פורום שווי הוגן FVF, המרכז הבינתחומי הרצליה
1 במרץ, 2015
הנושא הנידון הנו הצעת הרשות לניירות ערך בנוגע לגילוי בדבר אי תלות של מעריכי שווי. כידוע, החשבונאות הייתה מאז ומתמיד מבוססת על אומדנים והדבר התגבר מאוד בעקבות ה- IFRS שהגביר את השימוש באומדני שווי. התפיסה הבסיסית של החשבונאות הנה שהדוחות הכספיים, לרבות האומדנים בהם, הם מצגי ההנהלה ובאחריותה. ב – IFRS אין דרישה לעשות שימוש במעריכי שווי חיצוניים, פרט לדרישה כאמור הקיימת ב – 19 IAS ,אשר כולל המלצה בלבד להיעזר באקטואר מוסמך. בשימוש במעריכי שווי ומומחים חיצוניים גלומים מספר יתרונות כגון מומחיות והוספת נדבך של אמינות לדיווח הכספי. אבל מעבר לכך, לשימוש במומחים חיצוניים ישנה משמעות רבה מנקודת מבטו של רואה החשבון המבקר, לגבי יכולתו להסתמך על העבודה. אי תלות של המומחה מגבילה את יכולתו של רואה החשבון המבקר להסתמך על עבודת המומחה ודורשת ממנו לבצע בדיקות מעמיקות יותר.
ברקע הדברים, נציין שנקודה מעניינת נוספת לדיון הנה הדרישה לצירוף הערכות השווי לדוחות הכספיים, שאמנם קיימת בישראל אך דרישה זו אינה מקובלת בהכרח בעולם לרבות בשוק ההון האמריקאי. אין ספק שלצירוף הערכות השווי משמעות אדירה בהיבט הזה שהן זמינות לכלל משתתפי השוק ובמובן זה חשופות לביקורת.
לאחרונה פרסמה הרשות לניירות ערך נוסח להערות ציבור, המתייחס לגילוי הנדרש בדבר אי תלות מעריך השווי מדובר בנייר פוטנציאלי מאד חשוב. מניסיון העבר, אנו יודעים שניירות הרשות שמתפרסמים לציבור הופכים למעין Benchmark או Best Practice, וכי לניירות אלו ישנן השלכות רוחביות, למשל בבתי משפט במסגרת קבלת החלטות בנושאי אי תלות. לאור העובדה שישנם אומדנים נוספים, מעבר להערכות השווי, נראה כי יש להעלות לדיון גם את השאלה עד כמה נרחבות ההתייחסויות בנייר הרשות. עד כמה למשל הדברים יכולים להיות מושלכים לגבי יועצים משפטיים חיצוניים שמספקים חוות דעת על סיכויי התממשות של תביעות?
העיקרון המנחה בנייר הרשות בדבר אי תלות מעריכי שווי ומומחים חיצוניים הנו ברור, אך עם זאת ישנן נקודות מעניינות שנרצה להעלות לדיון. העיקרון המנחה הוא בחינת אי התלות מנקודת המבט של האדם הסביר, אך עם זאת הנייר מונה מספר חזקות כמותיות שיש להן השלכות. כך למשל, ישנה חזקה של 15% ו – 3 שנים ביחס להכנסות של מעריך השווי, מה שעלול ליצור יתרון לגודל. כמו כן, נניח כי הערכת השווי מתבצעת על ידי חברה בת של Deloitte ,עולה השאלה האם המבחן הוא ברמת החברה הבת או ברמת הפירמה בכללותה? בנוסף, החזקות הכמותיות עשויות להיות בעייתיות עבור מומחים קטנים שהנם מצוינים ובעלי אינטגריטי, אך עם זאת היקף עבודתם אינו רחב מספיק. הפרדוקס הוא שדווקא מומחים כאלה שלא מעסיקים כמויות גדולות של עובדים יכולים להיות יותר סלקטיביים בעבודות שהם לוקחים על עצמם.
כמו כן, אני מניח שבמסגרת הדיון יעלה גם הנושא של קשרים עסקים ומקצועיים בין המעריך לבין המוערך. כזכור מהעיתונות, עלה לפני כשנה הקשר העסקי במקרה של ישראייר וסוארי דרך קרן סקיי, מה שהעלה את השאלה עד כמה באמת הערכת השווי הייתה בלתי תלויה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהחלטת בית המשפט במקרה של בזק וגיזה, אשר הוסיפה מימד חדש והוא שגיזה סיפקה שירותי ייעוץ ברכישה הממונפת לצד מתן חוות הדעת לבית המשפט בעניין הפחתת ההון, באופן בו לראיית השופטת התקיימה תלות.
היבט נוסף שנרצה לדון בו הוא נושא השיפוי, כאשר לפי נייר הרשות יכול ויהיה נזק בגובה פי 3 משכר הטרחה, שמהווה סוג של השתתפות עצמית. נושא השיפוי נדון גם בפסק הדין של בזק וגיזה, בו ראתה השופטת בשיפוי המלא לגיזה כפגיעה באי התלות. להחלטה זו היו השלכות על הפרקטיקה בנושא מתן שיפויים למעריכי שווי. למיטב הבנתי, ההחלטה הובילה לכך שבמקרים רבים הופסקו השיפויים.
באופן כללי, נושא אי תלות מעריכי השווי ומומחים חיצוניים מאוד מזכיר את כללי אי התלות החלים על רואה החשבון המבקר, ואני מניח שגם חלק מהחזקות הכמותיות נשאבות משם, כדוגמת הסף הכמותי של 15%. בנוגע לשיפוי, חל איסור בשיפוי כאשר מדובר ברואה החשבון המבקר, אך כאשר מדובר במעריכי שווי ישנו מנגנון שיפוי היוצר מעין השתתפות עצמית של פי 3 מסך הנזק.
סביר כי יעלו שאלות האם זהו המצב שצריך להיות. נייר הרשות אמנם קצר, אך הוא מעלה שאלות מעניינות נוספות שגם בהם נרצה לדון – כך למשל, האיסור להתנות את שכר הטרחה בתוצאות, הבחנה בין מעריך שווי לבין מעריך שווי מהותי מאוד
וכיוצ”ב. כמו כן למיטב הבנתי נייר הרשות מתייחס גם לשמאים ואקטוארים, כך שנרצה להבין מהנציגים הנוכחים בדיון מהן ההשלכות על תחומים אלו שהם כבר מוסדרים.