האם ההפסד בפרויקט ההתפלה של מקורות באשדוד נרשם באיחור?

מחיקת רבע משווי הפרויקט, שהוצג בדו”חות הקודמים של מקורות לפי 1.5 מיליארד שקל, זמן קצר לאחר שינויים בהנהלת החברה הממשלתית, מעלה ספקות בדבר נאותות דו”חותיה

חשיפת הכשל  במתקן ההתפלה שהקימה החברה הממשלתית מקורות באשדוד, מגיעה כמעט שנה וחצי לאחר שהחל לפעול, כאשר כבר מיומו הראשון אינו עומד ביעדי הביצוע שנקבעו. לפי דיווחים, בדו”חות הכספיים של מקורות ל–2016, שאושרו באחרונה, נרשמה לפרויקט ירידת ערך של כ–400 מיליון שקל — כרבע מהערך בספרים שנבע מהפרויקט לתום 2015, שהסתכם בכ–1.5 מיליארד שקל. ירידת ערך כה משמעותית זמן קצר לאחר שינויים בהנהלה הבכירה, שנובעת בעיקרה מבעיה הנדסית במתקן והיתה לכאורה ידועה וניתנת לבחינה קודם לכן, מעלה סימני שאלה לגבי נאותות הדו”חות של מקורות.

מתקן התפלת מי הים באשדוד הוא פרויקט במתכונת BOT לתקופה של כ–25 שנה ממועד ההקמה. מקורות, באמצעות חברה נכדה ייעודית (אשדוד התפלה), היא היזם — אבל מול המדינה. אף שמדובר בנקודת מוצא מוזרה לכאורה שבה היזם, שבדרך כלל מגיע מהמגזר הפרטי, הוא דווקא חברה ממשלתית, הרי שהטיפול החשבונאי בדו”חותיה לא צריך להיות מושפע מכך, לאור התפישה החשבונאית של הפרדת החברה מבעליה.

בניית הפרויקט החלה בראשית 2012 והסתיימה בסוף 2015 עם הפעלתו המלאה, באיחור של כשנה וחצי מהמתוכנן. בהתאם להסכם הזיכיון, התחייבה מקורות להקים מתקן התפלה בעל יכולת זמינה של 100 מיליון מ”ק ולספק מים מותפלים באיכות מי שתייה בכמות שתקבע המדינה. לצורך ההקמה נשכרה על ידי מקורות שותפות IVM — מיזם משותף המורכב מחברת SADYT הספרדית (67%) וממנרב (33%) — כקבלן מפתח שמחויב בקונספט של Back to Back להסכם הזיכיון.

בהתאם ל–IFRS, פרויקט מסוג זה — שמכונה הסדר זיכיון למתן שירותים — אינו בגדר רכוש קבוע מבחינת היזם. התפישה החשבונאית היא כי המדינה היא זאת ששולטת במתקן, ולכן היזם מקים את המתקן עבורה. המשמעות היא שרואים ביזם קבלן מבצע במהלך ההקמה, וכמתפעל המתקן עבור המדינה לאחר מכן. כפועל יוצא, היזם רושם הכנסות מההקמה כקבלן מבצע בתקופת ההקמה, ובתקופת התפעול מכיר בהכנסה ממתן השירותים שמספק.

בהתאם לתפישה זאת, התשלום עבור ההקמה יתקבל רק בעתיד, עם קבלת התמורה בגין הפעלתו — במקרה זה על פני שנות הפעלת המתקן ואספקת המים המותפלים. לצורך כך, ה–IFRS מבחין בשני סוגים של נכסים שנרשמים כנגד ההכנסה של היזם בתקופת ההקמה: נכס פיננסי — ככל שהתשלומים על ידי המדינה מובטחים ואינם תלויים בביקוש; ונכס לא מוחשי — ככל שהיזם נושא בסיכון הביקוש. בעוד רישום של נכס פיננסי דומה במהותו לרישום הכנסות על ידי קבלן מבצע רגיל, אם כי מדובר בנכס פיננסי לזמן ארוך מאוד, הרי שבמקרה של נכס לא־מוחשי התמורה ליזם בגין ההקמה היא קבלת זיכיון שמאפשר לו לקבל הכנסה מהמתקן ככל שיהיו לתפוקה ביקושים.

מבחינה דיווחית, כפי שהוסבר בטור בעבר,  מודל הנכס הפיננסי עדיף ליזמים. הסיבה לכך היא שלהבדיל מנכס לא־מוחשי, אין בגינו הוצאות פחת כבדות כבר בתחילת הפרויקט, והוא אף מניב הכנסות ריבית גבוהות בתחילת הדרך. המשמעות היא שדו”ח רווח והפסד של היזמים, שנושאים בדרך כלל בהוצאות ריבית כבדות בגין גיוס המימון, מראה רווחים כשנרשם נכס פיננסי — לעומת הפסדים כבדים בשנות ההפעלה הראשונות במקרה של נכס לא־מוחשי.

הביקוש למים

במקרה של מתקן ההתפלה באשדוד, התמורה של מקורות נגזרת מזכאות לקבל מהמדינה תשלום קבוע בתמורה להעמדת יכולת זמינה, ותשלום משתנה עבור כמויות המים המותפלים שיסופקו למדינה בפועל. יש לציין כי בהתאם להסכם הזיכיון, אי־אספקת מים במועד, בכמות ובאיכות שנקבעו בהסכם, גוררת תשלום פיצויים מוסכמים למדינה והתאמה של מחיר המים. בדו”חותיה הכספיים, מקורות טיפלה בפרויקט בעיקרו (88%) כנכס פיננסי עד לגובה הסכום המובטח, כשהיתרה טופלה כנכס לא־מוחשי. בהתאם לכך, עד לתום 2015 — לאחר רישום ההכנסות בגין הקמת הפרויקט — הוצגו במאזן מקורות שני נכסים: 1.3 מיליארד שקל נכס פיננסי ו–250 מיליון שקל נכס לא־מוחשי.

הקושי העיקרי נוגע בשאלת נאותות הנכסים האלה, שמקורם כאמור ברישום הכנסות — במיוחד לאור תלונות מצד המדינה, ותביעות הדדיות שהוגשו כבר בסוף 2015 ותחילת 2016. לפי דיווח של מנרב, מקורות תובעת את השותפות בסכום של 705 מיליון שקל — כ–360 מיליון בגין ליקויים נטענים והשלמת עבודות שעדיין לא בוצעו, והיתרה כנגד נזקים נטענים כתוצאה מאיחור במסירת הפרויקט. מנגד, השותפות תובעת את מקורות בסכום של 481 מיליון שקל בגין עבודות נוספות שבוצעו, על הסכמות ומצגים שלא קוימו וכן על תשלום פיצוי בגין עיכובים שלדעת השותפות אינם באחריותה.

הפרשה סמלית

בתום 2015 רשמה מקורות הפרשה סמלית לירידת ערך של 10 מיליון שקל — תוך התבססות על בחינת השווי של הנכס הפיננסי והנכס הלא־מוחשי יחד — שנרשמה כנגד הנכס הלא־מוחשי. ההנחה המרכזית שעליה ביססה מקורות את ההפרשה להפסד היא שכמות המים שתימכר לאורך תקופת הזיכיון היא 100 מיליון מ”ק בשנה — כלומר, תפוקה מלאה.

ניתן להבין כי הפער שנוצר אל מול הערכת השווי הנוכחית נובע בעיקר מהערכות אופטימיות בהרבה לפני שנה, לגבי העלויות לתיקון המתקן. ככל שירידת הערך הנוכחית נאותה, הרי שלכאורה היתה צריכה להירשם כבר בעבר — לפחות בדו”חות ל–2015, בהינתן שעיקר המידע היה קיים או היה ניתן להשיגו כבר במועד פרסום דו”חות 2015, אפריל 2016.

מעבר לאיחור הרב בתחילת ההפעלה, שיש לו משמעות מבחינת התזרים המובטח, הרי שכבר מתחילת הפעלתו, הפרויקט שהיה אמור להעלות תפוקה הדרגתית בשנתיים הראשונות להפעלתו עד לתפוקה מלאה, ופיגר אחר יעדי הביצוע הנדרשים ממנו באופן משמעותי.

חשוב להבין כי מדובר בנכס שנובע מהכרה בהכנסה שדורשת בקרת איכות מתמשכת על העמידה בדרישות החוזה — כך שהנכס הפיננסי צריך לייצג את התזרים המובטח בכל נקודת זמן. מעבר לכך, גם אם מקור הבעיות הוא בקבלן המשנה — שותפות IVM, שנשכרה כקבלן מבצע — הרי שהאחריות הראשונית היא על היזם והזהירות החשבונאית יוצרת א־סימטריה ומחייבת רישום ההפסד אצל היזם, בלי קשר עם התבררות התביעות מול הקבלן, שמתבצעת במישור חשבונאי אחר.

הערכה הנדסית

הפסד חשבונאי של יזם בפרויקט BOT בסדר גודל כזה — ירידת הערך שנרשמה גבוהה מההון העצמי שהעניקה מקורות לפרויקט — הוא אירוע נדיר. חשוב להבין כי לרישום שלו בזמן עשויה להיות משמעות עסקית רבה, מעבר למשמעות דיווחית רגילה. הסיבה לכך היא שהדבר מעיד לכאורה על מצב של איבוד המוטיבציה של היזם לקדם את הפרויקט, מה שעשוי להוביל לכניסה למשא ומתן עם הגוף המממן להסדר חוב בזמן.

בלי להיכנס לשאלות ההנדסיות המורכבות שעולות, צריך לזכור כי ההנהלה — שהיא בדרך כלל אופטימית מטבעה — שולטת על ההתנהלות בפועל, לרבות במשא ומתן עם קבלן המשנה, בהזמנת יועצים ובביצוע תיקונים. בכל מקרה, לא ייתכן כי מועד הזמנת ייעוץ הנדסי חיצוני, שנבחן כעת, יקבע באופן כה משמעותי את גובה ההפסד החשבונאי.

במלים אחרות, בנסיבות האמורות נדרש היה להזמין חברת הנדסה חיצונית בעלת מומחיות כדי להעריך את ממדי הבעיה — שהיא אומדן קריטי בדו”חות הכספיים. הדומיננטיות של ההנהלה הבכירה ביחס לדו”חות הכספיים אינה דבר חדש, אבל היא מחדדת את הצורך בפיקוח של הדירקטוריון, שמטבע הדברים רחוק יותר מהאירועים, לרבות באמצעות שימוש במומחים באופן עצמאי.

ממשל תקין

בלי להיכנס לעצם נאותות הכניסה של חברות ממשלתיות לתחומי פעילות של המגזר הפרטי, הדברים מקבלים משנה תוקף בחברות ממשלתיות שאיכות הדוחות שלהן מוטלת בספק. אחד המאפיינים של מצב זה הוא הריסטיימנטים הרבים יחסית בדו”חות שלהן לעומת חברות ציבוריות רגילות. מגמת ההסבה של החברות הממשלתיות לחברות סחירות שמדווחות על פי חוק ניירות ערך, וכניסת רגולטור נוסף לפיקוח על הדו”חות הכספיים — רשות ניירות ערך — כולל חשיפת הדירקטורים לתביעות ייצוגיות, עשויה לסייע בשיפור איכות הדו”חות, שמשמעותה גם שיפור הממשל התאגידי וההתנהלות.

בכל מקרה, מעבר למעבר ל–IFRS, יש צורך להסדיר את חובת פרסום הדו”חות של חברות ממשלתיות — כך שתכלול עמידה בזמנים ומניעת היעלמות של עמודים שלמים מהדו”חות, לרבות במקרה פרויקט ההתפלה במקורות. מעבר לכך, ראוי להנהיג בחברות ממשלתיות, שהן במהותן חברות בבעלות הציבור, חובת פרסום של דו”חות רבעוניים. חובת הדיווח לציבור בחברות ממשלתיות צריכה להיות אפילו ברורה מזאת של חברה ציבורית רגילה — והעיגון החוקי של כך הכרחי כדי להבטיח ממשל תקין.