היוון עלויות אשראי ב-IFRS פוגעת בהשוואה בין חברות
ה-IFRS מחייב היוון עלויות אשראי לנכסים במהלך הכנתם לשימוש, כל עוד מדובר בפרק זמן מהותי. שיטת ההיוון מביאה בחשבון אשראי ספציפי שנלקח למימון אותו נכס, ולאחר מכן אשראי לא ספציפי, בהתאם לשיעור הריבית הממוצע על החוב בחברה.
חברת החשמל, לדוגמה, שמקימה תחנות כוח, היוונה לרכוש הקבוע שלה במצטבר 4.1 מיליארד שקל עד תום 2009. ב-2009 לבדה, שבה שיעור ההיוון בגין אשראי לא ספציפי עמד על 4.5%, הוונו עלויות אשראי של 317 מיליון שקל. יש לזכור כי חברת החשמל ממשיכה לתאם את דו”חותיה לאינפלציה באופן מוזר ומנוגד ל-IFRS, שדורש זאת רק במשקים היפר-אינפלציוניים, ובכך למעשה מבצעת היוון גורף של עלויות מימון בגובה המדד על כל הנכסים גם לאחר הפעלתם.
הדרישה להיוון עלויות אשראי לגבי נכסים בהקמה נובעת מהרציונל כי עלויות המימון הן חלק אינטגרלי מעלויות הקמה ומשקפות את הערך הכלכלי של הנכס. במקרים אחרים, רציונל ההיוון חלש יותר ומתבסס על מוסכמה שלפיה עלויות הבאה לשימוש של נכס, כמו עלויות בדיקה, מהוות חלק מעלותו, למרות שאינן תורמות לערכו. בקיעים במוסכמה זו התגלעו באחרונה במהפכת צירופי העסקים, לפיה לא ניתן עוד להוון עלויות רכישה למוניטין.
המחיר הכבד של ההיוון הוא פגיעה בהשוואתיות בין חברות המתבטאת בשינוי ערך נכסיהן כתוצאה מרמות חוב שונות. הרקע לכך הוא שבחשבונאות לא נרשמת תשואה רעיונית על הון, כך שלמשל חברה שממומנת בהון עצמי בלבד לא תהוון מימון כלל.
על אף שהדרישה להיוון עלויות אשראי נראית לכאורה בלתי רלוונטית במודל השווי ההוגן – שאמור להביא אותן כבר בחשבון, לרבות תשואה רעיונית על הון – הרי שלאור הרציונל נראה כי ההיוון נאות יותר, בדיוק כמו שלא היה סביר להכיר בעלויות החומרים כהוצאה במקביל לשערוך. משום מה, ה-IFRS אינו מחייב היוון לנדל”ן בהקמה שנמדד לפי שווי הוגן, כמו קניון בהקמה, ומותיר זאת למדיניות של כל חברה. צעד זה תמוה עוד יותר לאור הדרישה שכן קיימת להוון לנדל”ן כזה את עלויות הרכישה.
מדיניות חשבונאית זו אינה משפיעה אמנם על הרווח הנקי, מאחר שהנדל”ן נמדד בכל מקרה לפי שווי הוגן, אך יש לה השלכות על הסעיפים התוצאתיים: היוון יוביל להקטנת הוצאות המימון ומנגד לרווחי שערוך נמוכים יותר וכפועל יוצא לגידול ב-FFO, שמחושב לאחר מימון אך מנטרל את רווחי השערוך. לדוגמה, בחירה במדיניות של אי-היוון באפריקה ישראל מביאה להצגה בלתי אופטימלית של ה-FFO, בעוד שגזית גלוב, שהיוונה ב-2009 הוצאות מימון של 156 מיליון שקל לנדל”ן להשקעה בהקמה, שיפרה בסכום מקביל את ה-FFO.
מסתבר שלעתים המדיניות הנאותה יותר מתיישבת גם עם האינטרס הדיווחי, כפי שהדבר קיים במקרה של מענקי השקעה בגין נדל”ן להשקעה. כידוע, ה-IFRS אינו מחייב להציג מענק השקעה כהתחייבות, מאחר שאינו מייצג בדרך כלל יציאה צפויה של משאבים, אלא מאפשר להציגו בניכוי מהנכס. כפועל יוצא, בחירה במדיניות של ניכוי מהנדל”ן להשקעה תוביל להכרה מיידית ברווח כתוצאה ממדידתו בשווי הוגן. רווחים כאמור נוצרו לדוגמה אצל וילאר, שמדווחת בדו”חות 2009 כי ניכתה מעלות הנדל”ן להשקעה שלה כ-66 מיליון שקל.