כך סייעה נטו לרווחיות הגולמית של רמי לוי

שינוי בהסדר המשפטי של האחזקה בביכורי השקמה שיפר את תוצאותיה של רמי לוי

חברת רמי לוי שיווק השקמה הצליחה להגדיל את שיעור הרווח הגולמי במחצית הראשונה של 2014 בכ–5% (מ–20.4% ל–21.4%) ואת שיעור הרווח התפעולי בכ–10% (מ–3.9% ל–4.3%). הגידול נבע משינוי באופן ההצגה החשבונאית של סעיפי דו”ח רווח והפסד, כתוצאה משינוי במבנה המשפטי של האופן שבו רוכשת רמי לוי פירות וירקות לסניפיה, באמצעות חברת ביכורי השקמה.

כרקע להבנת המהלך החשבונאי, יש לציין כי ביכורי השקמה הוקמה ב–2007, במשותף על ידי רמי לוי (50%) וביכורי שדה דרום שיווק (50%), שהיא חברה כלולה של נטו אחזקות ושהיתה בעצמה חברה ציבורית עד לפני כשנתיים. ביכורי השקמה מרכזת את הסחורה שנרכשת ישירות מהמגדלים ומפיצה אותה לסניפי רמי לוי שיווק השקמה.

בהתאם להסכם ההקמה המקורי, מחירי המכירה לרמי לוי נקבעים כמחירי הקנייה מהמגדלים בתוספת עמלה של כ–16% בגין שירותי המחסן. בנוסף, ביכורי השקמה שילמה לביכורי שדה דרום דמי ניהול חודשיים.

עד 2012 איחדה רמי לוי את ביכורי השקמה בשיטת האיחוד היחסי, שהיתה ניתנת ליישום לגבי השקעה בחברות בשליטה משותפת. בהתאם לשיטה זו, כל אחד מהשותפים היה מבצע איחוד חלקי, לפי שיעור האחזקה שלו, של כל אחד מסעיפי הנכסים, ההתחייבויות, ההכנסות וההוצאות של ביכורי השקמה.

בתחילת 2013 ביטל ה-IFRS את שיטת האיחוד היחסי, מתוך רציונל כי שליטה משותפת לא מעניקה לאף אחד מהצדדים שליטה בלעדית על חלקים כלשהם של נכסים והכנסות, שהרי לצד השני קיימת זכות וטו, ועל כן יש לטפל בהשקעה כנכס אחד בשיטת השווי המאזני, בדומה להשקעה בחברה כלולה. ביטול שיטת האיחוד היחסי הוביל את רמי לוי לטפל בהשקעה בביכורי השקמה ב–2013 לפי שיטת השווי המאזני, והיא הציגה את רווחי האקוויטי מתחת לשורת הרווח התפעולי – מה שגרם לפגיעה כואבת בהצגת הרווח הגולמי והתפעולי.

בעקבות ביטול שיטת האיחוד היחסי, נוצרה כיום ב-IFRS הבחנה משמעותית בין עסקה משותפת (Joint Venture), שמטופלת כאמור לפי שיטת השווי המאזני, לבין פעילות משותפת (Joint Operation), שבה כל צד רושם את הנכסים, ההתחייבויות, ההכנסות וההוצאות השייכים לו. ההבחנה מתמקדת באופן שבו הזכויות והמחויבויות של הצדדים מתחלקות ביניהם: בעוד שבפעילות משותפת לצדדים קיימות זכויות ישירות בנכסים ומחויבויות בגין ההתחייבויות, הרי שבעסקה משותפת לצדדים יש שליטה בנכס אחד בלבד, שהוא הזכויות בעסקה.

הסיווג הבסיסי לאחד משני הסוגים מתבסס ראשית על השאלה אם שיתוף הפעולה מתבצע באמצעות גוף נפרד. במידה שלא, כמו באמצעות חוזה שמסדיר את זכויותיו וחובותיו של כל משתתף, הרי שמדובר בפעילות משותפת. כאשר שיתוף הפעולה מתבצע באמצעות גוף נפרד, הרי שיש לבחון כיצד לסווג אותו, על בסיס המבנה המשפטי של אותו גוף, התנאים של ההסדר החוזי וכן עובדות רלוונטיות ונסיבות אחרות.

כאשר הגוף הוא חברה בע”מ, נקודת המוצא היא שקשה לשבור את מבנה ההפרדה המשפטי כדי להיכנס לתוך הגדרת פעילות משותפת. אפשרות זו קיימת כאשר מדובר למעשה בחברת “צינור” שמספקת תפוקות לצדדים, ולא נושאת בסיכוני ביקוש, מלאי ואשראי, ועלויות התפעול שלה מכוסות על ידי מחיר המכירה לצדדים.

בדיונים של ה–IFRIC (ועדת הפרשנויות הבינלאומית) בהקשר זה, ניתן דגש רב לקיומן של זכויות חוזיות ניתנות לאכיפה בגין הנכסים של החברה ומחויבויות בגין התחייבויותיה, כך שלא ניתן להסתפק רק בכוונות הכלכליות של הצדדים. הפרדוקס הוא שהקביעה כי שבירת המסך המשפטי נדרשת להתבצע באמצעיים משפטיים בלבד, עומדת בניגוד לעיקרון החשבונאי החשוב של מתן עדיפות למהות הכלכלית על פני הצורה המשפטית.

שבירת המסך המשפטי של חברת ביכורי השקמה התרחשה בתום 2013, בעקבות חתימתם של שני הצדדים על תיקון להסכם המקורי, במקביל למעבר לפעילות במרכז לוגיסטי חדש. בתיקון להסכם התחייבה רמי לוי לרכוש את מלאי ביכורי השקמה ובוטלה ההתחייבות לשלם לביכורי שדה דרום את דמי הניהול הקבועים.

במקום זאת, ביכורי השקמה משלמת עבור ההוצאות בפועל, וכן נקבעה בתיקון תקרה לשיעור הרווח של ביכורי השקמה. משמעות השינוי בהסכם היא ככל הנראה שרמי לוי התחייבה לרכוש לפחות 90% מהמלאי ולכסות את עלויות הניהול בפועל של ביכורי השקמה, כאשר מנגד הוגבל חלקה של ביכורי שדה דרום ברווח.

ללא שינוי כלכלי מהותי

 

המהלך יוצר אמנם שינוי במבנה המשפטי של ההתחשבנות, אך לא אמור ליצור שינוי כלכלי מהותי. ניתן להמחיש זאת באמצעות הדוגמה הבאה: נניח כי במקור רכשה ביכורי השקמה מלאי מחקלאים תמורת 84 שקל ומכרה אותו לרמי לוי תמורת 100 שקל. כמו כן, נניח שדמי הניהול הם 6 שקלים. כפועל יוצא, בהתעלם ממסים, חלקן של רמי לוי וביכורי השדה ברווח הוא 5 שקלים כל אחד [2 / (6–84–100)]. כעת, נניח שבעקבות השינוי, רמי לוי מתחייבת לרכוש את המלאי תמורת 89 שקל, ובמקביל לכסות את כל עלויות הניהול בפועל, כלומר 6 שקלים – כך שלביכורי שדה מובטחים למעשה אותם 5 שקלים של רווח שהיו לה גם קודם.

בעקבות המהלך, שינתה רמי לוי את סיווג ההשקעה בביכורי השקמה מעסקה משותפת לפעילות משותפת, וכך הגדילה באופן מהותי את שיעור הרווח הגולמי והתפעולי שלה.

מבלי להיכנס לאופן הטיפול בסניפים הפועלים בזכיינות, הקסם נובע מכך שלשינוי לא אמורה להיות אמנם השפעה על סעיף ההכנסות מלקוחות של רמי לוי, אך הוא מוביל להקטנתעלותת המכר, ועל כן יש לו השלכה חיובית על הרווח הגולמי ועל שיעורו.

לצורך ההמחשה, נניח כי רמי לוי מוכרת את המלאי שרכשה מביכורי השקמה תמורת 120 שקל, וקיימות לההוצאותת מכירה של 15 שקל. לפני השינוי היא רשמה מכירות של 120 שקל ועלות מכירות של 100 שקל, כלומר רווח גולמי של 20 שקל ותפעולי של 5 שקלים. לאחר השינוי, ההכנסות נותרות 120 שקל, אבל עלות המכירות מצטמצמת ל–89 שקל, כך שהרווח הגולמי גדל ל–31 שקל. כמו כן, ניכר מהדו”חות רמי לוי רושמת את הוצאות הניהול המלאות – 6 שקלים – במסגרת הוצאות מכירה, ולא בעלות המכירות, ועל כן הרווח התפעולי עולה רק ב–5 שקלים.

הצלחת המהלך נבעה, ככל הנראה, מכך שהוא לא פגע באופן הצגת התוצאות של נטו אחזקות, שהרי היא בכל מקרה מיישמת את שיטת השווי המאזני לגבי השקעתה בביכורי השקמה – בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. בדו”חות הכספיים של ביכורי שדה, שמצורפים כיום לדו”חות נטו כחברה כלולה מהותית, נרשמים החל מתום 2013 הנכסים וההתחייבויות של ביכורי השקמה, למעט המלאי.

לגבי הרווח התפעולי, רמי לוי היתה יכולה להגיע לאותה תוצאה באופן פשוט יותר, על ידי סיווג רווחי האקוויטי מעל לשורת הרווח התפעולי. הצגה כזאת, במקרים של עסקה משותפת בתחום הפעילות, יכולה להיחשב כנאותה ב-IFRS, כפי שהוסבר בטור בעבר. כך, למשל, ביצעה שטראוס בדו”חות ל–2013 סיווג כאמור של ההשקעות בחברות בשליטה משותפת, הכוללות בעיקר את עסקי הקפה בברזיל (50%) ואת סברה (50%), יצרנית החומוס בארה”ב, לאחר שבשלושת הרבעונים הראשונים של 2013 דיווחה על רווחי האקוויטי מתחת לשורת הרווח התפעולי.

מרוויחים יותר על ירקות ופירות

המהלך החשבונאי מעיד על החשיבות שמייחסת רמי לוי לרווח הגולמי. המהלך מקרב במקצת את שיעור הרווח הגולמי של רמי לוי (21.4%), כרשת זולה וקטנה יחסית שכוח השוק שלה מול הספקים חזק פחות מחברה כמו שופרסל, שב–2013 היה 24% בסניפי הדיסקאונט.

 

אף ששיעור הרווח התפעולי הוא החשוב ביותר מבחינת החברות הקמעוניות, הרי ששיעור הרווח הגולמי יכול להעיד על כוח השוק של הרשת מול הספקים וכן על התמחור שלה ללקוחות.

בהתעלם מרמת היעילות בשרשרת האספקה, המשמעות של רווח גולמי גבוה באופן יחסי יכולה להיות רכישה מהספקים בזול, או על מכירה לצרכנים ביוקר. כך, למשל, בהנחה כי היתרון לגודל היחסי של שופרסל בקבלת הנחות מהספקים עולה על העלויות הרבות בשרשרת האספקה הנובעות מגודלה, הרי שניתן להסיק כי המחירים ברמי לוי בממוצע, גם לאחר השינוי, נמוכים מהמחירים בסניפי הדיסקאונט של שופרסל.

בהקשר זה, ובמיוחד לקראת ראש השנה, ניתן לבצע השוואות מעניינות, לאור העובדה כי בשנים האחרונות התחילה שופרסל לפרסם בדו”ח הדירקטוריון שלה נתוני פילוח רווחיות גולמית.

כך, למשל, ניתן ללמוד משיעורי הרווח הגולמי בסניפים השכונתיים של הרשת (30% ב–2013) ובסניפי הדיסקאונט (24%), שהמחירים בסניפיה השכונתיים היו גבוהים יותר בכ–9%. נתון מעניין נוסף הוא כי שיעור הרווח הגולמי על פירות וירקות, שאינם כפופים ללחץ של יצרניות המזון על המחירים לצרכן, הוא הגבוה ביותר (31%) מכל קבוצות המוצרים בשופרסל.

בכל מקרה, נראה כי השינוי שבוצע במקרה של רמי לוי משקף את מהות ההסדר, שהוא רכישת מלאי, ומאפשר השוואה נכונה יותר של תוצאות רמי לוי לקמעוניות הגדולות. הבעייתיות שנותרה לרמי לוי היא עצם רישום הוצאות הניהול המשולמות לביכורי השקמה במסגרת הוצאות מכירה, שהרי מדובר למעשה בעלויות החזקת מחסן מרכזי לירקות ופירות, שאמורות להיות מסווגות בעלות המכירות.