מה מגלים הדו”חות הכספיים של קופיקס: רשת בתי קפה או מתווכת?

הדו”חות שפירסמה קופיקס לקראת כניסתה לבורסה לא משקפים מודל של רשת מבוססת כפי שהיא נתפשת בציבור – אלא של מתווכת נדל”ן ועיצוב וסוחרת מזון

הדו”חות הכספיים של קופיקס שפורסמו לקראת הפיכתה לציבורית באמצעות רכישת השלד הבורסאי אגרי אינווסט, מציגים עסק ליזמות נדל”ן ולמכירת מלאי, ולא רשת קפה או מזון מבוססת מותג. אף שהמודל העסקי מצטייר כפשוט למבקרים בסניפים, הוא מאתגר מבחינה חשבונאית.

הדו”חות מעניינים לא רק מכיוון שאנו לא רגילים לראות בישראל רשתות בתי קפה ומזון ציבוריות, אלא גם מכיוון שרשתות מוכרות בחו”ל כמו סטארבקס או מקדונלד’ס אינן במצב של התפתחות כה מואצת, ואינן פועלות במודל שכמעט כולו נשען על זכיינות.

כחלק מדו”חות 2014 דיווחה קופיקס על הכנסות של 51.5 מיליון שקל ורווח גולמי של 8.4 מיליון שקל, שמשקף שיעור רווח של כ-16%. ההכנסות נובעות משלושה מקורות: 30.7 מיליון שקל ממכירות מלאי לזכיינים; 19.7 מיליון שקל מהקמת סניפים; ו-1.1 מיליון שקל מדמי ניהול מהזכיינים.

הבסיס התפישתי של קופיקס לרישום ההכנסות הוא הסתכלות על הזכיינים כגורמים חיצוניים – ולכן המלאי מוכר עם מסירתו לזכיין וכן ההכנסות מהקמת הסניף מוכרת עם הקמתו לזכיין. בהתאם, קופיקס לא רושמת את המחזור לצרכן בסניף (כלומר ה-5 שקלים בניכוי המע”מ), אלא את המחיר שבו היא מוכרת את המלאי לזכיין.

המודל העסקי של הרשת הוא הפעלת סניפים קטנים במרכזי ערים, שכמעט כולם מופעלים בזכיינות. בהתאם למודל העסקי, בשלב הראשון לפני מסירת הסניף, מבצעת קופיקס עבור זכייניה שלוש פעולות מרכזיות: איתור הנכס והתקשרות בהסכם שכירות, עיצוב ובינוי הסניף ואיתור והכשרת הזכיין והצוות – כל זאת בתמורה לסכום חד פעמי. לעניין זה, קופיקס מתקשרת בהסכמי שכירות מול בעלי הנכסים, כשמנגד הזכיינים מחויבים לשאת במלוא עלות השכירות בהתאם להסכם השכירות.

בשלב שני, קופיקס מלווה את הזכיין במשך הפעלת הסניף תמורת דמי ניהול ודמי פרסום חודשיים, ובנוסף משמשת כספק הבלעדי של הזכיין לצורכי מלאי. ההסכם עם הזכיין הוא לחמש שנים או לתקופת השכירות של הנכס – הקצרה מביניהן – וכולל אופציות להארכה.

כל סניף נדרש למכור מגוון מוצרים זהה, שמסופק על ידי ספקיה של קופיקס. הזכיינים מזמינים את המוצרים מהמרכז הלוגיסטי – המעניק שירותיו לרשת, ולא נמצא בבעלותה – או ישירות מהספקים, כשהתשלום מועבר לקופיקס.

מבחינה כלכלית, הזכיינים מייצרים למעשה אאוטסורסינג לתפעול הסניפים בהתאם למדיניות של הרשת, לרבות מוטיב התמחור האחיד והמיוחד ותמהיל המוצרים. הדברים נכונים במיוחד, בראיית הלקוחות, שרואים בקופיקס, ולא בזכיין, את האחראית העיקרית כלפיהם.

זווית מעניינת להיכרות עם המודל העסקי של קופיקס היא פירוק רכיבי הרווח שנמצאים במכירת כוס קפה אחת או מוצר אחד, בממוצע. לשם כך, ניתן להשתמש בשיעור הרווחיות הגולמית של קופיקס בדו”חות שלה, שמשקף את הרווח ממכירת מלאי לזכיינים, שהגיע ב-2014 ל-17.4%, ובנתון שמצוין בהערכת השווי המצורפת שלפיו שיעור הרווחיות הגולמית של הזכיין הוא 45%. המשמעות היא שבשורה התחתונה, הרווח של קופיקס מכל מוצר שנמכר ב-5 שקלים הוא 40 אגורות בלבד, ולכך יש להוסיף את הרווח במתן הזיכיון וכן את דמי הניהול החודשיים.

מנתונים אלה עולה פרט מעניין שלפיו העלות הגולמית של כוס קפה היא בממוצע 1.9 שקל, וכוללת 20 אגורות עלות אספקה ממרכז לוגיסטי לזכיין. כמו כן, הרווח הגולמי הזכייני, כלומר בראיית קופיקס עלות התפעול – הוא 1.9 שקלים נוספים. במונחי רווח גולמי ורווח תפעולי בראייה כוללת של הרשת, הרי שכל כוס קפה שנמכרת ב-4.2 שקלים (לפני מע”מ), מייצרת רווח גולמי של 2.3 שקלים (4.2 פחות 1.9) שמשקף שיעור רווח גולמי של 53% (2.3 לחלק ל-4.2) ורווח תפעולי של 40 אגורות (2.3 פחות 1.9) שמשקף שיעור רווח תפעולי של 9.5% בלבד.

מתי להכיר ברווח?

מעבר לשאלות ההצגתיות, מודל עסקי זה מעלה שאלה מרכזית לגבי עיתוי ההכרה ברווח מהקמת סניפים, שכאמור נרשם מיידית, ולא נפרס על פני תקופת הזיכיון הצפויה. למרכיב זה יש משמעות רבה לאור הפתיחה המואצת של הסניפים בשנתיים הראשונות של ההקמה, שכבר חלפו וכן במיוחד לאור התחזית, שעליה מבוססת הערכת השווי, להכפלה של מספר הסניפים פי ארבעה.

עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, החשבונאות העולמית ובכללה ה-IFRS, אינה מתקדמת מספיק בנושא עיתוי ההכרה בהכנסה מהסכמי זכיינות ומאפשרת הכרה מידית בהכנסה מזיכיונות כל עוד ניתן לזהות שירותים או סחורות שסופקו וניתן לבצע הפרדה של התמורה לפי שווי הוגן. כפועל יוצא, השאלה המרכזית בחשבונאות כיום נוגעת ליכולת להפריד את השווי ההוגן של הפעולות שבוצעו – עניין לא טריוויאלי בעסק חדש וצומח כמו קופיקס.

קופיקס מנמקת את רישום ההכנסה המיידית בכך שלטענתה בשנים הראשונות להקמתה (2013 ו-2014) דמי הזיכיון אינם מיוחסים לשימוש במוניטין ובמותג אלא לרווח יזמי מהקמת סניפים. במלים אחרות, קופיקס מתייחסת לעלות הראשונית ככזאת שמשולמת עבור השגת חוזי שכירות והתאמת הסניף. קשה לכאורה לקבל את הטענה שהזכיין משלם את הסכום הראשוני במלואו, ללא התבססות על המותג קופיקס והמשך התחזוקה שלו. דווקא הגאונות השיווקית של הבעלים, אבי כץ, היא זו שיצרה את המותג מיד בתחילת הדרך.

גם אם בוחנים את הסוגיה לאור הכללים הרגילים של הכרה בהכנסה נתקלים בבעיה, שהרי קיימת מעורבות נמשכת, בעצם הדרישה מקופיקס להמשיך ולתמוך במותג. גם הסיכון שנובע מעמידה ישירה של קופיקס מול משכירי הנכסים מצביע לכאורה על מעורבות נמשכת, והדיווח של קופיקס שלפיו היא מצמצמת את מחויבות הזכיין לרשת, בין היתר על ידי גביית הסכום מעסקות בכרטיסי אשראי ישירות לחשבונה, לא תורם לניתוק בין הפעילויות השונות.

מעבר לכך, לרשת שמתפתחת במהירות כה גבוהה, נשקף גם סיכון של סגירת סניפים, שעלולה לדרוש מהרשת להחזיר לזכיין חלק ניכר מהשקעתו.

התפתחות מעניינת בעניין זה היא שהחל באפריל השנה קופיקס משווקת סניפים לזכייניה החדשים בנוסחה שלפיה הזכיין משלם את מלוא עלות הקמת הסניף בתוספת 35 אלף שקל בגין הליווי והפיקוח כרווח סביר וסך נוסף של 65 אלף שקל בגין הזיכיון. מעבר לכך ששינוי הסכמי זה מעיד על כך שרוב המרווח שמשלם הזכיין מיוחס לזיכיון ומעמיד את הנחת העבודה שעליה מתבססים הדו”חות ל-2014 באור בעייתי, כדאי לזכור שגם שינוי זה יוצר לכאורה הבחנה הסכמית בלבד. הבחנה טכנית זו אינה יוצרת בהכרח כשלעצמה הבחנה כלכלית נאותה בין השווי ההוגן היחסי של כל רכיב, שהרי מדובר בפעולות ששלובות זו בזו.

ביאור מגזרים מוזר

המודל החשבונאי של קופיקס משתקף בביאור המגזרים, שמייצג את האופן שבו ההנהלה מנתחת את הפעילות ומקבלת החלטות. בהקשר של פעילות בתי הקפה, הרשת מדווחת על שני מגזרי פעילות נפרדים: מכירת מלאי לבתי הקפה, והקמת סניפים – כשההכנסות מדמי הניהול אינן מוקצות. כלומר היא אינה רואה את הפעילות בכללותה, כולל דמי הניהול, כמגזר אחד – כלומר רשת בתי קפה.

כדי להמחיש את הקושי נציין שלכאורה ההחלטה על הקמת סניף מתקבלת במנותק מהציפייה לקבלת דמי ניהול ומכירות אליו. די לציין שדמי הניהול ב-2014 היו כ-13% מהרווח הגולמי של הפעילות הזאת בכללותה, שהיא המדד שלפיו מעריכה קופיקס את תוצאות המגזרים.

בשנים הקרובות ייכנס לתוקף שינוי מהותי בתקינה העולמית, הן בארה”ב והן ב-IFRS, לאור המעבר להכרה בהכנסה לפי מחויבויות ביצוע נפרדות שאינן קשורות זו בזו. בהתאם, נראה שיהיה קשה לטעון כי היזום של הסניף והענקת הזיכיון אינם תלויים זה בזה ולכן מאפשרים להכיר בעמלת הייזום מיידית, גם אם מדובר בעמלה שלא ניתנת להחזרה.

התקן הבינלאומי החדש (IFRS 15), מבצע הבחנה קריטית לעניין הכרה בהכנסה מרישיון בין זכות שימוש שמועברת בנקודת זמן מסוימת שתצדיק הכרה בהכנסה מיידית, למשל של מתן רישיון שימוש לא בלעדי בתוכנה לשלוש שנים, לזכות גישה שמתקבלת על פני תקופת הרישיון. זכות גישה שמתקבלת על פני זמן מתקיימת כשהחוזה דורש, או כשהזכיין מצפה שהרשת תבצע פעולות שישמרו על המותג, וכן כשלכל פעולה של הרשת, מלבד מכירת הסחורה עצמה, יש השפעה חיובית או שלילית על הזכיין.

נדמה שבמקרה של קופיקס, התקן החדש צפוי להוביל לדרישה של פריסה כוללת של ההכנסה על פני תקופת הזיכיון הצפויה, אך קופיקס אולי יכולה להתנחם בכך שעד לכניסה הצפויה של התקן החדש לתוקף (2018), תתרחש כבר, לפי תחזיותיה לפחות, מרבית הגידול בסניפים.