דו”חות הבנקים: נדרשת הפרדת רשויות

הערבוב השולט בדיווחי הבנקים בין התקינות השונות פוגע באמינות הדיווח לשוק ההון

בשונה מיתר הבנקים בעולם המערבי, הבנקים בישראל אינם מיישמים סט אחיד וקוהרנטי של תקינה חשבונאית. הבנקים האמריקאיים מיישמים את ה–US GAAP, הבנקים האירופיים מיישמים בדרך כלל את ה–IFRS, אך בישראל הבנקים מיישמים תקינה חשבונאית מעורבת. תקינה זו כוללת שילוב של חלקים מהתקינות השונות בעולם, כולל תקינה ישראלית ישנה וכללים מיוחדים נוספים של המפקח על הבנקים. כך, ישראל נמצאת בקבוצת מדינות לא מכובדת כל כך שאמנם אימצו את ה–IFRS, אך יש להן כללי דיווח מיוחדים לבנקים, שמבוססים במידה חלקית בלבד על ה–IFRS, כמו פנמה, פקיסטן ואנגולה.

כפועל יוצא מכך, הדו”חות הכספיים של הבנקים בישראל אינם עומדים בסטנדרט דיווח בינלאומי כלשהו. לצורך ההמחשה, להבדיל מכל חברה ציבורית אחרת בישראל המדווחת לפי ה–IFRS, אם אחד הבנקים הגדולים בישראל היה מעוניין להנפיק כיום בארה”ב כמנפיק זר, רשות ניירות ערך האמריקאית ‏(SEC‏) לא היתה מקבלת את הדו”חות שלו ללא ביצוע התאמות למשקיעים בארה”ב.

הגוף הקובע את התקינה החשבונאית שמיישמים הבנקים בישראל הוא המפקח על הבנקים. עד 2011 יישמו הבנקים תקינה ששילבה בין התקינה הישראלית ל–US GAAP, וכן כללים נוספים שקבע המפקח. ב–2009 החליט המפקח על מעבר ל–IFRS בשתי פעימות עיקריות. לצורך כך, ביצע המפקח על הבנקים הבחנה בין התקנים החשבונאים הבינלאומיים של נושאי ליבה ‏(כמו מכשירים פיננסיים והצגת דו”חות כספיים‏) ושל נושאים שאינם בליבה ‏(כמו רכוש קבוע וחכירות‏).

הפעימה הראשונה, שכללה את הנושאים שאינם בליבה, אומצה ב–2011–2012, ונושאי הליבה היו אמורים להיות מאומצים בתחילת 2013. ואולם, נכון לעכשיו לא אומצו התקנים בנושאי הליבה וגם לא נראה שיאומצו בקרוב. ככל הנראה הדבר נובע מכך שהאמריקאים מהססים לעבור ל–IFRS, וכפי הנראה כעת הם לא יעברו בשנים הקרובות, אם בכלל. כמובן שלהיסוס האמריקאי הנובע בכלל מרצונם לשמר את הריבונות החשבונאית שלהם אין כל קשר לישראל. הבעיה היא שבינתיים הבנקים בישראל “נתקעו באמצע” עם יישום תקינה בינלאומית לגבי חלק מהנושאים ותקינה אמריקאית לגבי החלק האחר.

חשוב להבין כי ההבחנה המלאכותית שבוצעה בין נושאי הליבה לאלה שאינם בליבה היא בעייתית לאור הקשר בין התקנים והפער בין התפישות המלוות אותם: בעוד התפישה של התקינה הבינלאומית מבוססת עקרונות, התפישה של האמריקאים מבוססת כללים.

ואולם, גם מצב דברים זה אינו מדויק. הבנקים לא באמת עושים הבחנה בין הטיפול בנושאים שאינם בליבה ונושאי ליבה, שכן גם אופן יישום התקנים בנושאים שאינם בליבה נשאר “בשליטת המפקח”. ראיה לכך היא העובדה שהמעבר ב–2011 היה כמעט ללא השפעה מהותית על דו”חות הבנקים, להבדיל מהמעבר של החברות הציבוריות הרגילות ל–IFRS ב–2008.

גם הדו”חות שפורסמו בשנה החולפת מעידים כי לא באמת חל שינוי מהותי בתפישת הפיקוח. כך, בחודשים האחרונים היה ניתן לראות כי האכיפה של אופן יישום התקן בנושא החכירות הפכה אותו למעשה לאמריקאי. הרקע לאכיפה מוכוונת תוצאה זו היה הרצון למנוע את המהלך שתיכננו בנק מזרחי טפחות ובנק לאומי להעביר את הנדל”ן שבבעלותם לקרן השקעות בנדל”ן ‏(קרן ריט‏), תוך חתימת חוזי שכירות עם הקרן. בהתאם ל–IFRS, מכירה וחכירה תפעולית חוזרת בתנאי שוק מובילה לרישום רווח חשבונאי מלא והצפת הערך של הנדל”ן המלווה בגידול בהון העצמי, בעוד לפי התקינה האמריקאית מרכיב משמעותי של הרווח נדחה. מדובר ברווחים בהיקף של מיליארדי שקלים, שהיו משפרים באופן משמעותי את הלימות ההון של הבנקים.

שיעור היוון מנותק

דוגמה בולטת נוספת נוגעת לתקן 19 IAS בנושא הטבות לעובדים, שהוחרג מהנושאים שאינם בליבה ואמור להיות מאומץ רק ב–2014, אף שהוא אחד הנושאים המהותיים ביותר מבחינת הדו”חות של הבנקים. בהתאם לפרשנות הקיימת של התקן – כפי שמאומצת בחברות ציבוריות שלהן התחייבויות אקטואריות גדולות כמו חברת החשמל – שיעור ההיוון של התחייבות אקטוארית לעובדים הוא של ריבית אג”ח ממשלתית לטווח ארוך שנמצאת כיום בסדר גודל של כ–1.9% צמוד מדד. הבנקים, לעומת זאת, מודדים את ההתחייבות לפי שיעור היוון צמוד מדד של 4%, בהתאם להוראות המפקח, שהיה אמור לבטא את שיעור הריבית הממוצעת לאורך זמן של איגרות חוב ממשלתיות. חשוב להבין: אין תקדים בעולם החשבונאות המודרני לקביעה של שיעור היוון שמנותק לחלוטין מתנאי השוק, בסגנון “המלך אמר”.

לשיעור ההיוון שבו נעשה שימוש בחישוב ההתחייבות האקטוארית השלכות עצומות על דוחות הבנקים כך, בדו”ח 2012 דיווח בנק לאומי כי ירידה של 1% בשיעור ההיוון של ההתחייבויות ארוכות הטווח לעובדים תגרום לגידול בסך כ–1.9 מיליארד שקל בסך ההתחייבויות שלו. לפי שיעור היוון של כ–1.9% בלבד, הגידול הצפוי בהתחייבויות של בנק לאומי יגדל לכ–4 מיליארד שקל. ההשפעה בניכוי מס על ההון העצמי של לאומי, שהיה בתום הרבעון הראשון של 2013 כ–25 מיליארד שקל, צפויה להיות הפחתה של כ–10% – כ–2.5 מיליארד שקל. השפעה מקבילה צפויה להיות על יחס הלימות הון הליבה. מאחר שבהתאם לכללי באזל 3 הצפויים להיות מיושמים בבנקים בשנים הקרובות לא יובאו בחשבון נכסי מסים נדחים, ההשפעה על יחס הלימות הון הליבה תהיה גדולה אף יותר.

נכון לעכשיו, למרות ההשפעות המהותיות הצפויות, או דווקא בגללן, האימוץ הבנקאי של 19 IAS נכנס לערפול מבחינת המפקח ואינו ברור כלל ועיקר – הן מבחינת עיתוי היישום והן מבחינת השאלה אם התקן ייושם בשלמותו או בחלקו. לאור חוסר ודאות זה , הבנקים אפילו אינם מדווחים למשקיעים על ההשפעה הצפויה של יישום התקינה החדשה, כמו שנדרשות לעשות חברות ציבוריות רגילות.

מעבר לכך, גם בנושאי הליבה, לא רק שהבנקים בישראל, בניגוד לבנקים המובילים בעולם, אינם מיישמים סט אחיד וקוהרנטי של תקינה חשבונאית, אפילו לא באופן חלקי ביחס לתקינה האמריקאית, החשבונאות שלהם סותרת לעיתים את העקרונות הכי בסיסיים של המקצוע. כך, התקינה האמריקאית בנושא מכשירים פיננסיים מאפשרת לייעד כל מכשיר פיננסי לשווי הוגן לרווח והפסד, בעוד המפקח על הבנקים אינו מאפשר זאת. הבנקים גם מיישמים כללים שאינן מקובלים באף תקינה – כמו יצירת הפרשה מיוחדת לפרישה מרצון כשלא קיימת מחויבות של הבנק כלפי העובדים לכך.

פגיעה מהותית בהלימות ההון

הטור עסק בעבר רבות בכך שהדו”חות של הבנקים מבוססי רגולציה יותר מאשר מבוססי תקינה חשבונאית וקיים ערבוב בין דרישות שמקורן בהלימות ההון לבין כללי החשבונאות של הבנקים. דוגמה לעיוות מכוון של כללי החשבונאות לצורכי עמידה בדרישות הלימות הון היא נושא התוכנות. בעת המעבר ל–IFRS בנושאים שאינם בליבה לפני כשנתיים, נדרשו הבנקים לסווג את נכסי התוכנה שבבעלותם כנכסים בלתי מוחשיים בהתאם להוראות 38 IAS. סיווג ההשקעות בתוכנה כנכסים בלתי מוחשיים במאזן היה אמור להביא לנטרולם בתחשיב הלימות ההון של הבנקים, לאור הדרישה של כללי הלימות ההון של באזל. שינוי סיווג זה היה אמור לפגוע משמעותית בהלימות ההון של הבנקים.

נכסי תוכנה הם מהותיים מאוד בבנקים: כך, יתרת התוכנות בבנק הפועלים לתום 2012 היתה 1.3 מיליארד שקל, שמורכבת רובה ככולה מתוכנות בפיתוח עצמי. עם זאת, באמצעות תרגיל חשבונאי הסותר את כללי ה–IFRS, איפשר המפקח על הבנקים לסווג את התוכנות במאזן במסגרת סעיף “בניינים וציוד” ובכך להימנע מהצורך להפחיתם מההון לצורכי חישוב הלימות ההון. משמעות צעד זה היא שבאמצעות שליטה בעייתית בחשבונאות הצליח המפקח לא לפגוע בהלימות ההון של הבנקים ובד בבד לא לסתור את הוראות באזל.

הבעיה מתחילה בכך שהמפקח על הבנקים, שהוא הגורם האמון על היציבות שלהם, גם קובע אילו כללי חשבונאות הם צריכים ליישם ואיך ליישמם. אף שמבחינה תיאורטית גם רשות ניירות ערך ממונה על אכיפת החשבונאות של הבנקים – כחברות ציבוריות מדווחות – הרי שדה פקטו היא כמעט לא מתערבת בנושאים החשבונאיים שלהם והגורם הדומיננטי הוא המפקח.

לא ניתן להתעלם מהחשש הקיים מכך שהמפקח קובע את הכללים ואת אופן יישומם, תוך כדי תנועה ותוך כדי הבאה בחשבון של ההשלכות על חישוב הלימות ההון. חשוב להבין כי בהתאם לעקרונות היסוד של החשבונאות, הדו”חות הכספיים נדרשים לשקף באופן נייטרלי את המצב הכספי ואת התוצאות עבור המשקיעים ואינם יכולים להיות מושפעים משיקולי יציבות. הכנסת שיקולי יציבות לדו”חות פוגעת באמינות הדיווחית ובהשוואתיות מול חברות אחרות שניירות הערך שלהן נסחרים בבורסה, המתחרות לעתים על אותם מקורות מימון.

כדי להגיע לדו”חות אובייקטיביים, אמינים והשוואתיים של הבנקים, חייבים לבצע הפרדת רשויות בין שלושה גורמים: הגוף הקובע את כללי החשבונאות, הגוף האוכף את הביצוע שלהם, והגוף הדואג ליציבות וקובע את כללי הלימות ההון. ההתמודדות של המפקח בנושא יציבות הבנקים במסגרת כללי הלימות הון למיניהם, נוקשים ככל שיהיו, יכולה כמובן להישען על הדו”חות הכספיים – אך היא חייבת להיות נפרדת מהם.