כשבעלי שליטה מחזירים דמי ניהול

החברות לא מעוניינות להודות באשמה ונכנסות למלכוד חשבונאי

בדו”חות הרבעון השלישי רשמה מליסרון הכנסה של 4.2 מיליון שקל, בעקבות הסכם פשרה בנושא החזר דמי ניהול מעופר השקעות, בעלת השליטה, וליאורה עופר, יו”ר הדירקטוריון. הפשרה, בסכום כולל של כ–5 מיליון שקל, אושרה על ידי בית המשפט בספטמבר במסגרת תביעה נגזרת. רישום של פיצוי מבעל שליטה במסגרת פשרה בגין דמי ניהול עודפים ששולמו בעבר כהכנסה, אינו טריוויאלי כלל ועיקר ומציב בפני החשבונאות, שתפקידה לשקף את מהותם של הדברים, אתגר מעניין.

כדי להבין את הרגישות של אופן הרישום החשבונאי של החזרים מבעל שליטה באופן כללי, חשוב תחילה להבין כי החשבונאות היא “שפה של שבת”. כלומר, פעולה שידוע כי אינה עומדת בדרישות הקבועות בחוק, צריכה להשתקף בדו”חות הכספיים כפעולה שאינה תקפה. דוגמה בולטת לכך היתה בעקבות תיקון 16, אז לא אושרו חלק מהסכמי ההעסקה והניהול של בעלי שליטה שהם נושאי תפקידים, אך הם המשיכו בתפקידם.

למרות זאת, לאור ההיבט החוקי החברות נמנעו מלרשום הוצאות שכר כנגד התחייבות, גם במקרים שבהם היה צפוי כי אלה יאושרו בעתיד ויישאו תוקף רטרואקטיבי. מעבר לכך, גם אם תיאורטית ובהתעלם מהמצב החוקי, היה משולם להם סכום מסוים לפני מועד האישור הרטרואקטיבי, הרי שסכום זה היה צריך להירשם כחוב שלהם לחברה – ואם אינו עומד בקריטריונים של ההכרה בנכס, כמו חוסר יכולת גבייה במקרה של אי אישור בעתיד, התשלום היה צריך להירשם כמשיכת בעלים (דיווידנד מפלה).

כשמדובר בבעלי שליטה, קיימת לנושא החוקי משמעות רבה, אפילו יותר מזו הקיימת לגבי העסקת מנהלים בכירים, ובכל מקרה אין תוקף להתקשרות שלא אושרה כדין. כפועל יוצא מכך, אם מתגלה בדיעבד כי תשלום מסוים לא אושר כדין, יש לתקן אחורה את הדו”חות ולהציגם מחדש באופן שישקף טיפול בתשלום על בסיס המצב החוקי באותו מועד. זאת להבדיל מהטיפול החשבונאי בשינוי אומדן, שבו ההשפעה נזקפת בתקופה השוטפת – כמו במקרה של התחייבות תלויה או הפרשה למס, שמטבע הדברים מבוססים על אומדנים ופרשנויות במסגרת החוק, וניתנים לשינוי מדו”ח לדו”ח.

הבסיס לפשרה בתביעה נגזרת שעוסקת בתשלומים עודפים שהחברה לכאורה ביצעה, הוא קריטי להחלטה על אופן הטיפול החשבונאי בהחזרים בגין הפשרה. תביעות נגזרות מסוג זה מסתיימות בדרך כלל בפשרה שניסוחה מבוסס על האינטרס של החברות לצמצם חשיפות משפטיות הנובעות מהודאה באשמה. כפועל יוצא מכך, עצם הסיום בפשרה הוא מבני ואין משמעותו בהכרח כי לא היתה בעיה.

יתר על כן, לבתי המשפט יש שיקול דעת אקטיבי באישור הסדר הפשרה, שבמסגרתו הם בוחנים לעומק את הבסיס לתביעה ובהתאם את סכום הפשרה. כך, בתביעה הנגזרת על החזר הדיווידנדים של אי.די.בי אחזקות, בית המשפט לא אישר בתחילה את הסדר הפשרה ובמקום זה ביקש להגדיל את הסכום במזומן בכ–15 מיליון שקל כדי להבטיח תשלום מינימלי של 55 מיליון שקל.

פשרת סילוק מטרד

בפשרות בתביעות נגזרות קיימת הבחנה בין פשרה שהיא “סילוק ערך מטרד” (Nuisance Value), כלומר הנתבע משלם כדי לחסוך לעצמו עלויות משפטיות ומשמעויות נלוות נוספות לקיום הליך משפטי, לבין פשרה שמלמדת על כך שהנתבע נותן משקל מהותי לטענות התובעים. אף שמנגנון הפשרה אינו כולל הודאה רשמית באי קיום הוראות החוק, הרי שמבחינה חשבונאית לא ניתן להתעלם מהצורך בבחינת מהות הפשרה. כך, ניתן לטעון כי הסכם הפשרה במקרה של מליסרון, שלפיו יוחזרו לחברה כ–5 מיליון שקל, הוא מהותי ביחס לסכום התביעה המקורי – כ–18 מיליון שקל – מכדי שייחשב כסילוק ערך מטרד.

החזרי דמי ניהול של בעלי שליטה לוו גם בעמדה של רשות ניירות ערך, שלפיה הסכמי הניהול לא אושרו כדין. יש להדגיש ראשית כי עמדת רשות ניירות ערך כשלעצמה אין בה כדי להעיד באופן מוחלט על אי עמידה בדרישות החוק, שהרי סביר להניח כי לחברה קיימים נימוקים לכך שהסכמי הניהול המקוריים אושרו כדין. עם זאת, לעמדת הרשות יכול להיות משקל רב במקרים שבהם החברה מקבלת למעשה את עמדת הרשות.

אם נחזור למקרה של מליסרון, הרי שזו דיווחה באוגוסט 2012 כי עמדת רשות ניירות ערך, שאף קיבלה החלטה עקרונית בסוף 2012 לתמוך במימון התביעה הנגזרת, היא שהסכם הניהול לא אושר באופן תקין. למרות המחלוקת עם הרשות, הביאה מליסרון את הסכם הניהול לאישור מחודש באסיפה הכללית ואף דיווחה כי אם לא תזכה לרוב הדרוש על פי דין באסיפה הכללית של החברה ינבעו מכך התוצאות הנובעות מהדין.

קשה להתעלם מכך שעצם העובדה שההסכם הובא לאישור מחודש מעידה כי מליסרון קיבלה על עצמה את עמדת רשות ני”ע ולכן הטיפול החשבונאי בהחזר כהכנסה ולא כתיקון טעות עומד לכאורה בסתירה לכך. יש לציין כי לאור הרגישות של מערכת היחסים עם בעל השליטה, הרי שמבחינה חשבונאית גם סכומים קטנים יחסית לחברה בכללותה יכולים להיות מהותיים.

שומרים על התדמית של בעל השליטה

בשנה האחרונה אנו עדים לריבוי יחסי של החזרי דמי ניהול מבעלי שליטה בתביעות נגזרות. חברת הביטוח איילון, לדוגמה, רשמה ברבעון השלישי של 2012 הכנסה של 22.5 מיליון שקל בגין החזרים – בין היתר מבעל השליטה לוי רחמני, בגין פשרה שהושגה בעקבות טענה לאי אישור של הסכמי דמי ניהול כראוי, שהתבססה על עמדת רשות ניירות ערך בנושא. גם במקרה זה הרשות קיבלה החלטה עקרונית לתמוך במימון התביעה הנגזרת.

הבעיה מתחדדת אף יותר אם לפני הפשרה אושרה הגשת התביעה הנגזרת. לעצם אישור הבקשה לתביעה נגזרת יש משמעות רבה, מאחר שבית המשפט מאשר תביעות נגזרות רק אם הוא סבור שהן מבוססות, ולכן במידה רבה ניתן לראות באישור ראיה לכאורה לקיומה של בעיה. כך, לאחרונה אישרה השופטת רות רונן בקשה להגשת תביעה נגזרת לגבי הדיווידנד שאושר באי.די.בי פיתוח לאחר תאריך המאזן, כשכבר היה ידוע ההפסד בתקופה הבאה. על כן, אם הצדדים להליך זה יגיעו להסדר פשרה בדבר פיצוי החברה, יש מקום לבחון את המשמעות של ההחלטה לעניין הצורך בתיקון הדו”חות הכספיים לאחור, כדי להציג מחדש את העברת הכספים שנרשמה כחלוקת דיווידנד, בהתאם להחזר שיתקבל בפשרה אם תושג.

לעניין זה, ניתן לציין גם את אילקס מדיקל, שדיווחה בשבוע שעבר כי הגיעה להסכם פשרה בתביעה נגזרת. לפי ההסכם, בעל השליטה משה בן שאול ישיב לחברה 17.8 מיליון שקל. תביעה זו הוגשה בעקבות חשיפת עמדת רשות ני”ע, לפני כשנתיים, שלפיה בן שאול משך כספים מעבר לסכומים שלהם היה זכאי במסגרת הסכם העסקתו בחברה. במקרה של אילקס מדיקל בית המשפט אישר את הבקשה לתביעה נגזרת בדצמבר 2012. אילקס מדיקל תידרש לבחון את הטיפול החשבונאי בהחזר לצורך הדו”חות הכספיים השנתיים הקרובים.

נקודת המוצא שעליה מתבסס הטיפול החשבונאי הרווח בפרקטיקה בהחזרים מבעלי השליטה כהכנסה הוא שבעבר התשלומים עמדו בדרישות החוקיות. אחרת הרי שלכאורה כל עוד לא מדובר ב”סילוק מטרד”, הטיפול היה צריך להיות בדרך של הצגה מחדש באמצעות הקטנת ההוצאות העודפות בעבר, או במלים אחרות – כנגד יתרת עודפים ולא כנגד הכנסה.

הטיפול הגורף בפרקטיקה בהחזרים מבעל השליטה כהכנסה אינו טריוויאלי כלל ועיקר לא רק במקרים שבהם המסקנה היא שהאישור בעבר לא בוצע כדין. המלכוד החשבונאי שנוצר הוא שככל שנניח שההסכם בעבר אושר כדין ובעל השליטה כעת “מתנדב” להשיב את דמי הניהול העודפים, הרי שההחזר צריך להיחשב מבחינה חשבונאית כוויתור כלפי החברה בתוקף היותו בעל שליטה, כלומר כתרומת בעלים. זהו המצב, למשל, כשהפשרה נובעת מרצון לצמצם את הפגיעה בשם הטוב ובתדמית הציבורית הנובעת מהיותו בעל שליטה. במצב כזה, ההחזר נדרש להירשם במישור ההוני, במסגרת קרן הון ולא כהכנסה. חשוב לזכור כי מהות התביעה הנגזרת קשורה למערכת היחסים בין החברה לבין בעל השליטה בה, שבעטיה החברה לא תבעה אותו בעצמה.

הרגישות הקיצונית של החשבונאות לאישור פורמלי של הסכמי הניהול במקרה של בעלי השליטה, מובילה אפוא למסקנה כי רישום הכנסה מהפיצוי נאות רק במקרים שבהם מדובר ב”סילוק ערך מטרד”. אם זה אינו המצב, הרי שככל שמדובר מעשית בהודאה באשמה, הפיצוי צריך לזכות את ההוצאות בתקופות קודמות, ומנגד ככל שלא – הפיצוי צריך להירשם כתרומת בעלים.