מדוע רווחיות ים המלח של כיל היא סוד?

כיל שומרת את שיעור הרווחיות על פעילות האשלג בישראל בסוד דרך אי-דיווח עליה כמגזר פעילות נפרד בדו”חותיה ■ האיומים של קברניטיה שהתעסוקה בדרום תיפגע, על רקע עלויות הייצור הנמוכות בים המלח ותהליך הייצור השונה, מעמידים בספק נאותות את מדיניות האי־הפרדה

האיום של ראשי כיל כי תפסיק להשקיע בישראל, ובכך תפגע בהיקפי הייצור והתעסוקה בדרום הארץ לא מתיישב בהכרח עם הדיווח של החברה על מגזרי הפעילות בדו”חותיה הכספיים. על פי דו”חותיה הכספיים ועל אף שהיא חברה רב־לאומית, כיל לא מדווחת למקבל ההחלטות הראשי שלה על תוצאות המיקומים הגיאוגרפיים השונים של פעילותה. דיווח פנימי זה לצורך קבלת ההחלטות על הקצאת משאבים הוא גם הבסיס לדיווח המגזרי למשקיעים.

כיל מדווחת, על בסיס המבנה הארגוני המשפטי שלה, על שלושה מגזרי פעילות בלבד: דשנים, תוך הבחנה בין אשלג ופוספט; מוצרים תעשייתיים (ברום); ומוצרי תכלית (חומצה זרחתית) – כולם ללא הפרדה גיאוגרפית. מתכונת דיווח זו מאפשרת לכיל, בין היתר, לא לחשוף את הרווחיות התפעולית שלה בתחום הפקת האשלג מים המלח.

הביאור על מגזרי הפעילות הוא היחיד שחושף את הרווחיות של הפעילויות השונות בחברות הציבוריות, ועל כן מדובר במידע הרגיש ביותר בדו”חות הכספיים. רגישות זאת נוגעת בעיקר לאופן הפילוח של כלל הפעילות למגזרים השונים ולרמת הרזולוציה של הפילוח. בהקשר זה, ה–IFRS עבר לפני כמה שנים שינוי מהפכני באופן זיהוי מגזרי הפעילות בכלל ולגבי חברות רב־לאומיות בפרט.

לפי התפישה החדשה, שנהוג לכנותה גישת ההנהלה, הפילוח של מגזרי הפעילות מתבצע בהתאם לאופן שבו ניתנים דיווחים פנימיים למקבל ההחלטות התפעוליות הראשי (CODM) בחברה לצורך הקצאת משאבים, ולא על פי הגדרות שבלוניות ואובייקטיביות שהיו מקובלות בעבר. בדומה, גם חישוב תוצאות המגזר צריך להתבסס על אופן קבלת ההחלטות האותנטי בפירמה, ולאו דווקא על בסיס מדדים אובייקטיבים שגרתיים כמו רווח תפעולי.

בהתאם, בוטלה גם ההבחנה החשבונאית הדיכוטומית בין בסיס פילוח עסקי לבין בסיס פילוח גיאוגרפי שהיתה נהוגה בעבר, שלפיה הפילוח נעשה לפי אחד משני הבסיסים האלה – שמייצג את הסיכונים וההטבות הדומיננטיים. המעבר לגישת ההנהלה יוצר למעשה שילוב בין הבסיסים, ואמור להוביל לכך שבחברות הרב־לאומיות, ההבדלים בין פעילויות שמנוהלות באזורים גיאוגרפים שונים יבואו לידי ביטוי בשילוב עם ההבדלים העסקיים בזיהוי מגזרי הפעילות.

ניתן לראות שילוב זה, למשל, בדו”חות הכספיים של שטראוס, שמדווחת – לצד מגזרים עסקיים במובן הקלאסי – על הקפה בישראל כמגזר פעילות נפרד מהקפה בחו”ל; או בדו”חות הכספיים של גזית גלוב, שמדווחת בנפרד, לצד פעילות של ייזום וביצוע עבודות קבלניות, על המרכזים המסחריים שבבעלותה לפי אזורים גיאוגרפים שונים.

פילוח גיאוגרפי של מגזרי פעילות, שנובע משונות על בסיס מיקום גיאוגרפי של מגזרים, הוא טריוויאלי פחות מפילוח עסקי שנובע משונות באופי המוצרים ובתהליכי הייצור. השונות הגיאוגרפית נובעת בדרך כלל מהבדלים בכוחות שוק וברגולציה בין מיקומי הפעילות. כלומר, על אף שמדובר באותו סוג של פעילות – הרי שהמיקום הגיאוגרפי השונה הוא זה שיוצר את הפערים ברווחיות, שבעקבותיהם מתבקשת הסתכלות ניהולית שונה.

היתרון הבולט של גישת ההנהלה הוא באותנטיות שלה ובחיבור שלה לראיה הניהולית. המשקיעים מקבלים את המידע שעל בסיסו המנהלים מקבלים החלטות – מעין מצלמת “האח הגדול”. עם זאת, החיסרון שלה טמון בקושי לאכוף אותה, שהרי המצלמה לא באמת קיימת, וקיים חשש שמקבל ההחלטות התפעוליות הראשי למעשה בוחן את הנתונים ברזולוציה אחרת מזו המדווחת לציבור.

מהטעם הזה, ולאור הרגישות המיוחדת של המידע, לרשות ניירות ערך כרגולטור שאחראי על נאותות הדו”חות הכספיים יש כאן תפקיד חשוב ביותר – די לציין כי בשנים האחרונות שטראוס ואסם, למשל, שיפרו באופן משמעותי את פילוח המגזרים שלהן בעקבות התערבותרשות ניירות ערךך; וכי רק לאחרונה ביצעה הרשות ביקורת פתע על ביאור המגזרים של כמה חברות, ומצאה ליקויים בכמחצית מהבדיקות שביצעה.

האם ים המלח הואמגזר פעילותת נפרד?

מירב הקושי נובע מכך שלעתים קרובות מקבל ההחלטות התפעולי הראשי בפירמה מנתח את המידע לא רק על פי זרימת המידע הרשמית שנגזרת מהמבנה הארגוני של הפירמה, כך ששיקולים של הפירמה כמכלול יכולים להתערב בשיקולים הניהוליים של מנהלי החטיבות עצמם.

אינדיקציה מרכזית שעוזרת לזהות מאפיינים כלכליים שונים של פעילויות משמעותיות, שלגביהם ראייה ניהולית נפרדת ברמת הפירמה היא מתבקשת לכאורה, הם ביצועים כספיים לא דומים לאורך זמן – בעיקר ברמת שיעור הרווח הגולמי. חיבור של פעילויות משמעותיות שונות אמור לעורר תהיות לגבי הנאותות של הפילוח המגזרי בהתאם לאופן קבלת ההחלטות האמיתי בפירמה, ודורש בדיקה מעמיקה של ההתנהלות בפועל.

אם נחזור לפילוח מגזרי הפעילות של כיל, הרי שזה לא השתנה כלל בעקבות המהפכה התפישתית של גישת ההנהלה. השאלה המתבקשת היא האם ים המלח, שממנו הופקו עיקר הרווחים של כיל במהלך השנים, לא צריך לייצג מבחינתה מגזר פעילות נפרד, לאור ייחודיותו. ים המלח – שהוא בהגדרה המקום הייחודי ביותר בעולם להפקת אשלג וברום – מייצר ככל הנראה לכיל רווחיות גולמית גבוהה בהרבה ממקומות אחרים בעולם.

כיל עצמה מדווחת כי מתקני ייצור האשלג והברום בים המלח נהנים מעלויות ייצור נמוכות הודות לריכוזים הגבוהים, לכמויות הכמעט בלתי־מוגבלות של מינרלים שנמצאים בו ולעלות הנמוכה של הפקת המינרלים ממנו – במיוחד באמצעות ניצול תהליך האידוי הסולרי לייצור אשלג וברום, שהוא חסכוני יותר בהשוואה לחלופות עתירות אנרגיה. כמו כן, האקלים החם והיבש של ים המלח מאפשר לחברה לאחסן, בעלות נמוכה במיוחד, כמות גדולה של אשלג בשטח פתוח (העולה על כמות ייצור אשלג של שנה שלמה). יתרון זה מאפשר להפעיל את מתקני האשלג בכושר ייצור מלא, למרות תנודות תקופתיות בביקוש.

בנוסף, כיל מדווחת כי היא נהנית מעלויות שינוע ולוגיסטיקה נמוכות יחסית, וזאת בשל הקרבה הגיאוגרפית של המתקנים שלה בישראל לנמלי הים, כמו גם מהמיקום הגיאוגרפי של ישראל ביחס למיקומם של השווקים העיקריים שלה.

ניתן לקבל מושג חלקי מאוד על סדרי הגודל של הרווחיות של פעילות כיל בישראל בהשוואה לרווחיות פעילותה בחו”ל, וזאת באמצעות המידע הגיאוגרפי המשלים שכיל כוללת בדו”חותיה הכספיים. ניתוח המידע מלמד על שיעורי רווחיות תפעולית שגבוהים בהרבה בישראל, לרבות בהיבט של תשואה לנכסים. כך, לדוגמה, ב–2013 ו–2014 היה שיעור הרווחיות התפעולית של הפעילות בישראל 25%–31%, לעומת שיעורי רווחיות של 
5%–11% באירופה ובארה”ב. בנוסף לירידת מחירי המכירה, שפגעו משמעותית בשיעור הרווחיות התפעולית ב–2014, יש לציין כי ללא השביתה בכיל רותם, שגרמה הפסד נטו של כ–17 מיליון דולר, שיעור הרווח התפעולי הסתכם ב–26.5%.

רווחיות נמוכה יותר בעסקות פנימיות

נקודה מעניינת נוספת נוגעת לאופן ההתייחסות הראוי לעסקות פנימיות מהפעילות בישראל לפעילות בחו”ל, מאחר ומהנתונים עולה לכאורה כי שיעור הרווחיות בגין העסקות האלה הוא נמוך יחסית.

כך, לדוגמה, ללא ביטול ההכנסות הבין־מגזריות ויתר הקיזוזים, שיעורי הרווחיות התפעולית והתשואה לנכסים בישראל ב–2013 היו 23% ו–17.1% בהתאמה; וב–2014 היו 17.8% ו–11.8% בהתאמה. בלי להיכנס לשיקולים שמהם נגזרים מחירי ההעברה בכיל מהפעילות בישראל, שיכולים להיות קשורים, למשל, לאינטרס לתשלום מס מופחת בארץ – חשוב להדגיש כי ככל שעסקות אלה מנוטרלות מהתוצאות, הפערים גדלים.

מעבר לכך שככל הנראה, במונחים של רווחיות גולמית קלאסית, הפערים אף גדולים יותר – חשוב להדגיש כי לא באמת ניתן להישען על המידע הגיאוגרפי, שיוצר השוואה גסה בין פעילויות שונות בתכלית. מצד שני, גם הפילוח העסקי שכיל מספקת מערבב בין פעילות הפקת משאביטבעע מים המלח (שניתן להניח שהיא רווחיות יותר באופן דרמטי משאר פעילויות החברה) לבין פעילות הייצור של מוצרי המשך ופעילויות נוספות באזורים שונים.

גם דו”ח ועדת ששינסקי עצמו מצביע על הבעייתיות שבניתוח הרווחיות של המגזרים העסקיים של כיל – שמצד אחד מערבבים בין פעילויות גיאוגרפיות שונות ומצד שני בין סוגי פעילות עסקית שונים. המסקנה היא שהמידע הגיאוגרפי המשלים לא באמת יכול לספק תחליף לפילוח מגזרי פעילות שכוללת גם מרכיב גיאוגרפי. בעיה זו בדיוק היתה בבסיס הרציונל של השינוי החשבונאי המהפכני שגישת ההנהלה היתה אמורה להכניס.

זיכיון ייחודי

לא ניתן לדעת מבחוץ את דרך קבלת ההחלטות של כיל בפועל, אך בהחלט ניתן להעלות שאלה בנוגע למרכיב של הפרדה גיאוגרפית – במיוחד בכל הנוגע לים המלח בישראל וייחודיותו, המבוססת על זיכיון על משאבי טבע לאומיים.

מבלי להיכנס לכך שניתוח תוצאות הפעילות במצב דברים שכזה צריך לכאורה לכלול גם את שורתהוצאותת המסים, ולא להסתפק רק ברמת הרווח התפעולי, הרי שההבחנה באופן המיסוי של פעילות ההפקה מפעילות הייצור וההמלצה המיוחדת של ועדת ששינסקי השנייה על מיסוי נוסף על רווחי היתר בתחום הכרייה – יכולים אף לחדד זאת. יש לציין כי על אף שכחברה דואלית, כיל לא כפופה כיום לביקורת של רשות ניירות ערך בישראל, היא נדרשת לספק מידע על בסיס ה–IFRS למשקיעים בארה”ב ובישראל.

אם ראשי כיל חשופים לנתוני רווחיות אלה, הרי שקשה להתעלם מכך שלא ניתן לאחדם עם הפעילות בחו”ל לאור השונות האדירה ביניהן, בין היתר בתהליכי הייצור עצמם. בהקשר זה, ההתבטאויות האחרונות שלהם, שקושרות את מסקנות ששינסקי עם פגיעה בתעסוקה בדרום הארץ והטיית השקעות לחו”ל – יכולות להצביע על הסתכלות גיאוגרפית על הקצאת משאבים.