חוק ההסדרים היה אמור לתקן עיוות המאפשר לחברות להציג פחת מואץ של הוצאות הרכישה הנדחות בגין ביטוחי חיים
התחייבות המסים הנדחים שמופיעה בדו”חות הכספיים של חמש חברות הביטוח הגדולות לתום 2013, מלמדת כי הן מקבלות מהמדינה מתנה בשווי של 1.1 מיליארד שקל בגין ההפחתה המואצת לצורכי מס של הוצאות הרכישה הנדחות. בהנחה שחברות הביטוח הגדולות מהוות כ–90% משוק הביטוח, מדובר בהטבה כוללת לחברות הביטוח בסכום של 1.2 מיליארד שקל על חשבון קופת המדינה.
הוצאות הרכישה הנדחות בביטוחי חיים (DAC) נרשמות כנכס במאזן המייצג את התשלומים שמשלמות חברות הביטוח לסוכנים בגין השגת הפוליסות. מדובר בנכס משמעותי בדו”חות הכספיים של חברות הביטוח שנמצא בליבת פעילותן. במקרה של מגדל, למשל, יתרת הוצאות הרכישה הנדחות לתום ספטמבר 2014 היתה 1.7 מיליארד שקל – כ–32% מההון העצמי שלה.
הנכסים וההתחייבויות של המסים הנדחים אינם חלק מההתחשבנות השוטפת מול שלטונות המס. הם חשבונאיים־רישומיים במהותם, ומבטאים דווקא את ההשלכות של ההתחשבנות העתידית. כפועל יוצא, הנכסים וההתחייבויות האלה מספקים תמונת מצב חשובה המכמתת את הסטייה של חוקי המס מכללי החשבונאות – שמטרתם היחידה היא לשקף נכונה את המהות הכלכלית והעסקית בפעילותן של החברות.
קצב הפחתה מואץ – וצורם מאוד
שיטת המיסוי בישראל מבוססת על “שיטת העקיבה”, שלפיה נקודת המוצא של ההכנסה החייבת היא הרווח בדו”חות הכספיים, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת. הסטייה של חוקי המס מכללי החשבונאות נובעת בעיקרה מהשאיפה של החשבונאות, במיוחד בעידן ה–IFRS, להציג מידע רלוונטי למשקיעים, בעוד חוקי המס מתבססים ככלל על עיקרון המימוש. זאת הסיבה לכך שרווחים והפסדים “על הנייר” כתוצאה משערוכים חשבונאיים של נדל”ן להשקעה, לכל כיוון, הם רישומיים בלבד ואינם מוכרים לצורך מס.
שיטת המס מבוססת גם על שיקולי מקרו, כמו יישום ויעילות גבייה וכן שיקולים פיסקליים, שלאו דווקא קשורים להיגיון עסקי מוצק במישור המיקרו של החברות. דוגמה לשיקולי יישום ויעילות היא שיעורי הפחת שנקבעו ב”תקנות הפחת” המסדירות תקופת הפחתה זהה לפי סוגי נכסים בין חברות שונות העושות בהן שימוש שונה – בעוד שמבחינה כלכלית, וכפי שהדבר משתקף בדו”חות הכספיים, כל חברה נדרשת להפחית את הנכס על פי התחזית הסובייקטיבית שלה לתקופת השימוש בו.
ניתן להבחין בין שני סוגי פערים שבגינם נוצרים נכסי מסים נדחים. האחד, “הטבות מס לקבל”, למשל בגין הפסד עסקי מועבר שניתן לקיזוז בעתיד רק מהכנסה חייבת, או בגין התחייבות אקטוארית לעובדים שתוכר למס רק על בסיס תשלום בפועל. סוג הפער השני הוא “הוצאות מס מראש”, כמו תשלום מס בגין קבלת הכנסות שכר דירה מראש, כשההכנסה בדו”חות הכספיים תוכר על פני הזמן בעתיד.
באופן דומה, ניתן להבחין בין שני סוגי פערים שבגינם נוצרות התחייבות מסים נדחים. האחד, “מס עתידי לשלם”, למשל בגין רווחי שערוך של נדל”ן להשקעה, כאמור. השני, “הכנסות מס מראש”, כמו פחת מואץ הניתן לפי חוק עידוד השקעות הון ומוביל להקדמת הכרה בהוצאות הפחת לצורכי מס ותשלומי מס מופחתים בהווה. בניגוד לשאר סוגי המסים הנדחים, התחייבות מסים נדחים מסוג זה היא פחות נפוצה, שהרי היא משקפת רצון של המדינה לסבסד־לעודד פעילויות מסוימות – בין השאר מטעמים חברתיים.

לאור האמור, הרי שקצב ההפחתה המואץ לצורכי מס של הוצאות הרכישה הנדחות, שמוביל דה־פקטו למצב שבו המדינה מסבסדת את חברות הביטוח, הוא צורם מאוד. בעוד שמבחינה חשבונאית חברות הביטוח מפחיתות את ה–DAC על פני 15 שנה, מה שמייצג לשיטתן את קצב ההנאה הכלכלית מהנכס – הרי שבמצב השורר כיום הן מותרות בניכוי לצורכי מס על פני ארבע שנים בלבד.
מצב זה מתקיים כבר 16 שנה, לאור עיוות בנוסח הנוכחי של פקודת מס הכנסה ועל בסיס הסכם בין חברות הביטוח לרשות המסים. מבחינה כלכלית, לרבות לעניין תמחור שוויין, מדובר במתנה קבועה בערך מלא שמקבלות חברות הביטוח מהמדינה. אחרי הכל, הרי העיוות הזה נמצא בליבת העסקים של חברות הביטוח והשלכותיו מתגלגלות למעשה לאינסוף.
המוניטין המתכלה של רשות המסים
בתזכיר חוק התוכנית הכלכלית ל–2015 נכללה הצעה בפרק המסים לתקן את פקודת מס הכנסה ולאמץ לצורכי מס בעניין זה את תקופת ההפחתה החשבונאית. עם זאת, הקדמת הבחירות עצרה לעת עתה את תיקון העיוות – כך שנראה כי חברות הביטוח ימשיכו לעת עתה ליהנות ממנו, וההחלטה בעניין תעבור לממשלה הבאה.

יש לציין כי ה–IFRS מתכנן לבצע בעוד כמה שנים שינוי בתפיסת העולם של דו”חות חברות הביטוח, ולעבור למודל חשבונאי שדומה שמהותו למידע שהן מספקות כיום לגבי הערך הגלום (EV). סגירת העיוות, מהר ככל הניתן, חשובה בכל מקרה – שהרי ניתן להניח כי המודל החדש לא יהיה רלוונטי עבור שלטונות המס לאור עיקרון המימוש, בדומה למעבר של חברות הנדל”ן המניב למודל השווי ההוגן.
במסגרת התחייבויות המסים הנדחים של חברות הביטוח ניתן למצוא התחייבות משמעותית נוספת, שנובעת מהטבה שהן מקבלות מהמדינה והיא נוגעת לעצם העובדה ששלטונות המס בישראל מתירים בניכוי הפחתה של מוניטין ברכישת פעילות — בניגוד גמור לכללי החשבונאות בעולם, שהפסיקו להפחית מוניטין בתחילת שנות ה–2000 מתוך תפישה שמדובר בנכס בלתי מזוהה שאורך החיים שלו אינו מוגבל.
ההפחתה השיטתית של מוניטין בתקינה הישראלית הופסקה בתחילת 2006. התיקון הזה נכנס לתוקף פחות משלוש שנים לאחר שהמחוקק הישראלי החליט דווקא להתחיל להפחיתו לצורכי מס ביולי 2003.
בהנחה שהחשבונאות העולמית צודקת בכך שהיא רואה במוניטין נכס שאינו מתכלה, בדומה לקרקע של מפעל, למשל, הרי שהתרה בניכוי לצורכי מס של המוניטין על בסיס שיטתי על פני זמן היא עיוות. יש לזכור כי לאור עיקרון המימוש, גם אם יירשם חשבונאית הפסד מירידת ערך של אותה קרקע, הוא לא יותר בניכוי לצורכי מס. מבחינה חשבונאית, הטבה זאת נצברת במסגרת התחייבות המסים הנדחים ונותרת במאזן עד למימושה של הפעילות או ירידת ערך.
דוגמה לצורך המחשה: נניח שחברה רכשה פעילות ונוצר לה מוניטין של 100, והרווח לפני מס של החברה מדי שנה הוא 50 (25% מס). שלטונות המס יכירו לחברה מדי שנה בהוצאה נוספת של 10, שלא נרשמה בחשבונאות – ולכן חבות המס שלה היא 10 בלבד ((10–50)*25%). מבחינה חשבונאית, הטבת המס של 2.5 שתתקבל מדי שנה בסך (10*25%) תיצבר להתחייבות מסים נדחים – כך שהוצאות המס בדו”ח רווח והפסד, שכוללות לצד הוצאות המסים השוטפים (10) גם הוצאות מסים נדחים (2.5), יסתכמו ב–12.5 ויקבילו באופן מלא לרווח לפני מס (50*25%).
כפועל יוצא, ככל שיחלפו השנים התחייבות המסים הנדחים תגדל, ותגיע כעבור 10 שנים – בהינתן שלא תתרחש ירידת ערך – לסכום מקסימלי של 25.
בכר הוביל את טרנד רכישות הפעילות
חשוב להדגיש ששלטונות המס בישראל ממסים כל חברה כישות נפרדת, ועל כן קיים הבדל בין צירוף עסקים באמצעות רכישת מניות לבין צירוף עסקים באמצעות רכישת פעילות: בעוד ברכישת מניות ההסתכלות היא על נכס שהוא המניות – הרי שבמקרה של רכישת פעילות רואים את המוניטין כנכס של הרוכשת.
סוגיה זו התחדדה באחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין כלל ביטוח, שלא התיר הפחתת מוניטין לצורכי מס כשמדובר ברכישת מניות.
הטבה זו, שניתן לשער כי לא היתה ניתנת אילו כללי החשבונאות בישראל היו מפסיקים את הפחתת המוניטין מבחינה היסטורית שלוש שנים קודם, הובילה לכך שכמעט כל העסקות לרכישת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מידי הבנקים על ידי חברות הביטוח ובתי ההשקעות העצמאים, כמו פסגות, בעקבות רפורמת בכר, התבצעו באמצעות רכישת פעילות – ולא באמצעות רכישת מניות.
הראל, למשל, רכשה ב–2006 מבנק לאומי את לאומי פיא, עוצמה ותעוז בעלות כוללת של כ–1.1 מיליארד שקל, שכמעט מיליארד שקל מתוכם יוחסו חשבונאית למוניטין. אף שמוניטין לצורך מס אינו בהכרח זהה לאופן החישוב שלו בחשבונאות, הרי שמהדו”חות הכספיים הנוכחיים של הגופים הפיננסיים ניתן לראות מוניטין שמקורו ברכישות, כאמור, בסדרי גדול של מיליארדי שקלים.
מניתוח פשוט המבוסס על הדו”חות הכספיים של הבנקים, חברות הביטוח ובתי ההשקעות בתקופות הרלוונטיות, עולה כי עסקות בסכום של כ–6.6 מיליארד שקל מתוך עסקות בסכום של כ-7.1 מיליארד שקל, בוצעו באמצעות רכישת פעילות. לצורך אומדן גס של ההפסד למדינה, אם נניח כי המוניטין היווה בממוצע 80%–85% מעלות הרכישות וכי מחיר העסקות לא הושפע מכך – הרי שעל בסיס שיעור מס של 25%, מדובר בהפסד כולל למדינה של כ- 1.4 מיליארד שקל.
מדובר ברשימה חלקית. חשוב להבין שלא מדובר רק ברכישות שבוצעו בעקבות יישום מסקנותיה של ועדת בכר.
ההלוואה של באפט
באמצעות התרת ההפחתה של המוניטין, המדינה מחזירה מבחינה כלכלית לקונה את מס רווח ההון ששילם המוכר, אף שמדובר לכאורה בנכס לא מתכלה. ניתן להמחיש זאת דרך הרכישה המפורסמת של ישקר ממשפחת ורטהיימר על ידי וורן באפט ב–2006 (80%) תמורת כ-4 מיליארד דולר, שהושלמה ב–2013 תמורת 2 מיליארד דולר נוספים (20%).
לפי הערכות, העסקה בוצעה באמצעות רכישת פעילות, כשניתן להניח שרוב העלות יוחסה למוניטין. אם ננטרל את העובדה שמדובר בפעילות שזכאית להטבות מחוק עידוד השקעות – מה שמוביל לכך שמגן המס בגין הפחתת המוניטין נמוך ממס רווח ההון ששילמה משפחת ורטהיימר – הרי שמדובר מבחינה כלכלית במעין “הלוואה” שניתנה למדינה ל–10 שנים, בדמות מס רווח ההון ומוחזרת על ידי המדינה לבאפט באמצעות התרת ההפחתה של המוניטין.
קשה להתעלם מהעלות העצומה לקופת המדינה של עיוותי המס האלה. במיוחד לאור הסתירה החזיתית עם התמונה המשתקפת מהדו”חות – שאמורה לשקף את המהות הכלכלית של העסקות וממנה נגזרים בין השאר תמחור המניות בשוק ההון, דיווידנדים ותגמול המנהלים.
בעוד שלגבי ה–DAC הממשלה החדשה יכולה לתקן את העיוות במלואו, הרי שלגבי התרת הוצאות הפחתת המוניטין מדובר בחלב שרובו כבר נשפך. בכל מקרה, עדיף לתקן את העיוות מהר ככל הניתן מאחר שקיימות עדיין יתרות מוניטין שלא הופחתו במלואן, וכן לאור העובדה שעסקות של רכישת פעילות ממשיכות להתבצע גם כיום, במיוחד במגזר הפיננסים.