האם חברות הביטוח שילמו מעט מדי לנפגעים בתאונות הדרכים?

ההשפעה הדרמטית של המלצות ועדת וינוגרד על התוצאות של חברות הביטוח חושפת את החולשה של המבוטחים הפרטיים

המלצות ועדת וינוגרד, שעשו “שמות” בדו”חות של חברות הביטוח לרבעון הראשון, חושפות במידה רבה את חולשתם של המבוטחים הפרטיים. חולשה שמתבטאת בשיעור היוון גבוה ביחס לריבית הנמוכה ששוררת בשנים האחרונות, שבו משתמשות חברות הביטוח לצורך חישוב סכום הפיצוי החד-פעמי למבוטחים שמאבדים את יכולת ההשתכרות, בעיקר כתוצאה מתאונת דרכים. מצב דברים זה נבדל ממצב רגיל של ביטוח אובדן כושר עבודה במסגרת ביטוחי החיים, שאינו מושפע משיעור ההיוון מאחר ששם בדרך כלל מתקבלת קצבה – ולא סכום חד-פעמי מהוון.

לשיעור ההיוון יש השפעה דרמטית על סכום הפיצוי המשולם בשל השנים הרבות שבהן מדובר – ככל ששיעור ההיוון נמוך יותר, סכום הפיצוי המשולם למבוטח גבוה יותר. כדי להמחיש את עוצמת ההשפעה של שיעור ההיוון ניתן להשתמש בדוגמה הפשטנית הבאה: נניח שאדם בגיל 40 נפגע ומחשבים לו קצבה עד גיל הפרישה, כלומר כ–25 שנה. מאחר שסילוק התביעה הוא בתשלום אחד יש צורך להוון את תזרים המזומנים מהקצבה כדי לחשב את הסכום. המח”מ (משך חיים ממוצע) של תזרים המזומנים הזה הוא 12.5 – כך שקיטון של 1% בשיעור ההיוון מגדיל בכ-12% את גובה הפיצוי החד־פעמי.

מטרתו המושגית של שיעור ההיוון הזה נקבעה על ידי בית המשפט העליון לפני 20 שנה בפרשת חיימס נגד חברת הביטוח איילון. לפי פסק הדין, קביעת שיעור ההיוון צריכה להתבסס על הנחה בדבר יכולת הניזוק להשקיע את כספי הפיצוי שהתקבלו מראש בהשקעה בטוחה מניבה ריבית עד למועד שבו יתגבש נזקו. בהתאם להלכה צריכות להתקיים בהשקעה כזאת שתי דרישות עקרוניות: נזילות וסיכון נמוך, כדי שיוכל לכסות את נזקיו בעתיד. העליון אף הדגיש באותה הלכה כי ריבית ההיוון אינה קבועה ובלתי משתנה, אלא ריבית שעשויה להשתנות מזמן לזמן.

במידה מסוימת הלכה זאת מזכירה את הקביעה של ה-IFRS בעניין אחר: היוון התחייבויות אקטואריות – אם קיים שוק עמוק לאג”ח קונצרניות באיכות גבוהה (דירוג AA ומעלה), התשואה שלהן תהיה שיעור ההיוון שמשמש לחישוב ההתחייבות האקטוארית; ואם לא קיים שוק עמוק, ייעשה שימוש בתשואת אג”ח ממשלתיות. סוגיית קיומו של שוק עמוק בישראל נתונה במחלוקת – בעוד בנק ישראל סבור כי לא קיים שוק עמוק כזה, רשות ני”ע ערך סבורה שכן. חשוב להדגיש כי בכל מקרה, עיקרון השוק העמוק רלוונטי רק בהקשר של התחייבויות המעסיק לעובדים – ולא של התחייבויות ביטוחיות בחברות הביטוח.

הבעיה היא שלצורך ההיוון השתמשו חברות הביטוח, לפחות עד כה, בשיעור היוון של 3% שאותו גזרו מתקנות הביטוח הלאומי – וכאן נכנסות לתמונה המלצות ועדת וינוגרד. לביטוח הלאומי קיימת זכות שיבוב – תביעה נגד חברות הביטוח, שמבטחות מעסיקים בביטוח תאונות עבודה, על הסכום שישלם לנפגעי תאונות עבודה. ועדת וינוגרד הוקמה לבחינה ועדכון של הנתונים המשמשים את הביטוח הלאומי בבואו לחשב את גובה הערך המהוון של הקצבאות.

הוועדה פירסמה במארס את המלצותיה – בין השאר כי יש לעדכן את התקנות הן לגבי מרכיב תוחלת החיים והן לגבי שיעור ההיוון. הוועדה התוותה עיקרון שלפיו שיעור הריבית יחושב כממוצע פשוט, ארבע־שנתי, של שיעורי התשואה החודשיים ברוטו לפדיון של אג”ח ממשלתיות שקליות צמודות למדד, שהן בריבית קבועה ואשר מועד פירעונן הוא לכל התקופות שבין שמונה ל-12 שנה. עוד המליצה הוועדה כי ממועד השינוי שיעור הריבית לצורך היוון קצבה שנתית יהיה 2%, במקום 3% הקבועים בתקנות הקיימות. המלצה נוספת היא שהתקנות יעודכנו אחת לארבע שנים, כשהשינוי המרבי בכל עדכון כזה יהיה 1% לכל כיוון.

ההשפעה העיקרית – ביטוח רכב חובה

הדו”חות של חברות הביטוח לרבעון הראשון מלמדים כי ההשלכות העקיפות של מסקנות הוועדה היו דרמטיות בהרבה מההשלכות הישירות. המישור הישיר משקף את הגידול בהתחייבות הביטוחית לאור העלייה בגובה הסכומים שיהיה על חברות הביטוח לשלם לביטוח לאומי בשל תביעות השיבוב העתידיות של הביטוח הלאומי בגין תאונות עבודה. המישור העקיף נובע מהשלכה על האופן שבו מחושבים סכומי פיצוי שמשלמות החברות למבוטחים בתביעות נכות אחרות במסגרת ביטוחי חובה וחבויות – בעיקר בביטוח רכב חובה. רק לצורך המחשה, בחברות הביטוח שנתנו גילוי להבחנה בין ביטוח חובה לחבויות, ביטוח רכב חובה שיקף יותר מ-70% במצטבר מההשפעה.

כך, בדו”חות הרבעון הראשון שפורסמו השבוע דיווחו הפניקס והראל כי בעקבות פרסום ההמלצות הן הגדילו את ההפרשות לתום מארס בענף רכב חובה בסך של כ-100 מיליון שקל כל אחת, ובענף חבויות בסך של כ-19 ו-50 מיליון שקל בהתאמה. השפעות דומות היו גם בחברות ביטוח אחרות, כששמונה חברות ביטוח הגדולות הכירו ביחד בהפסד לפני מס של כ-800 מיליון שקל.

חשוב להדגיש כי אין בהכרח אחידות באופן חישוב ההפרשה בין חברות הביטוח ברבעון הראשון, וכי מהדיווחים נראה שההפרשות הן ראשוניות ועדיין לא כוללות את מלוא ההשפעה. בהקשר זה מציינות חברות הביטוח כי קיימת אי־ודאות בקשר להשפעת העדכון האמור, שכן התקנות עדיין לא פורסמו ואין להן ביטוי של ממש בפסיקת בתי המשפט ולא בתשלומי התביעות הנוכחיים. לפיכך, החברות מציינות כי ייתכן שהתפתחות התביעות בעתיד תהיה שונה משמעותית מההערכות הנוכחיות, וכי הן עשויות לעדכן את האומדנים.ניתן להסיק מכך שחברות הביטוח מתכוונות להיאבק בבתי המשפט בכל כוחן לשמור על שיעור ההיוון הנוכחי (3%) – בין השאר תוך שימוש בנימוק שהן הביאו אותו בחשבון בתעריף התמחור של הפרמיה. כפועל יוצא, פסק הדין הראשון הקרוב שיינתן בתביעת רכב חובה או חבויות על ידי שופט כלשהו יוביל להשלכות משמעותיות על דו”חותיהן הכספיים.

בעוד המישור הישיר ברור, שהרי הוא נובע מחקיקה ברורה וקשור בעיקרו להתחשבנות חברות הביטוח מול הביטוח הלאומי ולא מול נפגעי העבודה, שמקבלים בדרך כלל מהביטוח הלאומי תשלום קצבתי – הרי שדווקא המישור העקיף מעלה תהיות משום ששיעור ההיוון בו אינו מוסדר בתקנות, ולפי הלכת העליון ההיוון היה צריך להיות תואם שוק כבר בעבר.

הקוריוז הוא שההשלכות הישירות של המלצות וינוגרד, שמקבלות ביטוי בענף חבויות, מייצגות דווקא את החלק הקטן בהשפעה, ודווקא ההשלכות העקיפות הן משמעותיות בהרבה.

השוואה חשובה בהקשר זה היא לשיעור ההיוון שמשמש את חברות הביטוח עצמן להיוון תשלומי ביטוח עתידיים לגבי התחייבויות ביטוחיות בדו”חותיהן. גם אם נתעלם ממקדמי השמרנות, אין כיום אחידות במתודולוגיות שמשמשות את חברות הביטוח לקביעת שיעור ההיוון של ההתחייבויות הביטוחיות. המתודולוגיות העיקריות המקובלות הן מצד אחד התבססות על תשואת הנכסים ומצד שני שימוש בריבית חסרת סיכון הנגזרת מתשואת אג”ח ממשלתית בתוספת פרמיית אי-נזילות. אבל בהתאם לכל אחת המתודולוגיות, מדובר עדיין בשיעור היוון נמוך מ-3%.

כדי להבין את הבעייתיות של שיעור ההיוון המשמש לתשלום הפיצוי החד־פעמי, די לציין שהיוון של 3% יוצר לחברת הביטוח לכאורה רווח מיידי – שהרי אילו היתה משלמת את הפיצוי כקצבה חודשית לצורך רישום ההתחייבות בדו”חות, היתה החברה מהוונת אותו לפי שיעור נמוך יותר.

אינטרס מערכתי

קשה להתעלם מהאינטרס הכלכלי והחשבונאי הברור של חברות הביטוח בתשלום הסכום החד־פעמי המהוון בתביעות ביטוח כללי – זאת מעבר לאינטרס הברור והמשמעותי של חברות הביטוח להימנע מתשלומים עיתיים, שמותירים את התיק פתוח וחושפים אותן להידרדרות במצבם של הניזוקים עם הגיל ולתביעות נוספות בגין החמרת המצב. לכך עשויה לתרום גם השאיפה של המערכת המשפטית לסגירת תיקים – וזאת בלי להיכנס לתיאוריה קונספירטיבית שמחברת זאת עם האינטרס של עורכי הדין המייצגים את המבוטחים.

חשוב להבין כי גם 2% אינם משקפים תשואת אג”ח ממשלתית צמודה לטווחים בינוניים, שאינה מגיעה אפילו ל-1% – כך שלפי הקונספט של תשואה חסרת סיכון היא עדיין מיטיבה לכאורה עם חברות הביטוח על חשבון המבוטחים.

בכל מקרה, אחת המסקנות המתבקשות מחולשת המבוטחים אל מול חברות הביטוח היא שלולא התקנות החדשות הקשורות לביטוח הלאומי, שיעור ההיוון היה נותר גבוה. ייתכן שסוגיה כה בסיסית לא התחדדה בסביבת הריבית הנמוכה של השנים האחרונות בבתי משפט בגלל העדפת חברות הביטוח להגיע לפשרות, ולהימנע מאפשרות של יצירת תקדים רוחבי.

ועדת וינוגרד הציפה למעשה את הבעיה הזאת. בכל מקרה, מצב דברים כזה, שמצביע על חולשת המבוטח הקטן במערכת המשפטית, למרות הלכת העליון, עשוי להצדיק התערבות רגולטורית לטובת המבוטחים – לרבות לגבי הנוהג הגורף של תשלום חד־פעמי.