הריבית המשתנה של הבנקים

הלקוחות הקטנים משלמים יותר ומקבלים הרבה פחות

מחקרי בנק ישראל מצביעים על כך שכוח השוק שמפעילים הבנקים בישראל על מגזר משקי הבית גדול בהרבה מהכוח שהם מפעילים על המגזר העסקי. ניתן לראות זאת דרך מרווחי הריבית של הבנקים, באמצעות ביאור המגזרים שמפלח את פעילותם וחושף את הרווחיות בין לקוחות שונים בגין אותו מוצר.

הבנקים בישראל מדווחים על שישה מגזרי פעילות עיקריים: משקי בית, בנקאות פרטית, עסקים קטנים, בנקאות מסחרית, בנקאות עסקית ומגזר הניהול הפיננסי, שאחראי לניהול המקורות והשימושים של הבנק ולנוסטרו. את הפערים הגדולים ברווחיות לפי לקוחות – לרעת משקי הבית והעסקים הקטנים – ניתן לראות כבר דרך התשואה להון של כל מגזר, שמחושבת לפי חלוקת הרווח הנקי המיוחס למגזר בהון המוקצה לו.

כך, ברבעון הראשון של 2012 התשואות להון במגזר העסקים הקטנים בבנק הפועלים ובבנק לאומי הסתכמו ב–26.1% וב–29.1% בהתאמה – לעומת 8.5% ו–4.7% במגזר העסקי. עם זאת, קשה להסיק מהתשואה להון בלבד, מאחר שהרווח הנקי של כל מגזר כולל סוגים שונים של פעילויות והכנסות.

הקריטריונים לשיוך למגזרים אינם בהכרח זהים בין הבנקים והקצאת הרווח בין המגזרים השונים מבוססת על חשבונאות רעיונית. ההיבט השני, החשבונאי, לא מקבל ביטוי רק במתודולוגיות העמסה של הוצאות כלליות וחיובים בגין שירותים בין־מגזריים, כפי שקיימים גם בחברות רגילות, אלא כבר בחישוב הרווח מפעילות מימון של כל מגזר. בהתאם לשיטת החישוב של הרווח מפעילות מימון של המגזרים בבנקים, כל מגזר מהווה מרכז רווח שמזוכה רעיונית בריבית בגין הלוואות שהעמיד או מחויב רעיונית בריבית המשולמת לפיקדונות שגייס.

כדי להמחיש את המנגנון הזה נביא דוגמה פשטנית. נניח שלקוח מפקיד כסף בפיקדון בתשואה של 1.5% לשנה ונניח שהבנק מלווה את הסכום הזה ללקוח אחר בריבית של 4%. אם “מחיר ההעברה” שנקבע בין שתי הפעולות הוא 2.25%, הרי שהמרווח על האשראי יהיה 1.75% ‏(2.25%־4%‏) והמרווח על הפיקדון יהיה 0.75% ‏(1.5%-2.25%‏).

הכנסות הריבית נטו של כל מגזר מורכבות אפוא משלושה רכיבים עיקריים. הראשון, המרווח שבין הריבית המתקבלת מלקוחות המגזר לבין הריבית שבה מחויב המגזר לצרכים פנימיים בגין המקור ששימש למתן הלוואה ללקוח. השני, המרווח שבין הריבית שלפיה מזוכה המגזר לצרכים פנימיים בגין המקורות אותם הוא מעמיד לשימוש המגזרים האחרים לבין הריבית המשולמת ללקוחות המגזר בגין מקורות אלה. המרכיב השלישי הוא הריבית בה מזוכה המגזר לצרכים פנימיים בגין ההון המוקצה למגזר.

העניין הוא שהריבית הרעיונית נקבעת בכל בנק ואינה זהה בהכרח בין הבנקים. אין בהכרח אפילו אחידות בין הבנקים בנוגע לקיום הפרש בין ריבית זכות לריבית חובה. יש לציין כי כל ההפרשים באופן הקביעה של הריבית מתנקזים לתוצאות של מגזר הניהול הפיננסי, כשכל ההכנסות וההוצאות הרעיוניות מתבטלות בדו”חות המאוחדים.

פערים מובנים במרווחי הריבית

כדי לייצר בסיס להשוואה בין מוצרים זהים לפי סוגי לקוחות ניתן לחלק את הפעילות הבנקאית המסורתית לשני מוצרים עיקריים: מתן אשראי וקבלת פיקדונות – ולחשב את היחס שבין המרווח של הבנק מכל מוצר לסכום הממוצע של האשראי שניתן והפיקדונות שהתקבלו.

לאור הבעייתיות בשיוך למגזרים ובהקצאת הכנסות והוצאות קשה לבצע השוואה בין המרווחים של הבנקים. כך, מרווח הריבית של הפועלים גבוה מזה של לאומי על פי רוב הן בצד האשראי הן בצד הפיקדונות – אך הדבר לא בהכרח מעיד כי לאומי עדיף מבחינת הלקוחות.

עם זאת, ניתן לראות בבירור את הפערים המובנים במרווחי הריבית לפי סוגי הלקוחות. כך, משקי הבית והעסקים הקטנים משלמים הרבה יותר על האשראי לעומת לקוחות הבנקאות המסחרית והעסקית – ומקבלים הרבה פחות על הפיקדונות. הפערים בצד האשראי לפי סוג לקוחות מגיעים בשני הבנקים הגדולים עד ליותר מפי 2, והפערים בצד הפיקדונות מגיעים ליותר מפי 6.

חשוב להדגיש כי הכללת הוצאות בגין הפסדי אשראי אינה משנה דרמטית את הפערים, כך שניתן לייחס את עיקר הפער לגודל הלקוח ולמערכת היחסים איתו. לסיכום, נראה שגם בהתחשב במגבלות החשבונאיות של נתוני המגזרים, קשה להתעלם מכוחם החלש יחסית של משקי הבית והעסקים הקטנים.