שינוי בחישוב ההפרשה תורם לתשואה על ההון של הבנקים

השנה ייכנסו לתוקף הוראות של המפקח על הבנקים בנושא חישוב ההפרשה לחובות מסופקים. כדי למנוע פגיעה בבנקים קבע המפקח כי יש לזקוף את השפעת השינוי ליתרת העודפים. המהלך יוצר עיוותים משום שדו”ח רווח והפסד “חסך” לעצמו את הפסדי האשראי – ליבת הפעילות הבנקאית

בדומה לנכסים אחרים שנמדדים במודל העלות, נכס פיננסי שהוא מכשיר חוב, כמו יתרת לקוחות והלוואות שניתנו, אינו יכול להיות מוצג במאזן מעבר להטבות הכלכליות שחזויות ממנו.

כפועל יוצא, הוא כפוף לירידת ערך שמכונה הפרשה לחובות מסופקים (חומ”ס). מטעמי עלות-תועלת דורשת התקינה החשבונאית המודרנית להבחין בין יתרות משמעותיות שנבדקות ספציפית לבין יתרות אחרות שלגביהן יש ליצור הפרשה לחובות מסופקים בקבוצות הומוגניות על בסיס ניסיון העבר. כמו כן, מתוך חשש מאי-זיהוי ירידת ערך בגין יתרות שנבחנו ספציפית למרות שקיימת כזו, קיימת דרישה ליצור גם לגביהן הפרשה קבוצתית.

אף שההפרשה לחובות מסופקים היא קרדינאלית בבנקים, שעיקר נכסיהם כידוע הן הלוואות לציבור, עד כה יישמו הבנקים בישראל טכניקת חישוב מיושנת מאוד. ברבעון הראשון של 2011 ייכנסו לתוקף, באיחור רב, הוראות חדשות של המפקח על הבנקים בנושא חישוב ההפרשה לחובות מסופקים, שמתאימות את עצמן לתקינה החשבונאית הקיימת, על אף שכפי שצוין בטור זה בעבר – המודל החשבונאי הקיים של חובות מסופקים עתיד להשתנות.

בשונה מבעבר, ועד כמה שהדבר נשמע בסיסי, ירידת הערך הפרטנית נמדדת כעת על פי הערך הנוכחי של תזרים המזומנים החזוי, תוך שימוש בשיעור הריבית האפקטיבי המקורי של ההלוואה. לצורך כך, נעשה שימוש ברף כמותי אחיד של מינימום מיליון שקל לצורך זיהוי היתרות שנבדקות פרטנית. כמו כן, לפי ההוראות החדשות מחושבת ההפרשה הקבוצתית בהתבסס על שיעורי הפסד היסטוריים בענפי משק שונים, ולא מדובר ב”הפרשה נוספת” שרירותית כפי שהיה בעבר.

מהדו”חות השנתיים של הבנקים שפורסמו בשבוע שעבר עולה שמדובר בשינוי מהותי: בנק הפועלים, לדוגמה, מדווח כי יגדיל בעקבות השינוי את ההפרשה להפסדי אשראי בתחילת 2001 בכ-1.9 מיליארד שקל, לפני מס. הגידול נובע בעיקרו מגידול בהפרשה הפרטנית של כ-581 מיליון שקל, כאשר מתוך זה 386 מיליון שקל נובע מעצם חישוב ערך נוכחי כאמור, ומגידול של כ-947 בהפרשה הקבוצתית – לרבות בגין חובות שנבדקו ספציפית ונמצאו טובים.

שתי השפעות עיקריות אלה בולטות גם בבנק לאומי שיתרת החוב לציבור שלו, שמגיעה לכ-242 מיליארד שקל, דומה לזו של בנק הפועלים. אף שבנק הפועלים בדק פרטנית רק כ-37% מיתרת החוב לציבור לעומת כ-52% בלאומי, מדווחים שני הבנקים על שיעורים דומים של אשראי שנמצא כלא פגום מתוך כל האשראי שנבדק פרטנית: מעט יותר מ-80%.

השפן החשבונאי של המפקח

מעבר לשינוי בטכניקת החישוב של ההפרשה, ההוראה החדשה דורשת למחוק מערך ההלוואה סכומים שנחשבים כאינם בני גבייה, לרבות חוב שבגינו מנהל הבנק מאמצי גבייה ארוכי טווח, המוגדרים ברוב המקרים כתקופה העולה על שנתיים. כפועל יוצא, בנק הפועלים ובנק לאומי מתכוונים לגרוע סכומים של 7.4 מיליארד שקל ו-5.8 מיליארד שקל בהתאמה, שמהווים את עיקר ההפרשה הפרטנית שחושבה ערב השינוי.

המשמעות של קביעה זו היא יצירת בסיס עלות חדש – מעין הכרה ב”חוב אבוד”, כך שעליית ערך בעתיד אינה ניתנת להשבה אלא על בסיס מזומן. חשוב להדגיש כי קביעה זו אינה מקובלת בהכרח ב-IFRS שקובע באופן הגיוני כי ניתן להחזיר את הערך בכל שלב שבו משתנות הנסיבות הרלוונטיות.

מעניין לראות שלאחר המחיקה שיעור ההפרשה לחובות מסופקים בבנק הפועלים ובלאומי היא כ-2.3% ו-2.5% בהתאמה – עדיין נמוך משמעותית מהשיעור הממוצע בבנקים בארה”ב. בכדי למנוע פגיעה חד-פעמית בתוצאות המדווחות שלף המפקח על הבנקים “שפן” חשבונאי וקבע כי יש לזקוף את השפעת השינוי ישירות ליתרת העודפים. ללא קשר להצדקה החשבונאית, יוצר מהלך זה עיוותים, שהרי דו”ח רווח והפסד “חסך” לעצמו את הפסדי האשראי – שהם ליבת הפעילות הבנקאית. דומה הדבר לחברה תעשייתית שתרשום בדו”ח רווח והפסד הכנסות אך לא תקביל להם את עלות המכירות.

המשמעות היא תוספת מלאכותית לתשואה להון בשנים הבאות, בגובה של רבעון או שניים של פעילות, שכידוע גם מהווה בסיס לתגמול המנהלים. מעבר לכך, הקיטון בהפרשה בעתיד, לרבות השינוי הוודאי שינבע מהגידול בערך הנוכחי כתוצאה מחלוף הזמן – שהיווה כאמור חלק משמעותי בשינוי – לא תיזקף ישירות בחזרה לעודפים אלא תירשם בדו”ח רווח והפסד כקיטון הוצאה. אין ספק שעיוות זה יוצר תמריץ דיווחי ברור להגדלת ההפרשה.

באותה נשימה חשוב לציין כי ככלל הוראות מעבר, שמבוססות במקרים רבים על שיקולי ישימות, הן מטבען מוזרות וחד-פעמיות, כך שקשה בדרך כלל להבין את הרציונל שלהן. מעבר לכך, במקרה זה לא מדובר בהכרח בשינוי אומדן רגיל שנדרש להשפיע מיידית על דו”ח רווח והפסד, מאחר שחישוב ההפרשה הבנקאי כה מבוסס כללים, עד שניתן במידה מסוימת לראות בכך שינוי מדיניות. זאת אף ששינוי בהפרשה לחובות מסופקים בדרך כלל מהווה שינוי בהערכה ולא שינוי מדיניות כמו מעבר ממודל עלות למודל שווי הוגן.

הבחנה מעניינת בין שינוי מדיניות לבין שינוי אומדן עומדת כיום על הפרק בגופים המוסדיים, לאור השינוי הצפוי באופן מדידת השווי ההוגן של נכסים פיננסיים לא סחירים, בעקבות החלפת החברה המצטטת על ידי משרד האוצר והמתודולוגיה שלה. עם זאת, במקרה האחרון, בהינתן ששתי השיטות מקובלות ב-IFRS, נראה כי הדבר יהיה דומה יותר לשינוי אומדן.