באופן נדיר, שוויו של הבינלאומי הוערך ב-93% מהונו העצמי
הערכת השווי שביצע דיסקונט לצורך דו”חות הרבעון השני, שלפיה שוויו ההוגן של הבנק הבינלאומי(דיסקונט מחזיק בכ-26% מהבינלאומי) מצוי בטווח של 88%-98% מהונו העצמי, אינה דבר של מה בכך. לאור כללי הזהירות החשבונאיים, ההון החשבונאי אמור להוות חסם תחתון, שהרי ירידות ערך של נכסים צריכות להירשם, מה עוד שלא כל הנכסים הכלכליים רשומים במאזן, במיוחד אם מדובר בנכסים בלתי מוחשיים בייצור עצמי – כמו מותג ומוניטין.
כפועל יוצא מכך, ומאחר שההנחות ארוכות הטווח הגלומות בהערכות שווי צריכות להיות עקביות עם ההנחות ששימשו לעריכת הדו”חות, נדיר שהערכות שווי יורדות מתחת להון העצמי – להבדיל ממחירי שוק, שאינם מבוססים על אותן הנחות וציפיות. לעניין זה, יש לציין כי הבינלאומי, שהונו העצמי בתום יוני היה כ-6.1 מיליארד שקל, נסחר כיום במכפיל הון של כ-67%.
דיסקונט מטפל בהשקעתו בבינלאומי בשיטת השווי המאזני. ברבעון השני הכיר דיסקונט, על בסיס הערכת השווי, בהפסד מירידת ערך של 113 מיליון שקל – המשקף ירידה של 7% מתחת להון העצמי של הבינלאומי. כתוצאה מכך, היקף ההשקעה בבינלאומי מוערך ב-1.5 מיליארד שקל – נמוך מחלקו של דיסקונט בהון העצמי של הבינלאומי. הערכת השווי בוצעה במודל DCF, מודל המהוון את התזרימים הצפויים על בסיס תוצאות הבנק, בשיעור היוון של 11% לשנה.
הסבר אפשרי אחד לכך שהערכת שווי של בנק נמוכה מהונו העצמי הוא שההפרשות לחובות מסופקים שנרשמו בדו”חותיו אינן מספקות. ואולם, אם נניח לרגע כי הן מספקות – הרי שניתן לבצע תרגיל מחשבתי ולהמיר את הטכניקה של הערכת השווי למודל החשבונאי של נכסים והתחייבויות. נתחיל בכך שהמשמעות של הערכת השווי היא שהמשקיעים בבינלאומי דורשים כיום תשואה גבוהה מהתשואה על ההון שהבנק מסוגל לספק בפועל.
נשאלת אפוא השאלה, מדוע הבנק אינו משקיע את הכספים כך שיוביל לתשואה הרצויה? התשובה לכך יכולה להיות ניהול לא אופטימלי בזווית העסקית, אבל גם שהיכולת של הבנקים להגדיל את התשואה מוגבלת.
עשויות להיות לכך כמה סיבות. ראשית, חוסר יעילות תפעולית, למשל עלויות השכר הגבוהות במערכת הבנקאות, לרבות השחיקה החדה בהכנסות התפעוליות. סיבה שנייה עשויה להיות שעל הבנק מוטלות מגבלות רגולטוריות שפוגמות בחופש שלו להניב תשואה, כמו דרישות הלימות ההון. סיבה שלישית – שרלוונטית במיוחד לתקופה זו – היא שייתכן כי מרווחי הריבית שנקבעו בעבר אינם תואמים את הסיכונים המשתקפים מתמהיל הנכסים כיום.
כתוצאה מכך, ניתן לראות את הערכת החסר ביחס להון העצמי של הבנק כהתחייבות כלכלית רעיונית כהתחייבות שלא נרשמת בדו”חות בהתאם לכללי החשבונאות. במלים אחרות, דיסקונט נאלץ להכיר כחלק מהשקעתו בבינלאומי בהתחייבות כלכלית שאינה רשומה בדו”חות הבינלאומי עצמו.
בהקשר זה, חשוב להדגיש כי התחייבות כלכלית זו גם אינה רשומה בדו”חות של פיבי, החברה האם של הבינלאומי, שהרי זו מאחדת את הנכסים וההתחייבויות של הבנק בדו”חותיה. מאותה סיבה, דיסקונט אינו רושם בספריו את ההתחייבות הכלכלית שנובעת ממנו עצמו.
לא ניתן להתעלם מהמוטיווציה האפשרית של דיסקונט בירידת ערך הדרגתית לבינלאומי. הסיבה לכך היא שבמתווה למכירת מניות הבינלאומי, דיסקונט עתיד לאבד בתום 2013 את הזכויות למינוי רבע מהדירקטורים. כתוצאה מאיבוד ההשפעה, דיסקונט יידרש לסווג את השקעתו כנכס פיננסי זמין למכירה – ולהעריך אותה לפי שווי השוק.
במחירים הנוכחיים, מדובר בהפסד מיידי של כ-400 מיליון שקל, שצפוי לפגוע מהותית בהון הליבה של דיסקונט לצורכי הלימות הון. גם אם נשתמש בפרשנות מקלה של IFRS, ההפסד יירשם לכל המאוחר ברבעון האחרון של 2013.
בכל מקרה, הערכת השווי של הבינלאומי מספקת הצצה למשמעות מכפילי ההון במגזר הבנקאות. ככל שהתשואה להון שהבנק מצליח להשיג רחוקה מהנורמה (11%-12%), ניתן לצפות שמכפיל ההון יהיה נמוך מ-1 באופן משמעותי יותר.