הסעיף הסוציאליסטי של איילת שקד – ולמה הבנקים לא יתנו לו לעבור

בתזכיר חוק חדלות פירעון נכלל סעיף המאלץ את הבנקים לוותר בתחום של אשראי ללקוחות קטנים על עד רבע מהביטחונות שהם מחזיקים לטובת הנושים החלשים יותר ■ אבל דווקא בגלל השלכותיו הדרמטיות – החלשת הבנקים וייקור המשכנתאות – הסעיף כנראה לא יעבור

לתזכיר החוק שהגיש משרד המשפטים, בהובלת השרה איילת שקד, בעניין חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שפורסם באחרונה בעקבות מסקנות ועדת אנדורן ונועד להסדיר את סוגיית חדלות פירעון, קיימות השלכות כלכליות וחברתיות רחבות – לרבות בהקשר של היחס לבעלי החוב ומידת הסבלנות כלפיהם. בתזכיר החוק מסתתר סעיף לא טריוויאלי, שמטרתו להגן על הנושים החלשים, ויש לו השלכות שליליות דרמטיות על מערכת הבנקאות.

סעיף 224 מגביל את שיעור החוב המובטח שניתן לפרוע מנכס משועבד בשעבוד קבוע: ברמה העקרונית, רבע מנכסי קופת הנשייה (עד לתקרה של מיליון שקל) יעמדו לפירעון החובות הכלליים. מי שייפגע מכך הם הנושים המובטחים – בדרך כלל, הבנקים – שהרי מתן האשראי במערכת הבנקאות מבוסס במידה רבה על אותם ביטחונות.

לאור מגבלת התקרה, ההשלכות נוגעות בעיקר לצרכנים פרטיים – במיוחד בתחום המשכנתאות והעסקים קטנים – שהיקף פעילותם במערכת הבנקאות משמעותי מאוד. כפי שנראה, לסעיף כזה עלולות להיות השפעות שליליות משמעותיות על דו”חות הבנקים ועל עמידתם בדרישות הלימות ההון, וכן השלכות ריאליות על משכנתאות והלוואות לעסקים קטנים.

הסעיף קובע כי אם הנושים הכלליים לא נפרעו מהנכסים שאינם משועבדים ומהנכסים הכפופים לשעבוד צף – לכל הפחות בשיעור הנשייה המזערי שמוגדר בכ-25% מכל החובות הכלליים או מיליון שקל, לפי הנמוך מביניהם – ההפרש מנכסי קופת הנשייה המשועבדים ייפרע בשעבוד קבוע עד להשלמת שיעור הנשייה המזערי.

המנגנון המוצע פועל למעשה בדרך הבאה. בשלב ראשון, כל נושה מובטח יהיה זכאי לתשלום של עד 75% מחובו המובטח. בשלב שני, יתרת הנכסים המשועבדים (שאינם נדרשים לתשלום של 75% מהחוב המובטח) תשמש לתשלום לנושים הכלליים. למשל, נושה המובטח בחסר בשיעור של 70% מחובו, יפרע ממלוא הבטוחה והנושים הכלליים לא יפרעו כלל מנכס זה; נושה המובטח ב-100% ייפרע רק ב-75% מהבטוחה ויתרת שווי הנכס תשמש לפירעון חובות הנושים הכלליים – לעומת נושה המובטח ביתר, בשיעור של 150%, שייפרע רק מחצי שווי הבטוחה (75% מהחוב המובטח), ויתרת שווי הנכס תשמש לפירעון חובות הנושים הכלליים.

בשלב שלישי, אם שווי יתרת הנכסים המשועבדים גבוה מהנדרש לתשלום שיעור הנשייה המזערי, שווי החוב המובטח שרשאי כל נושה מובטח לפרוע מהנכס המובטח יעלה בהתאם. למעשה, יחס פירעון החובות המובטחים לעומת הכלליים, לפי הסעיף, לא יהיה נמוך מ-75/25 לטובת הנושים המובטחים.

גג של מיליון שקל

ניתן להמחיש את המנגנון לגבי הלוואת משכנתא באופן הבא: נניח שמשפחה רכשה דירת 4 חדרים ב-1.5 מיליון שקל, ולצורך כך נטלה משכנתא (שעבוד מלא של הדירה) של 975 אלף שקל (65% משווי הנכס). כמו כן, נניח שמחיר הדירה ירד ב-20% והמשפחה נקלעה לקשיים כספיים.

בהנחה שהבנק “קורא” לנכס, כשפירעונות הקרן עדיין לא מכסים את הריבית שנצברת, הרי שההחזר תלוי ברמת המינוף הנוספת שהמשפחה הגיעה אליה באותו מועד – למשל, החזר בגין אשראי סולו שנלקח עם רכישת הדירה ואשראי נוסף שנלקח עם ההידרדרות הפיננסית. אם נניח שמדובר באשראי נוסף של מיליון שקל, ונביא בחשבון הנחת מימוש מהיר של 10% משווי הנכס המקורי – הרי שלפי המנגנון המוצע לבנק ייווצר הפסד של 175 אלף שקל, שמייצג כ-18% מערך ההלוואה.

הסיבה לכך היא ששווי המימוש של הדירה הוא 1.05 מיליון שקל (1,500,000*70%). לאור המנגנון המוצע, בשלב ראשון הבנק יקבל 75% מהחוב (731,250=975,000*75%). בשלב שני, הנושים הלא־מובטחים יקבלו 25% מחובם, 250 אלף שקל, והיתרה שתיוותר מכספי המימוש בסך של כ–68.8 אלף שקל תחזור לבנק. כפועל יוצא, הבנק יקבל בסך הכל 800 אלף שקל – לעומת יתרת הלוואה של 975 אלף שקל.

מבחינה מתמטית, נקודת האיזון היא כשהמשפחה לוקחת אשראי של עד חמישית משווי הדירה המקורי (300 אלף שקל בדוגמה). ההפסד לבנק נוצר מאותה נקודה, ומעמיק ככל שהמשפחה מגייסת יותר אשראי בלא ביטחונות. ההפסד לבנק משקף רבע מההפרש בין האשראי הנוסף ללא בטחונות שהמשפחה לקחה על עצמה (מיליון שקל) לבין נקודת האיזון – במקרה זה, 125 אלף שקל, 12.8% מהחוב.

יש לציין כי הפחתה ממוצעת בגין מימוש מהיר ומאולץ – שנקבעת בדרך כלל על ידי שמאי נדל”ן, מבוססת על אופי הנכס ונשענת על מקובלות בענף – עשויה להגיע ל-80%-85% משווי הנכס בניכוי מסי מימוש. הפחתה נוספת מהשווי למימוש מהיר, שהבנקים קובעים בהתאם למדיניותם ובהתאם ללקוח, יכולה להגיע גם ל-60%-65% מהשווי בניכוי מסי מימוש. רק לצורך המחשה, במימוש לפי 60%-65% מערך הדירה המקורי, בנתונים לעיל, שיעור ההחזר מבחינת הבנק לפי המנגנון המוצע יהיה 70% בלבד.

תזכיר החוק מנמק את הרציונל של הסעיף: הגדלת השוויון בחלוקת נכסי קופת הנשייה לטובת הנושים הכלליים החלשים – כשקביעת סכום המקסימום (מיליון שקל) נועדה לתחם את הפגיעה האפשרית בנושים בעלי השעבוד הקבוע, ולצמצם את השלכות ההצעה על שוק האשראי. התזכיר מדגיש כי הגזירה של 75% מערך החוב – ולא מערך הנכס – נועדה למנוע ניסיון לעקוף את המגבלה באמצעות דרישת בטוחות גבוהות מערך החוב.

נראה כי לסעיף זה, אם יתקבל, עשויות להיות השלכות מיידיות ומשמעותיות על הבנקים – במיוחד על ההפרשה הקבוצתית להפסדי אשראי בגין אשראי מובטח. לאור תקרת מיליון השקלים, סביר להניח שמדובר בדרך כלל במשכנתאות ובאשראי שניתן לעסקים קטנים כנגד ביטחונות. יש לציין כי ההפרשה בחמשת הבנקים הגדולים בגין משכנתאות הגיעה לכ–1.8 מיליארד שקל לתום ספטמבר, המשקפים בממוצע כ-0.64% מיתרת האשראי – והחקיקה החדשה עשויה להגדיל את ההפרשה משמעותית.

רק כדי לקבל פרופורציות: אם נניח שמדובר בהפסד פוטנציאלי של 20% לבנק (LGD – Loss Given Default), הרי שכל 0.5% של הסתברות להתרחשות אירוע כזה (המכונה PD – Probability of Default), משמעותה תוספת של 0.1% בהפרשה הקבוצתית – שהיא הפסד של 300 מאות מיליון שקל לפני מס במערכת הבנקאות.

בהקשר זה, ככל ששר האוצר, משה כחלון, יצליח במשימתו להוריד את מחירי הדיור, הסיכון מבחינת הבנקים עולה והולך – וההפרשה תגדל בהתאם. זאת ועוד, מעבר לגידול בהפרשה לחובות מסופקים, שמקטינה את הון הליבה שטמון במונה של חישוב יחס הלימות ההון, צפוי גם גידול בחישוב סך נכסי הסיכון שנמצא במכנה של החישוב. הסיבה לכך היא עלייה במשקולות הסיכון, שבהן משוקללות הלוואות המשכנתא – לאור הפגיעה הפוטנציאלית בערך הביטחונות האפקטיביים.

לשינוי זה עשויות להיות השלכות לא רק על תחום המשכנתאות, כי אם גם על אשראי צרכני אחר ואשראי לעסקים קטנים, שבמקרים רבים ניתנים כנגד ביטחונות – בין אם ביחס לגידול בהפרשה הקבוצתית ובין אם בגידול בנכסי הסיכון לצורך חישוב הלימות ההון. לצורך ההמחשה, בנק לאומי למשל הקטין לתום ספטמבר 2015 את חשיפתו לנכסי סיכון בגין הלוואות לעסקים קטנים, בסך של 2.3 מיליארד שקל, בגין בטחונות פיננסיים כשירים.

כמובן שיש לכך גם השלכות גם על חישוב ההפרשה הספציפית במקרה של כשל אשראי. בעוד שבחוב פגום רגיל ההפרשה מוערכת לפי תזרימי המזומנים העתידיים הצפויים לשרת את החוב, הרי שבחוב שגבייתו מותנית בביטחון – ההפרשה מוערכת על בסיס השווי ההוגן של הבטוחה בניכוי עלויות מכירה והתאמות נוספות לערך הביטחון. משמעות הדבר היא שכשגביית החוב במלואו אינה צפויה, יש להכיר בהפרשה לחובות מסופקים על בסיס השווי ההוגן של הביטחונות האפקטיביים – ולפי המנגנון המוצע, שווי זה ייפגע משמעותית.

השינוי בכללי המשחק

בלי להיכנס לדיון המשפטי־ערכי בהפרה, לכאורה, של זכויות חוזיות־קנייניות, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר כאן בשינוי כללי המשחק, שעשויות להיות לו השלכות תחרותיות רוחביות – בין הבנקים לבין עצמם ובינם לבין הגופים הפיננסיים החוץ־בנקאיים – והוא אף נוגע למערכת היחסים בנק־לקוח. שאלות מעניינות שמתעוררות, למשל, הן עד כמה שיווי המשקל החדש יתמרץ גופים חוץ־בנקאיים לספק לצרכנים פרטיים אשראי בלא ביטחונות (סולו) לאור חיזוק עמדתם, או אפילו לבנקים לתת ביתר קלות אשראי סולו – ומנגד, עד כמה הוא יוביל לסלחנות רבה יותר של הבנקים בבואם לקרוא לנכסים המשועבדים?

כך, למשל, לסעיף צפויות להיות השלכות ריאליות משמעותיות ביותר על שוק המשכנתאות. מדובר בשינוי קונצפטואלי בתפישת תמחור האשראי על ידי הבנקים, שצפויים לדרוש פיצוי בגין הסיכון הנוסף. הסיבה לכך היא שככל שקיימים ביטחונות מלאים כמו המצב כיום, אין לבנקים צורך אמיתי לתמחר את הסיכונים.

הבנקים לא יכולים להגביל משפחות ועסקים קטנים מלקחת אשראי נוסף שאינו מלווה בביטחונות – להבדיל מחברות גדולות, שם מתן האשראי נעשה דרך אמות מידה פיננסיות. שינוי תפישתי זה, שכפוף לסוגיות תחרות בין הבנקים ולגופים חוץ־בנקאיים, יכול להוביל להגדלת פערי הריבית ולצמצם את סכומי המשכנתאות.

לא ניתן להתעלם מכך שלהבדיל משמיטת חובות, שמכילה רעיונית אלמנט של עידוד יזמות, הפגיעה בנושים המובטחים נועדה במוצהר לקדם צדק חלוקתי. הקוריוז הוא שההשלכות של סעיף זה הן כה דרמטיות, עד שהסיכויים שהוא יתקבל בסופו של דבר הם אפסיים – במיוחד לאור ההתנגדות החזקה שצפויה מצדו של בנק ישראל, מחשש ליציבות הבנקים והיחלשותם מול הגופים הפיננסיים הלא־בנקאיים.