אובדן הקשר עם הלוויין עמוס 5 יכול להותיר את חלל תקשורת לחסדיהם של בעלי האג”ח עם חוב של 2.2 מיליארד שקל
ההודעה הדרמטית של חלל תקשורת על אובדן הקשר עם הלוויין עמוס 5 ב–21 לנובמבר יכולה להכניס את חלל לסחרור כתוצאה משרשרת של הפרת קובננטים (אמות מידה פיננסיות) בגין הסדרות השונות של איגרות החוב, בהתייחס למאזנה בתום דצמבר 2015.
הסיבה לכך היא שבשל תנאים חשבונאיים נוקשים מאוד להכרה בנכס שיפוי, מועד רישומו אינו סימטרי במקרים רבים למועד ההכרה בהפסד שבגינו הוא נדרש, אלא מגיע מאוחר יותר. לפיכך, בעוד שאין ספק שההפסד מאובדן הלוויין צריך להירשם באופן מיידי, הרי שכלל לא בטוח שהשיפוי הביטוחי יוכל להירשם כנכס במאזן ליום 31 בדצמבר 2015, גם אם תחזית החברה לקבל את ההחזר הביטוחי ברבעון הראשון של 2016 אכן תתממש בסופו של דבר.
בהקשר זה, הדיווח המיידי שפירסמה חלל שעות ספורות לאחר האירוע, לפיו היא אינה צופה פגיעה מהותית בהון לאור קיומו של הביטוח, אינו טריוויאלי כלל ועיקר מבחינה חשבונאית ביחס לדו”חות הכספיים ל–2015.
במצב דברים זה, ההון העצמי של חלל לסוף דצמבר 2015 צפוי להיפגע קשות לאור רישום הפסד מירידת ערך של כ–150 מיליון דולר בגין עמוס 5. ניתן להעריך כי במקרה שלא יתאפשר לחלל לרשום את נכס השיפוי במאזן השנתי הקרוב, הונה העצמי לסוף דצמבר 2015 יהיה כ–42.5 מיליון דולר, אם נביא בחשבון מסים נדחים – וכ–5 מיליון דולר בלבד ללא הבאתם בחשבון.
נקודת המוצא של החישוב היא ההון העצמי של חלל לסוף ספטמבר 2015 – 152 מיליון דולר – וכן רישום הפסד מירידת ערך פוטנציאלי של 150 מיליון דולר, תוך שימוש בהנחות אופטימיות יחסית ביחס לרווחיות ברבעון הרביעי. יש לציין כי ההפסד מירידת הערך לא נרשם בדו”חות הכספיים של חלל לרבעון השלישי שפורסמו לאחרונה, למרות שאובדן הקשר התרחש כשבוע לפני פרסומם. הסיבה לכך היא שמדובר באירוע ברור של הרבעון הרביעי (“אירוע לא חייב התאמה”), ככל שאכן לא היו כבר סימנים לבעיה ליום המאזן, בדומה למשל לשריפה לאחר תאריך המאזן.
הבעיה היא שפגיעה כה חריפה בהון לסוף דצמבר 2015 – גם אם זה ישתקם ברבעון העוקב בעקבות קבלת ההחזר הביטוחי, ויהיה מדובר בשיפטינג זמני בלבד – עלולה להוביל לשורה של הפרת קובננטים (אמות מידה פיננסיות) הנקובים בשטרי הנאמנות של סדרות איגרות החוב השונות, שלפיהם “קו פרשת המים” הוא הון עצמי מינימלי של 50 מיליון דולר.
במקרה שבו ההון העצמי לסוף דצמבר 2015 יהיה נמוך מסף זה – אמורה להתרחש שרשרת הפרות של קובננטים, בין אם באמצעות עילת פירעון מיידי הקבועה בחלק מהסדרות ובין אם באמצעות עילת קרוס דיפולט (Cross-default) הקבועה בסדרות אחרות ביחס לסדרות שבהן תיווצר זכות להעמדה לפירעון מיידי. כך עלולה להיווצר זכות להעמדה לפירעון מיידי של חוב כולל של כ–2.2 מיליארד שקל, שכולל בתוכו גם חצי מיליארד שקל בגין סדרה יב’ המובטחת בתקבולי הביטוח בגין עמוס 5.
יש לציין כי תקופות הריפוי שנקבעו בשטרי הנאמנות הן קצרות ביותר (15 ימים בלבד) ולא מאפשרות תיקון על בסיס הדו”חות לרבעון העוקב, אלא דורשות למעשה טיפול בדמות גיוס הון מיידי, למשל על ידי הבעלים. כמו כן, במקרה של שרשרת הפרות, תידרש חלל לסווג יתרת איגרות החוב עצומה זו באופן מיידי כהתחייבויות שוטפות במאזן לסוף דצמבר 2015, על כל המשתמע מכך.
רישום המסים הנדחים כאמור לעיל תלוי באלמנטים שונים שאינם ברורים מהמידע הציבורי הקיים, כמו מהי יתרת התחייבות המסים הקיימת בגין עמוס 5 בגין פחת מואץ לצורכי מס וכן ביחס לתחזית ההכנסה החייבת בעתיד, שכנגדה ניתן לקזז את ההפסד, לאור הרקורסיביות הנוצרת. אבל ניתן לראות כי גם רישום מלא שלהם צפוי להוביל לחציית קו פרשת המים, לאור תנאי הקובננטים.
הלוויין היחיד בייצור רוסי
מבחינה חשבונאית, הלוויינים של חלל תקשורת שנמצאים בחלל ומפיקים הכנסות משכירות (חכירה תפעולית) הם רכוש קבוע לכל דבר ועניין. בהתאם לכך הם מופחתים על פני אומדן אורך החיים השימושיים שלהם, המבוסס על חישוב כמות הדלק המצויה בהם, בדרך כלל על פני 15 שנה, שמתעדכן לעתים כתוצאה מתקלות וזוכים ככל הנראה לפחת מואץ לצורכי מס.
מלבד עמוס 5, שרק הוא פותח על ידי תאגיד רוסי, כולל הרכוש הקבוע של חלל – שלושה לוויינים (עמוס 2, עמוס 3, עמוס 4) ולוויין משמעותי בהקמה: עמוס 6, המפותח כמו קודמיו על ידי התעשייה האווירית. העלויות שנצברו עד כה להקמתו הן 226 מיליון דולר, והוא צפוי להיות משוגר לחלל באפריל 2016 ולהחליף בין היתר את עמוס 2.
חוסר סימטריה מובנה
ההכרה בנכס שיפוי מהחזר ביטוחי ב–IFRS, שנגזרת מהטיפול החשבונאי בהפרשות לתביעות, מבוססת על עיקרון הזהירות: בעוד שהחברה הנתבעת נדרשת לרשום כהתחייבות את ההפרשה כל עוד צפוי בסבירות של יותר מ–50% (More likely than not) כי התביעה תתקבל — החברה התובעת תרשום את ההכנסה בגין התביעה רק כשתהיה בגדר ודאי למעשה (Virtually Certain), שאליו נהוג להתייחס כרף הסתברותי הקרוב ל–100%. מדובר בחוסר סימטריה מובנה בין שני הצדדים של אותו הליך שמיושם לגבי החלטות שהן דיכוטומיות במהותן לאור עיקרון הזהירות.
ניתן להמחיש את הא־סימטריה הקיימת בנושא על ידי הדגמת הטיפול בתביעה על ידי שני צדדים לאותו הליך באופן הפשוט הבא: חברה א’ מגישה תביעה נגד חברה ב’ בסך 10 מיליון שקל בגין נזק שנגרם לה. נניח שההסתברות לקבלת התביעה בהתאם להערכת שני הצדדים היא 60%, והצדדים לא הגיעו לפשרה. במקרה זה, אף שחברה ב’ תרשום בדו”חותיה הפרשה והוצאה בסך 10 מיליון שקל – חברה א’ לא תרשום נכס והכנסה כלשהם, עד להתבררות הסופית של התביעה.
זכור המקרה של השריפה בדלק US בשלהי 2008, שגרמה להפסקת פעילות בית הזיקוק בטקסס, שנדון בטור בעבר, כאשר דלק רשמה את ההכנסות מהשיפוי הביטוחי מאוחר יותר רק על פני קבלתו במזומן במספר מנות, לרבות שבאותם רבעונים שבהם התקבלו כספים לאחר תאריך המאזן, הכנסה נרשמה רק ברבעון העוקב.
מהשלכה קיצונית של עיוות זה סובלות למשל חברות ליסינג, שמטעמי כדאיות כלכלית לא מבטחות את עצמן בכדי ליהנות “מחוק המספרים הגדולים” – עובדה היוצרת להן בעיה חשבונאית, שהרי בעקבות תאונות שמתרחשות בכלי הרכב שבבעלותן הן מצד אחד התובעות ומצד שני הנתבעות – ונדרשות לכאורה לרשום מוקדם יותר את ההפרשות בגין התביעות הצפויות להיות משולמות על ידן – כאשר מנגד, רישום ההכנסות בגין התביעות שהן מגישות יכול להתבצע רק בשלבים מאוחרים יותר.
הפתרון לעיוות משווע זה צריך להגיע עם מעבר בעתיד של החשבונאות מהתפישה הדיכוטומית המיושנת, שניתן אף לדמותה לטלוויזיה בשחור לבן, לתפישה תוחלתית להכרה בהפרשות ובנכס שיפוי. חשוב להדגיש כי עיקרון הזהירות אינו רלוונטי בכלל לגבי מדידה לפי שווי הוגן שבמהותה מתבססת על תוחלת האפשרויות ועל כן לא נוצרת במקרה כזה א־סימטריה – שהרי השווי ההוגן משני הצדדים של אותו הפריט צריך להיות זהה מבחינה תיאורטית – כפי שמתרחש למשל כיום ב–IFRS, כאשר משני צדיו של אותו נגזר פיננסי שנמדד בשווי הוגן עומדות שתי חברות.
להביא “פתק” מחברת הביטוח
יש לציין כי בפרקטיקה בעולם קיימות שתי גישות לבחינת העמידה ברף להכרה של “ודאי למעשה”: האחת גורסת כי הדבר נתון להחלטת החברה, כך שההנהלה יכולה להגיע למסקנה בעצמה כי מדובר בנכס שאינו נתון כלל במחלוקת, השנייה, שמרנית יותר, דורשת לקבל “פתק” רשמי מחברת הביטוח לפני תאריך המאזן, שהיא מסכימה לשלם את התביעה.
בתחילת 2010 הנושא התחדד בישראל בעקבות החלטת אכיפה של רשות ני”ע במקרה של טמפו, שהכירה בנכס שיפוי מספק בינלאומי בגין תשלום לרשויות המכס שהוטל עליה בגין סחורות שרכשה מהספק, על רקע העובדה שלפי הסכם ההפצה הבלעדי שחתמה עמו המכס לא היה אמור לחול עליה.
רשות ני”ע לא קיבלה את הטיפול החשבונאי של טמפו, שנשען על חוות דעת משפטית שלפיה השיפוי יתקבל בסיכוי של יותר מ–90%, לפני שהתקבלה הסכמתו של הספק או אפילו הוגשה לידיו הדרישה לכך, ודרשה מטמפו להציג מחדש את דו”חותיה הכספיים. עמדת הרשות היתה כי רישום נכס שיפוי דורש ראיות ברורות לכך שמימוש ההכנסה הוא ודאי למעשה (למשל, במקרים שבהם קבלת הפיצוי היא עניין ודאי או טכני במהותו), וכי קשה להגיע למסקנה כזו ללא אינדיקציות שהתקבלו מאותם צדדים. בהקשר זה, חשוב להדגיש כי לפי גישה זו, גם אם האישור מתקבל לאחר תאריך המאזן ולפני פרסום הדו”חות, מדובר באירוע של התקופה הבאה – כלומר לא מאפשר את רישום נכס השיפוי ליום המאזן.
ייתכן וחלל תנסה להישען על סעיף שקיים בתקן של רכוש קבוע, שעוסק בפיצוי שמתקבל בגינו ודורש זכאות (receivable) לשיפוי שיכול להתפרש לכאורה מילולית כסף הסתברותי נמוך יותר להכרה. עם זאת, מדובר בטענה לא פשוטה, שכן הפרשנות המקובלת כיום בעולם היא שגם בנושא של שיפויי ביטוח בגין רכוש קבוע, שמייצגים מן הסתם את מרבית החזרי הביטוח בעולם העסקי, נדרשת ודאות למעשה או לחלופין אי־קיומה של התניה – כלומר, מצב שבו לא יכולה לעלות טענה כלשהי מצד חברת הביטוח. הרציונל הוא שלא צריך להיות הבדל בין סף ההכרה של פיצוי בגין רכוש קבוע לשיפוי ביטוחי אחר, לאור נקודת המוצא של ה–IFRS להפריד בין אירוע ירידת הערך לבין אירוע הפיצוי. אך מעבר לרף הסתברותי כזה או אחר, נהוג מבחינה יישומית לדרוש לצורך ההכרה ברווח הנ”ל ודאות ברורה יותר כאשר מדובר בגוף עסקי כמו חברת ביטוח, שלו אינטרסים כלכליים מנוגדים מאשר אם היה מדובר למשל בפיצוי או מענק ממשלתי.
מהו “טוטאל לוס”?
בכל מקרה, לאור לוח הזמנים הצפוף, כמו גם ההודעה של חלל עצמה כי יידרשו לה כמה שבועות להגיש את הבקשה לביטוח אחרי שתכריז על “טוטאל לוס” (כשל מוחלט), הרי שככל הנראה לא רק שלחלל לא יהיה “פתק” כזה עד לתום השנה הקלנדרית, אלא גם מסתמן שחלל לא תספיק להגיש אפילו את תביעת ביטוח עד למועד זה. אך גם אם חלל תיישם את הגישה המקלה יותר, לא בטוח שתוכל לעמוד בדרישה שלפיה השיפוי אינו מותנה.
מעבר לעניין מרכיב הרשלנות/אשמה הקלאסי בתביעות ביטוח ולהיעדר כיסוי ביטוחי מלא בפוליסת הביטוח, במקרה של חלל – אם יתברר שהתקלה קשורה למערכת ההנעה – עולות לכאורה שאלות בסיסיות כמו מהו בכלל כשל מוחלט כאשר מדובר בלוויין בחלל – כמו למשל, כמה זמן חלף מאז שאבד הקשר, או האם ניתן לחדש אותו ולמי הסמכות לקבוע זאת.
שאלה בסיסית נוספת היא האם הביטוח חל על מקרים שבהם הלוויין לא נהרס או הושמד אלא נותק הקשר עמו בלבד. מדובר בשאלות ייחודיות שקשורות לביטוח לוויינים, שיכולות להיות אף מושפעות מזהות היצרן והמוניטין שלו – ולא בטוח שקיימות לגביהן תשובות ברורות לאור היעדר ניסיון עולמי במקרים דומים של אובדן קשר עם לוויינים.
הרציונליזציה של בעלי האג”ח
מבלי להיכנס לנאותות הדיווח המיידי של חלל עמוסת האג”ח שפורסם ביום האירוע, העמדה הציבורית של מנהליה שלפיה הם צופים לקבל את כספי הביטוח היא מובנת לאור הפוזיציה שאליה נקלעה החברה. השאלה שנותרת פתוחה היא אם אכן מתקיימת ודאות בקריטריונים החשבונאיים הנדרשים.
מדובר באחת השאלות החשבונאיות הרגישות ביותר שעמדו על הפרק בשנים האחרונות – שהרי התשובה לה תכריע למעשה אם עתידה של החברה יוצא מידי הנהלתה אל עבר חסדיהם של בעלי האג”ח.
גם אם מדובר בקריטריונים חשבונאיים נוקשים שיוצרים כאמור עיוות כלכלי, הרי שלאור שטרי הנאמנות הם אלה שצריכים להכריע את שרשרת ההפרות בשטרי הנאמנות.
מבחינה רציונלית, קיימת סבירות גבוהה כי בעלי האג”ח יוותרו בסופו של דבר על הזכות לפירעון מיידי בתמורה לתוספת הריבית השנתית המגיעה להם במקרה של הפרה (+0.5%) וכנראה שאף בפיצוי נוסף בדמות העלאת ריבית נוספת לאור הכוח שיהיה נתון בידיהם. עם זאת, צריך לזכור כי כאשר מדובר בבעלי אג”ח, להבדיל מבנקים למשל, לא מתקבלות בהכרח במהירות החלטות רציונליות פשוטות אלה, מה שיכול להכניס את החברה לסחרור.