בית המשפט העליון מזעזע את שיטת הפקטורינג הנפוצה בישראל

קביעה תקדימית של בית המשפט העליון לא מכירה במכר המשפטי במרבית העסקות של ניכיון לקוחות — שהוא הבסיס לגריעת נכס פיננסי מהמאזן ■ האם נראה חזרה מאסיבית של חובות פיננסיים למאזנים בדו”חות הרבעון השני ודעיכה של שוק הפקטורינג?

פסיקת בית המשפט העליון בפרשת אגרקסקו ממאי האחרון מערערת את שיטת הפקטורינג (ניכיון לקוחות) הנפוצה בישראל ומאיימת על הענף, שפרח בשנים האחרונות. משמעות הפסיקה היא שתנאי המכר המשפטי (True sale), המשמש בסיס לגריעה החשבונאית בעסקות הפקטורינג המקובלות בישראל, לא בהכרח מתקיים.

הגריעה החשבונאית היא שיוצרת את המוטיבציה העיקרית של חברות מדווחות להעדפת עסקות פקטורינג על פני גיוס חוב — פעולות דומות מבחינה כלכלית לגיוס אשראי, אבל שונות מבחינה משפטית. הסיבה לכך היא שהגריעה מאפשרת לגייס מזומן בלי להגדיל את יתרת החוב הפיננסי במאזן, כפי שמתרחש בגיוס חוב רגיל — שכל גידול בו משפיע לרעה על המינוף הפיננסי, על כל המשתמע מכך.

שאלת הגריעה החשבונאית של נכס פיננסי היא מורכבת ומושפעת בעיקרה מהסביבה המשפטית שבה מתבצעת העסקה. באופן כללי, המודל החשבונאי ב–US GAAP לטיפול בעסקות פקטורינג מבוסס על העברת השליטה בנכסים המועברים, כשקיימים כמה תנאים לגריעה. העיקרי שבהם הוא שהנכס המועבר הופרד מהנושים של החברה המעבירה, גם במקרה חדלות פירעון שלה — מה שמכונה משפטית True sale. מודל הגריעה ב–IFRS משלב בין מבחן סיכונים ותשואות למבחן העברת השליטה בנכסים המועברים, כשאחד התנאים המרכזיים לגריעה החשבונאית במסלול הרלבנטי הוא העברת הזכויות החוזיות לקבלת תזרים המזומנים מהנכס.

הרקע לפסק הדין, הוא שבעקבות כניסת אגרקסקו להקפאת הליכים דרשה קופאס פייננס, שסיפקה לה שירותי פקטורינג, לקבל לידיה את תשלום החובות של הלקוחות, שלטענתה רכשה מאגרקסקו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו שהפקטורינג המדובר הוא עסקת אשראי ולא מכר של יתרת לקוחות, ולכן מעמד קופאס הוא של נושה לא מובטח.

במסגרת הערעור על הפסיקה, בית המשפט העליון נדרש לחדד את ההבדלים בין המחאה על דרך מכר — מכירת החובות — לבין המחאה על דרך שעבוד — קבלת אשראי. העליון פסל את המכר המשפטי על בסיס כמה נימוקים, ובהם יכולת הגוף הפיננסי לחזור לספק במקרה של סכסוך מסחרי והעובדה שביטוח אשראי שולם על ידי הספק ולא על ידי המוסד הפיננסי (גם אם הוא המוטב). מרכיב בעייתי נוסף שעולה מהפסיקה הוא קבלת ביטחון מהספק, שמאפשר לגוף הפיננסי לגבות ממנו כל סכום שעליו לשלם למוסד הפיננסי, ויצירת מצב שבו המוסד הפיננסי לא יאבד את מלוא סכום החוב.

הפקטורינג השקט מת

העליון נתן גם משקל משמעותי נוסף לאי־יידוע של לקוחות הספק על המכר בקביעה כי הזכויות בחוב לא עוברות למוסד המממן. אלמנט רגיש זה בעסקות פקטורינג שהוביל לכינוי “פקטורינג שקט”, כפי שנכתב בטור לפני כשנה, מעמיד באור בעייתי את הטיפול החשבונאי בעסקות פקטורינג רבות שנעשו בישראל בשנים האחרונות.

הפסיקה החדשה יוצרת בעיה חשבונאית: הרי אלה המאפיינים המהותיים של הפקטורינג הבנקאי הרגיל בישראל, שצבר תאוצה בשנים האחרונות. למעט הדרישה הטכנית שגלומה בפסק הדין, להעביר את הכספים המתקבלים מהלקוחות לחשבון בנק נפרד המוחזק בנאמנות לטובת המוסד הפיננסי, שניתנת ליישום בקלות יחסית, וכן הדרישה לביצוע הביטוח על ידי המוסד הפיננסי — שאר התנאים אינם פשוטים מבחינה מסחרית, לרבות היכולת לחזור לספק בסכסוך מסחרי ויידוע החייב. הנקודה המרכזית היא שבראייה חשבונאית לא באמת משנה מהם בדיוק הנימוקים המשפטיים — הרי ככל שבשורה התחתונה אין מכר משפטי, הדבר מונע את הגריעה חשבונאית.

עסקות פקטורינג של לקוחות, ובמיוחד פקטורינג שקט, נפוצות בישראל בשנים האחרונות, כפי שניתן לראות מהגילוי שנתנו לכך כמה חברות ציבוריות. פקטורינג משמעותי שהוביל לגריעה קיים, למשל, בבזן בגין חובות לקוחות הדלק בסכום של 150 מיליון דולר ופקטורינג שקט של חברות הבנות של 85 מיליון דולר, לתום 2017. לכך השלכות משמעותיות על המינוף המשתקף ממאזנה של בזן.

פעולת הפקטורינג יכולה לשפר משמעותית את היחסים הפיננסיים שעליהם מתבססות אמות מידה פיננסיות בהסכמי הלוואות ושטרי נאמנות של אג”ח. המקרה של אבגול ממחיש זאת היטב: ב–2017 הכפילה יצרנית הבד הלא ארוג את סכום ניכיון לקוחותיה, שהגיע בתום השנה לכ–48 מיליון דולר — כ–55% מסך יתרת הלקוחות נטו שלה לפני נטרול ניכיון הלקוחות. ככל שהאשראי היה נלקח בצורה מסורתית ולא בפקטורינג, יתרת החוב הפיננסי נטו של אבגול, שהסתכמה בכ–230 מיליון דולר, היתה גדלה בכ–20%.

כתוצאה מכך, היחס הפיננסי חוב ל–EBITDA היה עולה מ–3.84 ל–4.62, מה שהיה גורם לכאורה להפרת אמות מידה פיננסיות מול מלווים, מאחר שהרף העליון נקבע ל–4.25 בשני רבעונים רצופים. כפועל יוצא, לכאורה ללא גריעת הפקטורינג וטיפול בו כעסקת אשראי, החוב הפיננסי של אבגול (הלוואות בסך כ–67 מיליון דולר ואג”ח בסך כ–224 מיליון דולר) היה עומד תיאורטית לפירעון מיידי — דבר שמוביל מבחינה חשבונאית לסיווג בהתחייבויות שוטפות, גם אם נושי אבגול לא ינצלו את זכותם לפירעון מיידי, ולכך השלכות שליליות נגררות רבות. במקרה כזה אבגול גם היתה מוגבלת לכאורה בחלוקת דיווידנד.

ניכיון לקוחות בראייה של קובננטים הוא דרמטי גם במקרה של חברת תדביק, שמדווחת כי ב–2017 ביצעה ניכיון לקוחות של 115 מיליון שקל. משום מה, תדביק לא נתנה גילוי על יתרת חובות הלקוחות שנוכו לתום 2017, אבל לגבי 2016 דיווחה על יתרת ניכיונות של כ–108 מיליון שקל — כמחצית מיתרת לקוחותיה. זהו נתון רגיש משום שתדביק נכון לסוף 2017 כבר הפרה אמות מידה פיננסיות.

לאור חשיבות הנושא נדרש לתת גילוי על פעילות פקטורינג שמובילה לגריעה. ניתן לראות זאת למשל ב–HOT, תפרון ועלבד, שביצעו לתום 2017 ניכיון לקוחות בסך 38 מיליון שקל, 9 מיליון שקל ו-46 מיליון שקל, בהתאמה — 6%, 12% ו–17% מיתרת הלקוחות שלהן לפני נטרול הניכיון, בהתאמה. לגילוי זה חשיבות רבה לצורך ניתוח נכון של תוצאות פעילותן בהיבט של יעילות תפעולית — שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביחס שבין יתרת הלקוחות לסעיף המכירות (ימי לקוחות) ובהבנה בסיסית של תזרים המזומנים מפעילות שוטפת.

החשש הוא שקיימות חברות נוספות ומשמעותיות שמבצעות פקטורינג — ולא נותנות לכך גילוי מפורש בדו”חות. סימן לכך בדו”חות יכול להיות שינוי בפרופורציה בין יתרת הלקוחות להכנסות בלא שינוי מקביל בתנאי האשראי. סימן נוסף הוא קיומן של הוצאות מימון מעבר לתשלומי הריבית בגין החוב הפיננסי המופיע במאזן. סימנים כאלה ניתן לכאורה לראות בדו”חות של כיל, נובולוג ופז — שלא נותנות גילוי מפורש וברור לעסקות פקטורינג ככל שהן אכן מבצעות כאלה.

הפיקוח מתעורר

לא ניתן להתעלם מהקביעות של העליון בפסיקה החדשה, שמעמידות במבוכה רבה את חוות הדעת המשפטיות על המכר המלא שניתנו עד כה. זוהי פסיקה מחייבת — במיוחד כשלא מדובר באימוץ פשטני של פסק הדין במחוזי שעליו הוגש הערעור. עדות לכך היא הנחיה של הפיקוח על הבנקים שפורסמה לאחר פסק הדין בנוגע לרכישת חובות של חייבים מלקוחות מסחריים. ההנחיה, שטיוטה שלה פורסמה עוד לפני פסק הדין, מצביעה על הבעייתיות של הפקטורינג השקט ועל הצורך בחשבון ייעודי לביצוע העסקה. כמו כן, ההנחיה מצביעה על הקושי במקרים שבהם קיימת לבנק זכות חזרה רחבה אל מוכר החוב ובמקרים שמתבצעת רכישה רק של חלק מהחוב, המובטח על ידי צד שלישי.

מעבר לכך שלפסיקה, שהופכת למעשה נושה מובטח לנושה נחות, צפויות להיות השלכות משמעותיות במקרה של הסדרי חוב וחדלות פירעון לטובת מחזיקי אג”ח לא־מובטחות, יש לה השלכות ריאליות על עסקות פקטורינג חדשות — גם על האטרקטיביות שלהן וכפועל יוצא על היקפי העסקות, אבל גם על התצורה שלהן. ההשפעה היא קודם כל על הבנקים וגם על גופים פיננסיים חוץ־בנקאיים.

אבל נדמה כי יותר מכל הפסיקה צפויה לזעזע את הדו”חות של כמה מהחברות המדווחות לרבעון השני שיתפרסמו בחודש הבא. עולות גם שאלות לגבי הנאותות של דו”חות הבנקים, לרבות ביחס לעסקות למכירת משכנתאות שעשו הבנקים הגדולים בשנים האחרונות, שלא בהכרח עמדו בכל הקריטריונים הנוקשים החדשים.

מצב משפטי חדש או הבהרה של מצב קיים?

אז כיצד יש להתייחס מבחינה חשבונאית לפסיקה החדשה? לכאורה זוהי הבהרה של המצב המשפטי ששרר בעבר, ולכן היא מערערת את נאותות הדו”חות ההיסטוריים — ועלולה להוביל לתיקון טעות (ריסטייטמנט) רוחבי בדו”חות. עם זאת, החברות ורואי החשבון שלהן ינסו לראות בפסיקה ככזאת המבשרת על מצב משפטי חדש, כדי לא להיחשף לתביעות ולטפל במקרה הצורך בכך כהחזרת החוב הפיננסי למאזן של הרבעון השני. הסתכלות כזאת, שרואה גם בדיעבד את חוות הדעת המשפטיות שניתנו עד למועד פרסום פסק הדין כנאותות, אינה טריוויאלית — הרי לא מדובר בשינוי אומדן של תחזית, אלא בפרשנות של המצב החוקי שעליה מתבסס במלואו המודל החשבונאי.

חברות בודדות כבר הזדרזו וביצעו ביוני האחרון — עד ליום המאזן של הרבעון השני — התאמות לעסקות הפקטורינג הקיימות שלהן. התאמות אלה בוצעו מתוך תקווה כי יעמדו בפרשנות מסוימת ומקלה של הפסיקה החדשה שמספקים כמה ממשרדי עורכי הדין הגדולים, אבל כמובן שאינן מספקות פתרון במקרה של תיקון לאחור של הדו”חות.

בכל מקרה, נראה כי השינוי צפוי להוביל לגידול במינוף הפיננסי של לא מעט חברות לתום הרבעון השני, ולכך עלולות להיות השלכות נגזרות משמעותיות שליליות — לרבות לגבי עמידה בקובננטים ודירוגי אשראי. הבעיה היא שעל רקע חולשת הגילוי הרוחבית בנושא, המשקיעים לא באמת יכולים נכון לעכשיו להבין מהן ההשלכות על פרמטר כה חשוב, שראוי לתת לו כעת תשומת לב מיוחדת.