המדיניות המפתיעה והנועזת שאיפשרה לקבוצת דלק לרשום רווח במקום הפסד

הבעיה: המדיניות החדשה עומדת לכאורה בניגוד לעמדה פומבית של רשות ניירות ערך

קבוצת דלק דיווחה  בדו”חות הרבעון השני שלה, שפורסמו באחרונה, על רווח נקי של 124 מיליון שקל — תודות למדיניות חשבונאית מפתיעה, ותקדימית בישראל. מדיניות חשבונאית זו נוגעת לאופן מדידת ההשקעה בחברה הבת הפניקס, שמיועדת להימכר לפוסון הסינית. ללא יישום המדיניות הלא שגרתית הזאת, הייתה דלק רושמת הפסד של 400 מיליון שקל מירידת ערך ההשקעה, שהיה מוביל אותה להצגת הפסד ברבעון השני ולמחיקת מרבית הרווח הנקי של החציון הראשון בכללותו.

הרקע לכך הוא ההסכם שעליו חתמה קבוצת דלק לקראת סוף יוני למכירת כל אחזקותיה במניות הפניקס (כ–52.3%) לפוסון, בהמשך למזכר הבנות בלתי מחייב בין הצדדים מתחילת 2015. התמורה בהסכם נקבעה על 1.763 מיליארד שקל, בתוספת ריבית שנתית, שמחושבת מתום ספטמבר 2014 ועד למועד הסגירה (מועד התשלום). התמורה כולל הריבית שנצברה, מסתכמת בתום יוני 2015 ב–1.825 מיליארד שקל.

מימוש ההסכם מותנה בין היתר, בקבלת אישורים מגופים ממשלתיים, לרבות היתר שליטה מהממונה על שוק ההון, וכן באי קיומו של אירוע בעל השפעה מהותית לרעה על עסקי הפניקס עד למועד הסגירה. מעבר לתנאים שנקבעו בהסכם לביטולו על ידי המוכר או הקונה במקרה של הפרות שונות, נקבע כי אם לאחר חמישה חודשים ממועד החתימה על ההסכם לא יושלמו התנאים לסגירה, תהיה לכל אחד מהצדדים זכות לבטלו.

לאור חתימת ההסכם, הסטטוס החשבונאי של ההשקעה — לאור הסבירות הגבוהה למכירה, הוא השקעה מוחזקת למכירה. כפועל יוצא, בסיס המדידה של ההשקעה החל מתום הרבעון השני של 2015 הוא מבחינה מעשית השווי ההוגן שלה בניכוי עלויות המכירה. הדבר נובע מכך שה–IFRS דורש למדוד השקעה בחברה בת שמסווגת כמוחזקת למכירה לפי הערך הנמוך מבין השניים הבאים: ערכה בספרים או שוויה ההוגן בניכוי עלויות מכירה. מכיוון ששוויה ההוגן של ההשקעה בהפניקס נמוך מערכה בספרי קבוצת דלק, בסיס המדידה האפקטיבי הוא השווי ההוגן בניכוי עלויות מכירה.

פער מוזר

השאלה שעומדת על הפרק היא כיצד יש לאמוד את שוויה ההוגן של ההשקעה בהפניקס, לנוכח הפער העצום שקיים בין מחיר השוק שלה למחיר המכירה לסינים: בעוד מחיר השוק של ההשקעה נכון לתום יוני 2015 הוא 1.4 מיליארד שקל, הרי שהמחיר כפי שהוא נגזר מעסקת המכירה הוא 1.8 מיליארד שקל — פער של כמעט 30%.

הבעיה צפויה אף להתחדד ברבעון השלישי של 2015 בהינתן שהסגירה לא תתרחש עד תום ספטמבר ושלא תחול עלייה דרמטית במחיר המניה. לפי הנתונים המעודכנים — הירידה במחיר המניה של הפניקס (6%) כשבינתיים מחיר המכירה ממשיך לצבור ריבית — מגדילים נכון לעכשיו את הפער לכ–450 מיליון שקל, כמעט שליש ממחיר המכירה. מדובר במצב מוזר ביותר בהתחשב בכך שהמידע על הסכם המכירה המחייב זמין למשקיעים ועל רקע העובדה שכחברת ביטוח הפניקס היא גוף מפוקח ביותר, מה שאמור למזער את פרמיית השליטה, אם כזאת קיימת בכלל.

לפי ההיררכיה של ה–IFRS כיום, מחיר השוק, אם קיים כזה, הוא האומדן הטוב ביותר לשווי ההוגן. כדי להמחיש את המשמעות של ההיררכיה הברורה הזאת, די לציין שגם אם נחתם הסכם מכירה מחייב לנכס סחיר מסוים, גם אם אינו מותנה בתנאים כלשהם, הרי שרואים בו הסכם סובייקטיבי ביחס למחיר השוק. כלומר, נקודת המוצא היא שמחיר השוק מגלם את מכלול המידע הקיים בשוק, לרבות השפעות ההסכם, ואם אינו עושה כן, הרי שזה מעיד לכאורה על ערך סובייקטיבי לרוכש שאינו חלק מהשווי ההוגן. הרציונל הוא שהשווי ההוגן מתייחס לרוכש, שהוא משתתף שוק רגיל — ולא משקיע בעל אינטרסים מיוחדים.

בהקשר זה, המוסד הבינלאומי לתקינה בחשבונאות (IASB) הביע לפני כמה שנים את עמדתו לגבי התקינה החשבונאית הקיימת, שלפיה גם בחבילה גדולה של מניות המקנות שליטה, מדידת השווי ההוגן מתבצעת על פי הכפלת מספר המניות (Q) במחיר למניה אחת (P) ללא הכללת פרמיה שליטה כלשהי. ב–2014 אף פורסמה טיוטת תיקון של התקן הבינלאומי בנושא (13 IFRS). מדובר בקביעה שאינה פשוטה לעיכול ומעוררת ביקורת רבה מאחר והיא רואה את יחידת המדידה (Unit Of Account) כמניה הבודדת — ולא את חבילת המניות בכללותה, שהרי זו אינה נסחרת. ההחלטה העקרונית של טיוטת התיקון היא שיחידת המדידה היא אמנם ההשקעה בכללותה, אך נקבע חריג שלפיו עקרון זה לא יחול כשמדובר בחברה מאוחדת או כלולה שמניותיה נסחרות בבורסה.

מכיוון שהתיקון לא התקבל סופית, קיימת כיום בעולם גם גישה שרואה את התיקון ככזה שיוצר שינוי (תיקון משנה), ולא רק ככזה שמבהיר את המצב הקיים (תיקון מבהיר). כלומר לפי גישה זו ניתן שלא ליישמו כעת, גם אם לא מדובר בגישה העדיפה יותר מבחינה חשבונאית — שמקבלת ביטוי בעצם ההצעה לשינוי. בישראל, לעומת זאת, התיקון מיושם בשנים האחרונות באופן גורף בעקבות עמדתה הברורה של רשות ניירות ערך בנושא, שהובעה בהחלטה שפורסמה בתחילת 2014 לעניין השקעתה של דסק”ש בשופרסל. משמעותה של עמדת רשות ניירות ערך בעניין היא כי ברשות סבורים שמדובר בתיקון המבהיר את המצב הקיים, ולא בתיקון שמשנה את המצב הזה.

למרות עמדת הרשות, קבוצת דלק, החליטה לאמוד את השווי ההוגן לתום יוני 2015 בניכוי עלויות מכירה (29 מיליון שקל) על בסיס המחיר שנקבע בהסכם המכירה, 1.796 מיליארד שקל, ולא על בסיס מחיר השוק. קבוצת דלק מנמקת את עמדתה בדיונים שמתקיימים בחודשים האחרונים סביב טיוטת ההבהרה ובכך שמרבית המגיבים על אותה טיוטה סבורים כי הקביעה שלפיה לא ניתן לסטות ממחיר השוק הנגזר ממחירה של מניה בודדת לצורך מדידת השווי ההוגן של ההשקעה בכללותה, אינה נאותה. כמו כן, דלק מציינת כי כפי שעולה מהתגובות, הפרקטיקה המיושמת בעולם כיום בסוגיה זו היא מגוונת.

מחלוקת לא חדשה

חשוב להדגיש כאן כי המחלוקת סביב הקביעה אינה עניין חדש — היא נמשכת כבר כמה שנים, ושררה גם במועד החלטת רשות ניירות ערך במקרה דסק”ש־שופרסל. מוזרה עוד יותר היא העובדה שקבוצת דלק יישמה עד כה בעצמה את אותה החלטה. כך, עד לתום הרבעון הראשון של 2015, ערב הסיווג של ההשקעה בהפניקס כמוחזקת למכירה, נדרשה קבוצת דלק, לנוכח הפער ממחיר השוק ודרישות חוק הריכוזיות, לבצע בדיקת ירידת ערך של ההשקעה על פי הסכום בר־ההשבה שלה. הסכום בר־ההשבה מייצג את הסכום הגבוה מבין השווי ההוגן בניכוי עלויות מכירה לבין שווי השימוש שמייצג את הערך הנוכחי של תזרימי המזומנים שצפויים לנבוע מההשקעה.

דלק מדדה את הסכום בר־ההשבה לפי שווי השימוש, שכן השווי ההוגן נקבע מן הסתם לפי מחיר השוק — ולכן היה נמוך יותר. אך גם במסגרת אמידת שווי השימוש, לאור הדרישות של חוק הריכוזיות וכן לאור הליכי המכירה, נדרשה דלק להביא בחשבון את תמורת המכירה לפי השווי ההוגן במועד הכפוי הנדרש בחוק. במסגרת זו, בהתאם להחלטה הברורה של רשות ניירות ערך בנושא דסק”ש ושופרסל, אמדה קבוצת דלק את התמורה הצפויה ממימוש מניות הפניקס בהתבסס על מחיר השוק של מניות הפניקס.

בהתאם, בתום 2014 אמדה קבוצת דלק את הערך הנוכחי של תחזית תזרימי המזומנים שינבעו להפניקס עד מועד המימוש החזוי של ההשקעה (כשלוש שנים) וכן את אומדן הסכום שינבע ממימוש מניות הפניקס בתום התקופה, שהתבסס על שווי השוק של מניות הפניקס נכון לתום 2014. כך, הסכום בר־ההשבה של ההשקעה בהפניקס נאמד בכ–1.7 מיליארד שקל, וכפועל יוצא הכירה הקבוצה ב–2014 בהפסד מירידת ערך נטו של כחצי מיליארד שקל, שהופחת במקצת בתום הרבעון הראשון של 2015. בהקשר זה חשוב להבין שלאור מיקומו הברור כיום של שווי השוק בהיררכיית השווי ההוגן, לא צריך להיות הבדל בין סטייה מהערכת שווי לבין סטייה מבסכם מחייב, לטובת שווי השוק.

מדיניות לא עקבית

המדיניות שיישמה דלק ברבעון השני היא לא טריוויאלית כבר בכך שהיא נוגדת עמדה פומבית של רגולטור מקומי — גם כשמדובר בתקינה גלובלית כמו IFRS. לא ניתן אמנם להתעלם מכך שההתבססות על שווי השוק יוצרת מצב מוזר שלפיו ככל שהעסקה תושלם בסופו של דבר, אותם 400 מיליון שקל ייזקפו לרווח בחזרה בעת הסגירה וניתן לראות זאת כסוג של עיוות — אך עם זאת, אין זה בטוח לחלוטין שההסכם יתקיים בסופו של דבר, וכך גם החשבונאות מתייחסת לעניין, ולא גורעת את ההשקעה — שכן מספיק שיתרחש אירוע מהותי שלילי או שלא יתקבל אישור של המפקח על שוק ההון עד סוף נובמבר. ודאות מוחלטת לא מתקיימת גם לגבי המחיר, שהרי לפי ההסכם פוסון קיבלה שיפוי למקרה של בעיות עתידיות שלא הציגה המוכרת.

בהקשר זה יש חשיבות רבה ליישום אחיד ושוויוני של כללי חשבונאות בין חברות מדווחות שונות, גם כשאלה אינם נוחים, ולעתים אף מוזרים במיוחד — כמו במקרה זה. לצורך המחשה, פרשנות כזאת היתה יכולה להגדיל כיום משמעותית את ההון של דסק”ש בעקבות הקטנת ההפסדים שנרשמו בגין ירידת הערך של שופרסל בהתאם להחלטת הרשות.

מעבר למהלך החשבונאי הנועז של הנהלת דלק, נדמה שהבעיה היותר חמורה שמתעוררת בדו”חותיה היא יישום לא עקבי של מדיניות חשבונאית. גם אם נניח לרגע שזוהי המדיניות החשבונאית העדיפה, הנחה לא פשוטה כאמור, הרי שיש לבצע את שינוי המדיניות בדרך של יישום למפרע של מספרי ההשוואה לשנים קודמות. תיקון כזה היה יכול להוביל לכך שחלק עיקרי מההפסד העצום מירידת ערך שרשמה דלק ב–2014 על בסיס מחיר השוק היה מוסט ל–2015 ופוגע במוטיבציה של המהלך.