איך השתיק וורן באפט את רשות ני”ע האמריקאית

באפט לא הכיר בהפסד, ויחזיק במניות עד להתאוששות

בשבוע שעבר פירסמה ברקשייר התאווי התכתבות עם רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC). ההתכתבות עסקה בשאלת ה-SEC לפשר הפסדים בסך כ-1.9 מיליארד דולר שנדחו בתום 2009 במסגרת קרן הונית שלילית בגין השקעה במניות זמינות למכירה, ומייצגים ירידת ערך של יותר משנה. יתרה זו כוללת הפסד של 789 מיליון דולר בגין ההשקעה ב-Foods Kraft (כ-18% מעלותה) ושל 646 מיליון דולר בגין ההשקעה ב-U.S. Bancorp (כ-27% מעלותה), שנרכשו ב-2006-2007.

ברקשייר מייחסת, כמובן, את ההפסדים למשבר ב-2008 ומציינת כי על אף שלא היה שינוי משמעותי במחירי השוק של ההשקעות ב-2009 – החברות המושקעות הציגו רווחיות משמעותית ב-2009, מצבן הפיננסי יציב והן ממשיכות להציג פוטנציאל רווחיות עתידי. ברקשייר מדגישה את היכולת והכוונה להחזיק בהשקעות אלה עד להתאוששות, שחזויה מבחינתה בשנה או השנתיים הקרובות (להוציא “אירועים שליליים מהותיים”), וציינה כי הוכיחה בעבר יכולת להחזיק מניות לתקופות ארוכות, לרבות החזקה כיום של מניות מסוימות שנרכשו לפני יותר מ-20 שנה.המקרה מעיד בפעם המי-יודע-כמה על הבעייתיות בקביעה האמריקאית כי קרן הון שלילית בגין מניות תיזקף לרווח והפסד לפני מועד המימוש רק אם מדובר בירידת ערך “שאינה זמנית”. בשונה מה-IFRS, שמגביל את שיקול הדעת לירידת ערך “משמעותית או מתמשכת” בלבד, כללי החשבונאות המקובלים בארה”ב, ה-US GAAP, מתייחסים גם לשני המישורים הבאים: למצב פיננסי של המושקע ותחזיות קשורות (“הרמת מסך”) ולכוונה וליכולת להחזיק את ההשקעה לתקופת זמהשקעה בנכסיםן שתספיק לאפשר התאוששות חזויה במחיר המניה. מסתבר שבארה”ב החשבונאות יכולה לחזות עלייה במחירי מניות.

לאור מרחב שיקול הדעת הבלתי נדלה, שאלת ה-SEC נראית תמימה, ממש “הרמה להנחתה” לגורו ההשקעות באפט. ה-IFRS יכול להיות טוב יותר בעניין זה, כל עוד יינתן גילוי מראש למדיניות בקביעת “משמעותית או מתמשכת”, וכאן יש חשיבות רבה לאכיפת הנושא על ידי רשות ני”ע.

אם בתחילת היישום של ה-IFRS החברות השתמשו בכללים די אחידים, כמו 20% לירידה משמעותית ו-9-12 חודשים לירידה מתמשכת – הרי שבאחרונה חלה התפתחות גם בעניין זה וחברות החלו לפתח מדיניות ספציפית לפי אופי ההשקעה. דוגמה בולטת למדיניות מיוחדת שניתן לה גילוי, היא השקעת כור, שבשליטת נוחי דנקנר, בקרדיט סוויס; השקעה המטופלת כזמינה למכירה, והסתכמה בתום הרבעון השני בכ-7 מיליארד שקל (כ-3.2%), לעומת שווי הוגן של כ-5.6 מיליארד שקל – כך שיתרת קרן ההון השלילית (בניכוי מס) הסתכמה בכ-1.3 מיליארד שקל.

בדו”חות הרבעון השני דיווחה כור על מדיניותה החשבונאית בעניין שמלובנת מול רשות ני”ע לפיה, לאור התנאים השוררים בסביבה העסקית שבה פועלת קרדיט סוויס ונסחרת מנייתה, ולאור המאפיינים הייחודיים של ההשקעה, ירידת הערך תיחשב משמעותית אם היא בשיעור של 30% מהעלות או יותר מ-25% מהעלות במשך תקופה של שלושה חודשים רצופים – ותיחשב מתמשכת אם תיארך שנה ברציפות.

אין ספק שמודל הנכס הפיננסי הזמין למכירה אינו טוב. מצד אחד, הוא מאפשר ניהול רווחים לגיטימי – צבירת רווחים ושחרורם מ”המחסנית” באמצעות מכירת ניירות ערך בקצב התואם את הצרכים הדיווחים – ומצד שני, מותיר גמישות רבה בעיתוי ההכרה בירידת ערך. עם זאת, נדמה שמדובר ברע במיעוטו, במיוחד שהתקינות נגועות באינטרסים הבנקאיים.

תקן שערורייתי

כפי שנכתב בטור זה, לפני כשנה פורסם התקן הבינלאומי 9 IFRS שמבטל את מודל הזמין למכירה ומאפשר לבחור במקומו, בעת ההכרה הראשונית, להציג את השינויים בשווי ההוגן ברווח כולל אחר (OCI) במקום ברווח והפסד – כך שלא יסווגו לעולם בחזרה לרווח והפסד, להוציא דיווידנדים.

מדובר בתקן שערורייתי בסגנון “בואו נדווח רק על הצלחות”, שייכנס לתוקף מחייב רק ב-2013 אבל ניתן ליישום מוקדם ולחגיגה שלמה של ניהול רווחים. דוגמה לחברה שביצעה יישום מוקדם של התקן, החל ברבעון הראשון, היא דלק רכב, אלופת הדיווידנד: בהחלטה מעניינת שמעידה על תחזית פוזיטיבית, שינתה את טיפול השקעתה ב-3.3%) Mobileye B.V), שהסתכמה בתום 2009 ב-93 מיליון שקל, מזמין למכירה דווקא למסלול רווח והפסד, בדומה להשקעתה בפורד.