המגבלה על הבנקים מובילה לרווחיותם

ככל שמגבלת ההון היא אפקטיבית יותר, כך גובר האינטרס למכור הלוואות

מדו”חות הרבעון השלישי של לאומי ודיסקונט עולה כי כל אחד מהם מכר בתשעת החודשים הראשונים של 2013 הלוואות בהיקף של כחצי מיליארד שקל. בשני הבנקים מדובר במגמה בולטת של גידול במכירת הלוואות, ביחס לנתוני השנה שעברה. התגברות המגמה בלאומי ודיסקונט ביחס לבנקים האחרים אינה מפתיעה, לאור אפקטיביות מגבלת ההון שלהם ביחס לבנקים האחרים במערכת, במיוחד בעקבות הגידול המתוכנן בדרישות לאור באזל 3.

כדי להבין את המשמעות של מכירת חוב מבחינת הבנקים חשוב לזכור שהבנקים מודדים הלוואות שהם נותנים לפי שיטת העלות – ולא לפי שווי הוגן. בשיטה זו ההלוואה מוצגת בדו”חות על בסיס עלותה – הסכום שהעביר הבנק ללווה בעת מתן ההלוואה כפשוטו, בניכוי הפרשה לחובות מסופקים במקרה הצורך. המשמעות היא כי לא מתבצעת כל התאמה לשינויים בריבית השוק, הן לגבי המרכיב חסר הסיכון והן לגבי מרכיב הסיכון, ממועד מתן ההלוואה ואילך. בהלוואות תקינות לא מתבצעת כל התאמה לערך של ההלוואות בספרים, גם כשהשווי ההוגן שלהן נמוך מהערך בספרים, למשל לאור עלייה במרכיב הסיכון של הלווה. כך, הבנקים מחזיקים במאזניהם יתרות עצומות של נכסים פיננסיים שחלקם רשומים מעל לשוויים ההוגן, וחלקם מתחת לשוויים ההוגן.

הרציונל החשבונאי העומד בבסיס מדידת ההלוואות שנותנים הבנקים לפי שיטת העלות הוא שמבחינת המודל העסקי, הבנקים מעניקים את ההלוואות כדי להחזיק בהן עד למועד הפדיון, במטרה לגבות ריבית. כפועל יוצא, בעת מכירת ההלוואה רושם הבנק רווח או הפסד כתוצאה מההפרש בין מחיר המכירה, שאמור לשקף את השווי ההוגן של ההלוואה לאותו מועד, לבין ערכה בספרי הבנק. הרווח מייצג את ההפרש בין היוון יתרת תזרימי המזומנים בהתאם ללוח הסילוקין של ההלוואה, בריבית שבה ההלוואה ניתנה, לבין היוונם בריבית השוק הרלוונטית הנוכחית, על פני תקופת ההלוואה שנותרה. ככל שמרווח הסיכון שגלום בריבית המקורית גבוה יותר ביחס לסיכון האשראי הנוכחי של הלווה, וככל שהריבית חסרת הסיכון נמוכה יותר כיום ביחס למועד מתן ההלוואה – כך הרווח ממכירת ההלוואה יגדל ולהפך.

כך למשל, ברבעון השני של 2011 דיסקונט רשם רווח של 53 מיליון שקל, שנבע לפי ההערכות ממכירת הלוואה של 900 מיליון שקל שהעניק ב–2006 ליזמי מנהרות הכרמל. מכירת ההלוואה לגופים מוסדיים שהתבצעה חודשים ספורים לאחר חנוכת הפרויקט, ממחישה היטב את הרווח שנוצר לבנק כתוצאה מהירידה החדה בסיכון האשראי, ביחס למועד ייזום ההלוואה.

המוטיבציה של בנקים שנמצאים במגבלת הון אפקטיבית לפעול למכירת ההלוואות, נובעת מהצורך שלהם בפינוי הון, לאור הקיטון במצבת הנכסים, כדי להעניק הלוואות נוספות. כלומר, מכירת הלוואות מסירה מהבנק, שליבת פעילותו היא ייזום אשראי, את המגבלה על המשך פעילות ייצור הרווחים בעתיד.

למכירת הלוואות יש משמעות כלכלית בקיבוע הרווח או ההפסד בגין ההלוואה שנמכרה, וסגירת החשיפה לסיכונים והסיכויים הכרוכים בה בעתיד. בעקבות כך נוצרת משמעות חשבונאית לאור גריעת ההלוואה מהספרים, ורישום רווח או הפסד כתוצאה ממכירתה. מעבר לכך, עצם היכולת לבחור איזה הלוואות למכור, מאפשרת לבנקים להקדים את ההכרה ברווחים שגלומים בהלוואה ביחס לנתוני השוק, ולהגדיל את ההון – יתרון משמעותי לבנקים שנמצאים במגבלת הון אפקטיבית.

מדובר לכאורה בסוג של יישום סלקטיבי של מודל השווי ההוגן. היתרון הוא שבניגוד למודל השווי ההוגן, הבנק כאמור יכול לבחור איזה הלוואות הוא מוכר, ולהחליט למכור את ההלוואות שבהן גלום הרווח. מנגד הוא יכול להמשיך להחזיק עד לפדיון את ההלוואות שבהן גלום שערוך נמוך או שלילי. יש כאן מפגש אינטרסים, שהרי גם המוסדיים שקונים את ההלוואות מעוניינים בהלוואות גדולות לתקופות ארוכות שהן הטובות ביותר. כך לדוגמה, לאומי הכיר בתשעת החודשים הראשונים של 2013 ברווח של 93 מיליון שקל כתוצאה ממכירת הלוואות שערכן בספרים היה 450 מיליון שקל. מדובר ברווח בשיעור של 20% מהערך בספרים של ההלוואה, מה שמלמד ככל הנראה על סלקטיביות בבחירת ההלוואות הנמכרות.

ממתינים למפקח

מבחינה חשבונאית, כשמדובר במכירה מלאה ומוחלטת של הלוואה, ללא שמירה על סיכונים כלשהם, אין בדרך כלל מניעה מלהכיר ברווח, גם אם הבנק ממשיך לתפעל את ההלוואה, כל עוד לא מדובר בתשלום חסר. מצב דברים זה שונה באיגוח וניכיון לקוחות בחברות תפעוליות, שלעתים קרובות נדרשות לשמור על חלק מהסיכונים הגלומים באשראי שנמכר, ולכן החשבונאות מקשה על גריעת הנכס הפיננסי מדו”חותיהן הכספיים.

מצב מעניין בהקשר זה קיים כעת בדיסקונט, שמכר בתשעת החודשים הראשונים של 2013 הלוואות שערכן בספרים היה 517 מיליון שקל תמורת 547 מיליון שקל. מתוך רווח של 30 מיליון שקל שנוצר, דיסקונט מדווח כי טרם הכיר ברווח של 18 מיליון שקל ממכירת אחת ההלוואות, מאחר שהטיפול החשבונאי כאן מחכה לאישור של המפקח על הבנקים. לפי הערכות, מדובר במכירה שהתבצעה ברבעון השלישי לכלל ביטוח של חלק עיקרי מתוך הלוואה לשיכון ובינוי – נתיבי צפון, שערכו בספרים הוא 416 מיליון שקל. קשה להתעלם מהסיטואציה המוזרה שבה בנק נדרש לפרסם דו”חות כספיים למשקיעים, שלא כוללים את הטיפול החשבונאי בעסקה שכבר התבצעה.

על הפוטנציאל לקטיפת רווחים במערכת הבנקאית ניתן ללמוד מנתון שנמצא גם בביאורים בדו”חות הרבעוניים ביחס לשווי ההוגן של האשראי לציבור. כך לדוגמה, לכל אחד משני הבנקים הגדולים – הפועלים ולאומי – קיים פוטנציאל של לפחות 2 מיליארד שקל של “קטיפת” רווחים בגין האשראי לציבור. מדובר בסכום מינימלי, שהרי הוא כולל קיזוז בין הלוואות ששוויין ההוגן עולה על ערכן בספרים לבין אלה ששוויין ההוגן נופל מערכן בספרים.

אומדן השווי ההוגן של האשראי לציבור מבוסס על הערכות של הנהלת הבנק, על בסיס מודל הערך הנוכחי, ומטבע הדברים לא על נתוני שוק. אומדן זה בעיקרו משויך בהיררכיה החשבונאית לרמה 3 הנחשבת באופן יחסי לרמה הנחותה ביותר, מאחר שאינה מבוססת על נתוני שוק. לצורך כך מהוונים התקבולים העתידיים של ההלוואה (קרן וריבית), בשיעורי ריבית המשקפים את רמת הסיכון והמרווח הממוצע הגלומים באשראי על בסיס מגזר הפעילות, ההצמדה ודירוג האשראי, ועל בסיס תקופת האשראי. בדרך כלל מדובר בשיעור הריבית שלפיו הבנק מבצע באותה העת עסקות דומות.

ההשפעה הכלכלית על ההון של הבנקים מתקזזת כמעט כולה בעיקרה לאור צד ההתחייבויות – פיקדונות הציבור, שלפי דיווחי הבנקים נמצאים אף הם מתחת לשווי ההוגן בהיקפים דומים. תוצאה מעניינת בהקשר זה מתקבלת במזרחי טפחות, שבו עודף השווי בצד ההתחייבויות אפילו גבוה מעודף השווי בצד הנכסים בכמעט מיליארד שקל. עם זאת, היכולת של הבנקים, כאמור, למכור הלוואות, מאפשרת להם ליהנות רק מהאפסייד וגם זה כאמור בצורה סלקטיבית. קשה להתעלם מכך, שמצב דברים זה יוצר חוסר סימטריה בהכרה ברווחים ובהפסדים, בין צד האקטיב לצד הפאסיב של הבנק, שהוא חלק בלתי נפרד מניהול הבנק, ובנוסף עלול להוביל לבעיית חוסר איזון במח”מ, שדורש התייחסות מבחינת ניהול סיכונים, לרבות ביצוע עסקות גידור.

בראייה משקית, פעילות מכירת הלוואות מהבנקים לגופים מוסדיים, יכולה לשפר את הקצאת המקורות במשק – בין היתר לאור העובדה שהמומחיות במתן הלוואות נמצאת בעיקר במגזר הבנקאי, על רקע העובדה שבמצב הנוכחי יכולת ייזום האשראי של הגופים המוסדיים נופלת מפוטנציאל האשראי שלהם. למרות שמדובר במספרים קטנים יחסית, במיוחד על רקע המקובל בעולם, מגמת מכירת החובות מתחברת לאסטרטגיה הבנקאית כיום להקטין חשיפה למגזר העסקי לטובת משקי הבית, וכן מלמדת על כך שהכסף של המוסדיים הופך יותר ויותר תחליפי לכספי הבנקים.