דירקטוריון חברת החשמל יתקשה לאשר את הדו”ח הקרוב

רשות ני”ע פירסמה טיוטת החלטה, שלפיה המעבר לשוק עמוק צריך להיות מטופל כשינוי אומדן בתום 2014

בשבוע שעבר פירסמה רשות ניירות ערך טיוטת עמדת סגל חשבונאית, שלפיה קיים בישראל שוק עמוק לאג”ח קונצרניות באיכות גבוהה. המשמעות של עמדת הרשות היא שהתחייבויות אקטואריות, הנמדדות בהתאם לתקן הבינלאומי 19 IAS, צריכות להיות מהוונות בשיעור התשואה של האג”ח הקונצרניות באיכות גבוהה (AA) – במקום בשיעור התשואה של אג”ח ממשלתיות. השינוי משמעותי במיוחד לגבי חברות שבהן קיימת פנסיה תקציבית, כמו חברת החשמל וחברות הנמלים, ועשוי להיות לו השפעה מהותית גם על הבנקים. שימוש בשיעור תשואה גבוה יותר אמור להקטין במיליארדי שקלים את גובה ההתחייבויות האקטואריות בחברות אלה.

טיוטת הרשות, המתבססת על חוות דעת כלכלית של ד”ר חיים לוי קידר, מצביעה על כך שהמשתנים הרלוונטיים בהיבט המקרו־כלכלי מעידים באופן מובהק כי בין 2009 ל–2011 התקיים בישראל שוק עמוק לאג”ח קונצרניות, וכי המשתנים הרלוונטיים בהיבט המיקרו־כלכלי מראים באופן מובהק כי בין 2010 לרבעון הראשון של 2014 היה שוק עמוק. ברשות חוזרים ומדגישים כי ברירת המחדל על פי התקן היא שימוש בתשואה הקונצרנית, ולכן על מנת לא לעשות בו שימוש – נדרש להוכיח כי לא מתקיים שוק עמוק.

בלי להיכנס לעצם ההחלטה בדבר קיומו של שוק עמוק, על מורכבותה העצומה הן מהזווית הכלכלית והן מהזווית החשבונאית, בהינתן שההחלטה מתקבלת, עולה שאלה חשבונאית נוספת, משמעותית לא פחות, בכל הנוגע לטיפול באופן המעבר לשוק עמוק. חשוב להדגיש כי נקודת המוצא, מאז כניסת ה–IFRS לתוקף בישראל (2008), היא שחברות ציבוריות, למעט בנקים, וכמה חברות ממשלתיות, מהוונות את ההתחייבויות האקטואריות שלהן על בסיס התשואה הממשלתית – כך שהחלטה על קיומו של שוק עמוק דורשת לבצע שינוי בשיעור ההיוון, לשיעור התשואה הקונצרני.

רגישות חשבונאית

ה–IFRS מבחין בין שלושה סוגים של שינויים חשבונאיים: שינוי מדיניות המטופל כיישום למפרע, שינוי אומדן המטופל מכאן ולהבא, והסוג השלישי – תיקון טעות המטופל כהצגה מחדש (Reststement) של הדו”חות הכספיים. מאחר שהחשבונאות מטפלת באופן שונה בכל אחד משלושת הסוגים של השינוי החשבונאי, קיימת רגישות רבה להבחנה ביניהם.

בעוד שינוי מדיניות חשבונאית מייצג שינוי במדיניות החשבונאית שננקטה – כמו מעבר ממדידה על בסיס עלות למדידה על בסיס שווי הוגן, או יישום של תקן חדש בנוגע לעיתוי הכרה בהכנסה – הרי ששינוי אומדן משקף יישום של אומדן חדש באותה מדיניות חשבונאית. מנגד, תיקון טעות הוא מצב דברים שבו המידע היה קיים או זמין להשגה כבר בעבר, אבל לא נעשה בו שימוש נאות.

דוגמה רלוונטית להבחנה בין שינוי מדיניות ושינוי אומדן בקביעת שיעור ההיוון של ההתחייבויות האקטוארית, נוגעת לבנקים. הבנקים מחויבים לאמץ את הוראת המפקח על הבנקים, שלפיה ההתחייבויות האקטואריות שלהם מהוונות בשיעור היוון ריאלי של 4%. מאחר שלא מדובר באומדן שהיה נתון לשיקול הדעת של הבנקים, הרי שבכל מקרה, מעבר למדידה של ההתחייבות האקטוארית לפי תשואת אג”ח ממשלתית או לפי תשואת אג”ח קונצרניות באיכות גבוהה, יהיה מבחינתם בגדר שינוי מדיניות ולא שינוי אומדן.

להבדיל מהבנקים, במקרה של חברות המיישמות את 19 IAS, כמו חברת החשמל, לא מדובר בשינוי מדיניות, שהרי אותה מדיניות חשבונאית היתה קיימת גם בעבר. מעבר מאי־קיום שוק עמוק לקיומו של שוק כזה, שקול לשינוי בשיעור ההיוון באותה מדיניות חשבונאית – ולכן ההתלבטות לגבי הטיפול בשינוי היא בין תיקון טעות לבין שינוי אומדן.

בהתאם ל–19 IAS, שינוי חד־פעמי בערך הנוכחי במועד השינוי של שיעור ההיוון צריך להיות מטופל כנגד רווח כולל אחר (OCI) – השינוי בנכסים נטו של החברה במהלך התקופה, שלא נבע מתנועות הוניות ולא נכלל בדו”ח רווח והפסד – למעט אם יש לייחס חלק ממנו לעלויות המהוונות לנכסים בהקמה. מאחר שמדובר ברווח כולל אחר, שלא יחזור בעתיד לדו”ח רווח והפסד – הרי שבראייה קדימה ארוכת טווח, החברות “ישלמו” את המחיר של הקיטון בהתחייבות דרך הוצאות גבוהות יותר בדו”ח רווח והפסד.

כפועל יוצא, ככל שהמסקנה היא שהמועד שבו נוצר לראשונה שוק עמוק בישראל התהווה כבר בעבר – כלומר לפני מועד הדיווח של הדו”חות הכספיים האחרונים שפורסמו, דו”חות הרבעון השני של 2014 (סוף יוני) – הרי שמדובר בתיקון טעות. חשוב להבין שההחלטה על סוג השינוי היא רגישה מאוד, לא רק מאחר שהצגה מחדש של הדו”חות במקרה של טעות חושפת את ההנהלה לתביעות – כי אם גם משום שיש לה בדרך כלל השפעות רטרואקטיביות פוטנציאליות נלוות, כמו לעניין בונוסים ששולמו בעבר למנהלים, דיווידנדים שחולקו, מסים ששולמו ועמידה באמות מידה פיננסיות שלהן התחייבה.

נימוק אבסורדי מזווית ראייה חשבונאית

במקרה של חברת החשמל, לאור העובדה שתעריף החשמל נקבע על סמך עלויות המבוססות, בין השאר, על דו”חות החברה – הרי שלכל תיקון טעות כזה יש בדרך כלל פוטנציאל להשפיע רטרואקטיבית גם על תעריף החשמל. חשוב להבחין בין הסוגיה התעריפית לבין שחרור היעודה, שהיא בדרך כלל החלטה הנתונה להסכמים עם ועדי העובדים, בין אם מדובר בחברת החשמל ובין אם מדובר בנמלים, ולהחלטות הממונה על שוק ההון, כפי שהוסבר בעבר בטור. בדו”חות הכספיים ל–2013 מציינת חברת החשמל כי אופן ההכללה של עלויות הפנסיה בתעריף הוא סוגיה הממתינה עדיין להחלטת רשות החשמל.

בהקשר זה ניתן לציין את ההצגה מחדש שביצעה חברת החשמל ב–2009, אז הקטינה את ההתחייבות האקטוארית לתום 2008 בכ–9 מיליארד שקל ואת ההון העצמי בכ–4.6 מיליארד שקל. בדו”חות חברת החשמל לתום הרבעון השני של 2014, בהתבסס על חוות דעת משפטית, נכללת הפרשה של כ–2.6 מיליארד שקל להשבת סכומים לצרכנים בגין ההצגה מחדש של 2009. התחייבות זאת, שנובעת מהפער בין החישובים שלפיהם נקבע התעריף בעבר לבין החישובים המעודכנים בעקבות ההצגה מחדש, נתמכת גם באישור שנתן בית המשפט המחוזי בשנה שעברה להכרה בתביעה ייצוגית בעניין.

אף שחלפו כבר חמש שנים, באופן מוזר חברת החשמל מציינת בדו”חותיה כי מוקדם להעריך אם בסופו של דבר יהיו להפרשות האלה השלכות על תזרים המזומנים שלה. הנימוק לכך הוא שיש לחברה טענות כלפי רשות החשמל, שלפיהן הכיסוי התעריפי הקיים להתחייבויות הפנסיוניות נמוך מהנדרש. מדובר בנימוק אבסורדי, מזווית ראייה חשבונאית, שהרי ככל שהתזרים לא היה צפוי – חברת החשמל לא היתה צריכה להכיר בהפרשה.

אם נחזור לעניין השוק העמוק, הרי שחברת החשמל מדווחת בדו”חות הרבעון השני כי אילו היתה מיישמת את ההחלטה על המעבר לשוק עמוק כשינוי אומדן בתום יוני 2014 – המחויבות האקטוארית שלה היתה קטנה בכ–3.7 מיליארד שקל; לאחר היוון שלילי של 868 מיליון שקל ליתרת הרכוש הקבוע ובניכוי מס, ההשפעה על ההון (רווח כולל אחר) תסתכם בכ–2.1 מיליארד שקל.

עם זאת, ככל שמדובר בתיקון טעות, הרי שהטיפול בשינוי הוא מורכב יותר, מאחר שהוא דורש לבצע באופן רטרואקטיבי את שינוי האומדן בנקודת זמן מסוימת בעבר – ולבצע התאמה גם של הוצאות השכר, המימון והפחת שנרשמו החל באותו מועד. ניתן, למשל, להעריך כי אם השינוי יטופל כתיקון טעות, הוצאות הפחת של הרכוש הקבוע בחברת החשמל יקטנו רטרואקטיבית, בעקבות הקטנת יתרת הרכוש הקבוע.

אף שלא ברור אם גם במקרה זה תהיה לתיקון השפעה על החזר תעריף לצרכנים, חשוב להדגיש כי לתיקון לאחור של דו”חות חברת החשמל, במקרה כזה, השלכות מהותיות יותר מהנתונים לתום הרבעון השני של 2014. הסיבה לכך היא הירידה בשנה האחרונה במרווחים בין האג”ח הקונצרניות באיכות גבוהה לבין האג”ח הממשלתיות.

אז ממתי בעצם יש בישראל שוק עמוק?

רשות ניירות ערך מציעה להתייחס אל המעבר לשוק עמוק כשינוי אומדן בדו”חות הכספיים ל–2014, כלומר ב–31 בדצמבר, ולא כתיקון טעות, על בסיס שני נימוקים עיקריים. ראשית, כי לא ניתן לומר חד־משמעית מאיזו שנה מתקיים בישראל שוק עמוק – והאם המסקנה של חוות הדעת הכלכלית היתה זהה אילו היתה מבוצעת באותה שנה. הנימוק השני הוא שהיווצרות שוק עמוק אינה מתהווה בנקודת זמן, כי אם לאורך תקופה.

בהקשר זה, חשוב להבין כי גם ההחלטה על שינוי אומדן בסוף 2014 אינה טריוויאלית כבר מעצם העובדה שהשינוי בהכרח לא התגבש ביום זה. חשוב להדגיש כי שינוי אומדן אינו מבוסס על מועד הבדיקה הרשמי, שככל הנראה עוכב בישראל במשך זמן רב מסיבות מסוימות, או על המועד שבו התקבלה ההחלטה הרגולטורית – אלא על מועד השינוי הכלכלי עצמו. ניתן, למשל, להניח התחייבות שהשינוי התגבש, לכל המאוחר, כבר לעניין הדו”חות הכספיים לרבעון הראשון של 2014, שהרי המחקר הכלכלי שעליו התבססה ההחלטה, מבוסס על המספרים עד למועד זה. עובדה בסיסית זאת חושפת לכשעצמה באופן חזק מאוד את הדו”חות הכספיים שפירסמו החברות הרלוונטיות החל ברבעון הראשון – לתיקון טעות.

מעבר לכך, העבודה הכלכלית שעליה מתבססת החלטתה של רשות ניירות ערך לא מתייחסת לתקופה שבין 2010 לבין הרבעון הראשון של 2014, כתקופה שבה נבנה שוק עמוק בישראל, ולכאורה עולה ממנה כי החל בתחילת 2010 מתקיים בישראל שוק עמוק – כלומר, ייתכן שהליך בנייתו של שוק עמוק בישראל התרחש כבר בשנים שקדמו ל–2010.

לשם השוואה, ניתן ללמוד לכאורה מדו”חות של חברות בשוודיה, למשל, שבה התבצע ב–2010 מעבר לשוק עמוק, על בסיס שוק אג”ח מגובות משכנתאות, שטופל כשינוי אומדן – בנימוק כי מדובר בשוק שצמח באופן קבוע על פני השנים שקדמו לשינוי.

קיים גם קושי רב להשוות בין המקרה הנוכחי לבין סאגת ההפסקה של התאמת הדו”חות לאינפלציה ב–2003, לאחר שנים רבות של יציבות מחירים בישראל. הסיבה לכך היא שהגדרה החשבונאית של סביבה היפר־אינפלציונית מדברת במהותה על תקופת יציבות מחירים, שלוש שנים למשל. הקוריוז הוא שההתאמה לאינפלציה בישראל בוטלה באיחור של עשור, בין השאר בשל אינטרסים של חברות עתירות תשתית מסוימות, כמו חברת החשמל.

גם אם הולכים עם התפישה שלפיה ההחלטה על קיומו של שוק עמוק צריכה להתקבל רק לאחר שהוכחה כנכונה באופן יציב ולאורך זמן, הרי שלא צריך להיות מדובר בהכרח בתקופה של יותר מארבע שנים. כלומר, גם על בסיס תפישה זו, נראה כי נדרשת עבודה כלכלית מסודרת, שתבחן מקטעי זמן שונים וקצרים יותר שיכולים פוטנציאלית לבסס את ההחלטה, תוך הבאה בחשבון של תחזיות ששררו אז.

סתירה לוגית

בעיה משמעותית נוספת עם הטיוטה היא הסתירה הלוגית הגלומה, לכאורה, בעמדה של רשות ני”ע כי ברירת המחדל בתקן היא שכל עוד לא הוכח אי־קיומו של שוק עמוק יש להשתמש בשיעור תשואה של אג”ח קונצרניות. חזקה זו, בצירוף העובדה שגם העבודה הכלכלית שעליה מסתמכת הרשות לא מבססת את הטענה שלא קיים שוק עמוק בישראל, אפילו לפני 2010, חושפת את החברות שמיישמות את תקן 19 IAS לטעות, לפחות מאז המעבר ל–IFRS ב–2008.

הרשות מציינת לעניין זה כי התגבשה פרקטיקה, הקיימת למעשה עד היום, שלפיה כל עוד לא תסתיים הבדיקה האמורה, הרי שאין שוק עמוק – ולכן נעשה שימוש באג”ח ממשלתיות. בלי להיכנס לשאלת הנאותות של התפישה כי קיימת חזקה כזאת, חשוב להדגיש כי ה–IFRS לא מעניק לפרקטיקה כלשהי מעמד שגובר על תקנים חשבונאיים בינלאומיים, אלא להפך.

אף שהטיפול כשינוי אומדן בתום 2014 הוא נוח יותר מבחינת החברות המדווחות, הוא קשה מאוד לעיכול מבחינה חשבונאית תיאורטית. יש לזכור כי הדו”חות הכספיים של החברות הציבוריות בישראל חייבים לעמוד בדרישות ה–IFRS. הסיטואציה המוזרה היא שפרסום הטיוטה יוצר מבחינת החברות המדווחות חשיפה לתיקון טעות בדו”חות שכבר פורסמו – לרבות הדו”חות לרבעונים הראשון והשני של 2014.

מעבר לכך, הדירקטוריונים ורואי החשבון של החברות יתקשו מאוד לחתום על הדו”חות הכספיים הקרובים, של הרבעון השלישי, תוך המשך השימוש בתשואת האג”ח הממשלתיות, כפי שנגזר מטיוטת ההחלטה שפירסמה רשות ניירות ערך.