האם כחלון יפרק את פצצת הזמן שמסתתרת בקרנות הפנסיה החדשות?

כללי החשבונאות שמיישמות הקרנות מסתירים בעיה בין-דורית חמורה ומאפשרים לפוליטיקאים לדחות את ההחלטה המתבקשת של ביטול מקדם הקצבה המניח תשואה ריאלית שנתית של 4% ■ אלא שהחשבונאות לא יכולה לשקר לנצח

הריבית חסרת הסיכון האפסית השוררת כיום מחדדת מאוד את העיוות האדיר שקיים בהנחת הריבית המשמשת לחישוב הקצבה המשולמת לפנסיונרים במועד פרישתם מקרנות הפנסיה החדשות. סכום הקצבה שנקבע לפנסיונר בקרנות אלה מחושב לפי הוראות משרד האוצר בעת הפרישה לפנסיה על בסיס תוחלת החיים הצפויה בהנחה שהריבית הריאלית על החיסכון תהיה 4% לשנה. הנחה זו, שקובעת את מקדם ההמרה של הפנסיונר בעת פרישתו מסכום צבור לקצבה חודשית, מכונה ריבית תחשיבית.

העיוות מגיע לשיא בתקופה הנוכחית, שבה הריבית חסרת הסיכון היא אפסית. נכון לסוף 2014, הריבית חסרת הסיכון לטווח שמשקף את תוחלת החיים במונחי מח”מ (משך חיים ממוצע) שמחושבת לפי נתוני אג”ח ממשלתיות, היתה 1%. המשמעות היא פער של 3% ביחס למקדם התשואה המובטח לפורשים.

לצורך המחשת הממדים של מרכיב הסבסוד, ניתן להעריך באופן גס את העיוות על ידי הכפלת פער התשואה הזה במח”מ של 12 שנה לפנסיונר על בסיס תוחלת החיים הצפויה, שהרי המח”מ של קצבה שמשולמת מדי חודש הוא רק כמחצית מאורך החיים המקסימלי שבו היא משולמת. כמו כן, לצורך החישוב יש להכפיל את התוצאה במקדם של 70%, בהינתן שהפנסיונרים זכאים בממוצע לאג”ח מיועדות בשיעור של 30%, המשלמות ריבית של 4%, כך שאין סבסוד בגין מרכיב זה.

התוצאה של החישוב הפשוט היא שמרכיב הסבסוד לכל מי שפרש עד כה מגיע נכון לסוף 2014 לכ–25%. הבעיה אף מחמירה כיום לנוכח המשך הירידה בריבית חסרת הסיכון בתחילת 2015. נכון לימים אלה, מדובר בשיעור היוון ריאלי של 0.1% שמשמעותו פער של 3.9% שמשקף סבסוד של 33%. זהו שיעור סבסוד בלתי־נתפש, גם אם הוא מתקזז במידה מסוימת על ידי עיוותים אחרים, כמו ריסקים מוזלים שמקבלים העמיתים הצעירים. רק לשם השוואה, בתום 2013 היה פער הריבית 2.1%, כך שמרכיב הסבסוד היה כ–18% בלבד.

מכיוון שקרנות הפנסיה הן סוג של קואופרטיב שבו העמיתים למעשה ערבים זה לזה, הרי הגירעון שנוצר בגין מרכיב הסבסוד, על פי מנגנון האיזון האקטוארי, מועמס על החוסכים שעדיין לא פרשו — כלומר הם אלה שלמעשה מממנים את הסבסוד הזה. מסיבה זו, גם הדו”חות הכספיים של קרנות הפנסיה, בדומה לדו”חות כספיים של קופות גמל וקרנות נאמנות, הם דו”חות שלא כוללים הגדרתית הון או גירעון בהון, שהרי הרווח או ההפסד מועמסים על ההתחייבות כלפי העמיתים.

הגירעון נרשם רק ביום הפרישה

הבעיה היא שכיום הדו”חות הכספיים של קרנות הפנסיה, שנערכים על פי הכללים שמכתיב להן משרד האוצר, לא משקפים את העיוות הבין־דורי האדיר הזה. הסיבה לכך היא שהמדיניות החשבונאית היא לרשום לטובת החוסך עד למועד הפרישה את הסכום שהצטבר עבורו, כך שרק ביום הפרישה נוצר גירעון מיידי בגובה הפער העודף של התשואה המובטחת.

זוהי מדיניות חשבונאית מוזרה, שמטשטשת את המצב האמיתי — שהרי לכאורה כבר כיום ידוע שבתאריך עתידי כל אחד מהעמיתים יפרוש. בהתאם למסגרת המושגית החשבונאית, כמו גם לרציונל שעליו מבוססת המדידה של התחייבות אקטוארית, הרי שלכאורה היה נדרש להביא בחשבון כבר כיום את הבטחת התשואה העודפת לכלל העמיתים. הסיבה לכך היא שאירוע פרישה נובע מחלוף הזמן בלבד — ובכל מקרה אינו נתון להחלטת קרן הפנסיה, בדומה לכל התחייבות אחרת שנצברת על פני תקופת הבשלה מינימלית.

המדיניות החשבונאית הקיימת מובילה לכך שמכיוון שמטבע הדברים אלה קרנות חדשות, הרי שמספר הפורשים הנוכחי בהן הוא קטן יחסית, ולכן הגירעון המועמס גם הוא קטן יחסית. כך לדוגמה, מהדו”חות הכספיים של 2014 עולה שבארבע קרנות הפנסיה הגדולות — כ–90% מנתח השוק של קרנות הפנסיה החדשות — גרם העיוות להעמסה של 107 מיליון שקל על העמיתים החדשים בגין פרישות חדשות בלבד. עם זאת, מדובר במספר מטעה, שהוא לא יותר מסימן קטן ומאיים לבאות, שהרי החשבונאות לא יכולה לשקר לנצח, והתוצאה האמיתית תתקבל בשנים הבאות, ככל שיגדל מספר הפורשים.

חשבונאות נכונה שמשקפת את מכלול המשמעויות של הריבית התחשיבית הנוכחית, היתה מובילה לכאורה לתסריט אימה שלפיו כרבע מהזכויות שצברו העמיתים נעלמות. לצורך המחשה, במנורה מבטחים, קרן הפנסיה החדשה הגדולה ביותר, שהחזיקה בתום 2014 נכסים בסך של כ–66 מיליארד שקל, מגיעה ההתחייבות למבוטחים (פנסיונרים עתידיים) בגין זקנה לסוף 2014 ל–61 מיליארד שקל, והיתרה, של כ–5 מיליארד שקל, מיוחסת לפנסיונרים וזכאים קיימים. אם מנורה היתה מתחשבת בהבטחת התשואה של 4% לכלל העמיתים הפעילים שלה — ולא רק לפנסיונרים — הרי שההתחייבות היתה אמורה לכאורה לעלות במצטבר בכ–25% ולגרום לגירעון בקרן של כ–15 מיליארד שקל.

במצב הנוכחי, אם כן, מתרחשת לכאורה הטעיה של העמיתים הקיימים, ובמיוחד הצעירים שבהם, בדיווח שהם מקבלים בימים אלה על החסכונות שצברו לתום 2014. דיווח זה אינו משקף את העלות של סבסוד העמיתים שיפרשו לפניהם, ומעלה שאלות אתיות לא פשוטות — בהיבטים של שקיפות, הגינות ויצירת העדפת “נושים”, במיוחד בגופים פיננסיים סולידיים כאלה, לרבות בפני הדירקטוריונים של הגופים הפיננסיים הרלבנטיים.

יש לציין כי הנתונים של קרנות הפנסיה, בדומה לקופות גמל וקרנות נאמנות, לא מתאחדים בדו”חות של החברות המנהלות שלהן, מתוך תפישה שלפיה הן לא נושאות בסיכונים ובסיכויים, שהרי הן אינן מבטיחות תשואה. כפועל יוצא, החברות המנהלות, שמאוחדות בדו”חות של חברות הביטוח השולטות בהן, מציגות בדו”חותיהן הכספיים את דמי הניהול בלבד, כך שמדידת ההתחייבות כלפי העמיתים לא כפופה ל–IFRS.

זאת, להבדיל מביטוחי המנהלים, שמסיבות חשבונאיות מסוימות שנדונו כאן בעבר, דווקא נכללים בדו”חות הכספיים של חברות הביטוח. עם זאת, יש לציין כי בעיית הסבסוד הבין־דורי לא קיימת בביטוחי המנהלים, שבהם סכום הקצבה במועד הפרישה מחושב אמנם על פי הנחת ריבית בשיעור של 4%, אך הקצבה המשולמת בפועל לאותם פורשים מתעדכנת מדי חודש לפי התשואה שמשיגה חברת הביטוח בפועל. עם זאת, גם בביטוחי מנהלים, המצב הקיים אינו רצוי, שהרי נוצרים הבדלים ניכרים בין הקצבה שלה ציפו המבוטחים לקבל לבין הקצבה שהם מקבלים בפועל.

הפתרון הוא לבטל מיידית את הקיבוע השרירותי של הריבית התחשיבית, שהיה נכון אולי בנקודות זמן מסוימות בעבר, ולקבוע עיקרון שלפיו ההנחה נקבעת בהתאם לריבית השוררת בפועל. בהקשר זה יש לציין כי ב–2013 פירסם משרד האוצר מסמך התייעצות בנוגע לשינוי הנחת הריבית ברוח זו, אך המהלך הכה מתבקש עדיין לא יצא אל הפועל. ייתכן שהעיכוב נובע מכך שמדובר בצעד לא פופולרי — שהרי פוליטיקאים אינם מעוניינים לאכזב את הפנסיונרים החדשים ולהיות אלה שבמשמרת שלהם מבשרים על תשלומי פנסיה נמוכים יותר.

משימה לשר האוצר החדש

בכדי להימנע מבעיה חברתית חמורה ותספורת דה פקטו של הדורות הבאים, במיוחד לנוכח תנאי השוק הנוכחיים, המהלך המתבקש עומד לפתחו של שר האוצר החדש. מצב הדברים הקיים, במיוחד לנוכח השינוי המתבקש בנושא, יוצר תמריץ מוזר לעמיתים לפרוש כיום מידית אם הם נמצאים בגיל האפשרי לפרישה מוקדמת — החל בגיל 60 — ולזכות למעשה לתוספת פנסיה של 33% על הסכום שצברו.

הסיבה לכך היא ששינוי כאמור, ככל שיתרחש, לא ישפיע כבר על מי שהחל לקבל קצבה. פרישה מאסיבית כזאת, תפגע עוד יותר בעמיתים הצעירים, ועל כן הרגולציה נדרשת להביא זאת בחשבון.