכול להתבצע לפני שהעובדים מקבלים את ההצעה – מועד שהוא בהכרח מאוחר יותר.

הדובדבן של הבנקים

אף שלעתים נהוג לחשוב בטעות אחרת, החשבונאות המודרנית רואה ברישום הוצאות והפרשה, כשלא קיימת התחייבות, דבר אסור באותה מידה של חומרה – כמו רישום הכנסה ונכס שלא קיימים.

מכאן יוצא שכבר בנקודת המוצא הטיפול החשבונאי של הבנקים בפרישה מרצון הוא בעייתי ומערבב בין פרישה מרצון, הנתונה להחלטת הדירקטוריון, לפרמטרים אחרים המשמשים למדידת ההתחייבות הפנסיונית ומשקפים באמת מחויבות לעובדים על בסיס הסכמי השכר. שרשרת ההצגות מחדש של דו”חות כספיים שביצעה חברת החשמל בעשור האחרון בהתחייבות הפנסיונית שלה לעובדים יכולה להמחיש זאת היטב.

כך, בהצגה מחדש שבוצעה בתום 2010 ביטלה חברת החשמל את רכיב מענק פיצויים לעובדים בפרישה מוקדמת, שנכלל במחויבות האקטוארית, מאחר שאינו עונה להגדרת התחייבות. שנה קודם לכן, ביצעה החברה הצגה מחדש דרמטית שהקטינה את ההתחייבות הפנסיונית ברוטו שלה בכמעט 9 מיליארד שקל – לאור הנחה אקטוארית שנכללה בחישוב שלפיה הפנסיונרים יזכו לעלייה בשכר בתקופת הפנסיה, שלא היתה מעוגנת בהסכמי השכר. רשות ניירות ערך גם דחתה את טענתה של הנהלת חברת החשמל, בלחץ ועד העובדים, שקיימת לה מחויבות משתמעת להצמדת הפנסיה למדד.

ההצעה החדשה של הפיקוח על הבנקים לוקחת את ההתחייבות הזאת, הבעייתית בכל מקרה, צעד נוסף קדימה. לגישת בנק ישראל, ההתחייבות נדרשת לשקף את אומדן המענקים העודפים שצפוי שישולמו לעובדים בתוכנית ההתייעלות לחמש השנים הקרובות ובטווח הארוך יותר בעתיד.

אבל הדובדבן לבנקים מסתתר בהתייחסות לגידול הצפוי בהתחייבות בעקבות תוכנית ההתייעלות החדשה, כשינוי אומדן של הנחות הפרישה בעבר, כדי שיהיה הפסד אקטוארי וייזקף לרווח כולל אחר (OCI) – ולא מיידית לדו”ח רווח והפסד.

החשבונאות המודרנית רואה ברווחים והפסדים אקטואריים כאקסוגניים לביצועים של התקופה, ולכן זוקפת אותם לרווח כולל אחר. רווחים והפסדים אלה מייצגים את אותו שינוי בהתחייבות פנסיונית הנובע משינוי בפרמטרים פיננסיים שמשמשים לחישובה (כמו ריבית להיוון או שכר החזוי בפרישה), או משינוי של פרמטרים דמוגרפיים המשמשים לחישובה, כמו לוחות תמותה.

בהתאם לתקינה החשבונאית, לא כל עדכון בהתחייבות הפנסיונית נזקף לרווחים וההפסדים האקטואריים. בתקינה האמריקאית, למשל, שאותה הבנקים כאמור מיישמים לכאורה, קיים הבדל בין עדכון פרמטרים שגרתי לבין צמצום משמעותי (Curtailment) של מצבת העובדים בתוכנית, שנזקף מיידית לדו”ח רווח והפסד – ולא לרווחים וההפסדים האקטואריים.

כשל לוגי

מעבר לכך שמספר העובדים עצמו שבגינם מחושבת ההתחייבות האקטוארית לא אמור להיות פרמטר אקטוארי, הרי שלא ניתן להתעלם מהכשל הלוגי הקיים בהתייחסות לתוכנית התייעלות כה דרמטית כשינוי אומדן של פרמטרים שגרתיים. כמו כן, ככל שאכן ניתן כעת שיקול דעת לדירקטורים, הרי שהוא מצביע על כך שלא היה צריך לצפות בעבר שהדירקטוריון יהיה טייס אוטומטי.

ביטוי לכשל הלוגי החמור ניתן לראות במכתב עצמו שמתייחס לתוכנית כאירוע בעל אופי חד־פעמי, שלא דורש עדכון אומדנים על פי קצב הפרישה החדש גם מעבר לחמש השנים הבאות. כל קביעה אחרת היתה מובילה לפגיעה חמורה בהון הליבה של הבנקים.

הטיפול ברווחים והפסדים אקטואריים שונה בין ה-IFRS לבין ה-USGAAP, שאותו אמורים כאמור ליישם הבנקים. בעוד ב-IFRS מדובר בזקיפה לרווח כולל לצמיתות – הרי שלפי הגישה האמריקאית הרווח הכולל האחר יחזור לדו”ח רווח והפסד בעתיד על פני תקופת השירות הממוצעת של העובדים הצפויים לקבל הטבות על פני התוכנית. בהתאם, הבנקים יידרשו לכאורה לבצע הפחתה של ההפסד האקטוארי שייווצר בשיטת קו ישר על פני תקופת השירות הממוצעת הנותרת של יתר העובדים בבנק שיישארו בתפקידם. היעדר הקשר הלוגי והשרירותיות של הפחתה כזאת רק מחדדים את ההסתכלות הלקויה על ההפסד האקטוארי.

תשואה להון בנוסח הודיני

ההתייחסות הבעייתית לתוכנית ההתייעלות כהפסד אקטוארי, יוצרת קסם דיווחי נדיר: התשואה להון של הבנקים תגדל מיידית ככל שיותר עובדים יפרשו – להבדיל מכל חברה אחרת, שנדרשת לצורך פרישה מרצון לפגוע מיידית בדו”ח רווח והפסד שלה באופן משמעותי לטובת הטווח הארוך (ראו דוגמה מספרית בגרף). הדוגמה ממחישה כי לא רק שהצעת הפיקוח מונעת את הפגיעה המיידית ברווח, שהיא בדרך כלל תמריץ שלילי למנהלים בביצוע התייעלות – בנוסח “אנחנו נשלם את המחיר כדי שהמנהל הבא אחרינו ייהנה” – הרי שהיא גם יוצרת להם תמריץ חיובי בדמות גידול בתשואה להון ביחס לתרחיש של הישארות העובדים.

הרווח הנקי הוא פרמטר הביצוע המרכזי בבנקים מאחר שהוא משמש לחישוב התשואה להון שממנה נגזרים גם הבונוסים למנהלים. ההתערבות הבוטה בכללי החשבונאות מספקת למנהלי הבנקים אינטרס חזק להגדלת מספר הפורשים מרצון בתוכנית, כדי להגדיל את התשואה להון. יש לציין כי התשואה להון תגדל בשיעורים גבוהים יותר, שהרי ההפחתה בהון החשבונאי בעקבות הגידול בהתחייבות תוביל גם להקטנת המכנה לחישובה. צריך לזכור כי ההשפעה על ההון היא מזערית ביחס להשפעה הפוטנציאלית על הרווח, וכן את ההקלה בדרישות הלימות ההון.

המטרה חשובה, האמצעים אינם כשרים

ההתערבות המדאיגה של הפיקוח על הבנקים בדו”חות הבנקים בשם היציבות אינה דבר חדש. טור זה קרא בעבר פעמים רבות להפרדת רשויות חיונית בין הפיקוח על הבנקים, לבין כללי החשבונאות שהבנקים נדרשים ליישם, שצריכים להיקבע בידי מוסדות תקינה עצמאיים (IFRS או USGAAP), ובין אכיפת הכללים שצריכה להיות באחריות רשות ניירות ערך, כפי שמקובל בעולם המערבי.

זה לגיטימי שרגולציה תשפיע על אופן חישוב ההון הרגולטורי והדרישות ביחס אליו, אבל אסור לתת לה להתערב בכללי החשבונאות – במיוחד כשמדובר בגופים שהם חברות ציבוריות מדווחות. גם במקרה הזה, שבו מטרת התייעלות הבנקים היא חשובה אף ברמה הציבורית־משקית – הרי שהאמצעים המוצעים על ידי בנק ישראל אינם כשרים והם בגדר התערבות בוטה ומסוכנת בכללי החשבונאות.