פספוס חשבונאי – בעיה פרקטית או תיאורטית של IFRS?
אחד הפספוסים הגדולים ביותר של החשבונאות כיום נוגע לכך שלא ניתן ביטוי בגוף הדו”חות הכספיים לעסקות מחייבות לפני ביצוען. כך לדוגמה, כניסה לחוזה לרכישת נכס משמעותי, שיוצרת מחויבות בלתי חוזרת לתשלום, אינה מוכרת כלל במאזן לפני קבלת הנכס (“התחייבות חוץ-מאזנית”).
גם הטיפול החשבונאי בחכירות תפעוליות סובל מאותה בעיה. בהתאם למודל הדיכוטומי הקיים לטיפול בחכירות, חכירה שמעבירה את עיקר הסיכונים והתשואות של הנכס לחוכר מסווגת כמימונית ומטופלת למעשה כרכישת נכס בהלוואה, בעוד כל חכירה אחרת מסווגת כתפעולית ואינה מקבלת ביטוי מאזני. המחויבות לתשלום דמי החכירה התפעולית בעתיד יוצרת גם במקרה זה התחייבות חוץ מאזנית.
חברת הספנות צים, שנמצאת כיום במצוקה כלכלית קשה, היא דוגמה בולטת לפספוס החשבונאי הזה: נכון לסוף 2008 קיימות לצים התקשרויות לרכישת אוניות שטרם התקבלו בסך של כ-2.7 מיליארד דולר לתשלום בעתיד, וכן מחויבות לתשלום עתידי בגין חכירה תפעולית של אוניות בסך של כ-2.8 מיליארד דולר.
כדי להבין את משמעות הדבר די לציין כי המאזן של צים לתום 2008 מורכב מהתחייבויות של כ-2.8 מילארד דולר בלבד והון עצמי של כחצי מיליארד דולר. לשם המחשה, ובהתעלם ממרכיב של ערך נוכחי, הכללת ההתחייבויות החוץ-מאזניות שהוזכרו היתה מובילה להכפלת ההתחייבויות של צים פי שלושה, תוך קיטון מקביל ביחס הון למאזן.
על אף שמדובר לכאורה רק בעניין הצגתי וקיים ביאור בעניין התקשרויות מהותיות בדו”חות השנתיים, קשה להתעלם מכך שהבעיה המרכזית של צים בעקבות המשבר קשורה לעול התזרימי הכבד של התקשרויות אלה. גם העובדה שאחד מהקובננטס (אמות מידה פיננסיות) המרכזיים של צים הוא יחס הון עצמי למאזן מעידה עד כמה הסוגיה קריטית בניתוח פעילותה מבחינת בעלי החוב.
מודל החכירות הקיים אף מוביל לעיוותים חשבונאיים בדמות רווחים מלאכותיים כתוצאה מעסקות מכירה וחכירה תפעולית חוזרת. בעסקות אלה, אשר שכיחות בענף הספנות, נמכרת אוניה לצד מסוים ומיד נחכרת ממנו בחזרה בתנאים של חכירה תפעולית. בהתאם ל-IFRS, במקרים אלה מתבצעת גריעה מלאה של הנכס והכרה מלאה ברווח ממכירתו על בסיס שוויו ההוגן. טיפול זה מתעלם לחלוטין מכך שמבחינה כלכלית נשמרות למעשה חלק מהזכויות בנכס, וניתן אף בקלות יחסית לתכנן עסקות משפטיות שישפרו את מבנה המאזן למראית עין.
הרקע לפספוס חשבונאי טמון בהתפתחות ההיסטורית של התקינה החשבונאית והפרקטיקה ולא ביסודות התיאורטיים של המקצוע. בהתאם למסגרת המושגית, חתימה על חוזה רכישה מחייב היתה צריכה ליצור מצד אחד נכס בלתי מוחשי (הזכות לקבלת הנכס) ומצד שני התחייבות לשלם בגינו. נראה כי מהפכה בעניין היא רק עניין של זמן וסנונית ראשונה לכך היא כוונת ה-IASB בשיתוף עם המוסד לתקינה האמריקאי (FASB) לשנות את מודל החכירות הקיים כדי לכלול את החכירות תפעוליות בגוף הדו”חות הכספיים, בדומה לחכירות המימוניות.