ה-IFRS מעניק חופש לא מבוטל בהרכבת דו”ח רווח והפסד
כתקינה מבוססת עקרונות, ה-IFRS אינו מכתיב מבנה אחד (שבלונה) של דו”ח רווח והפסד, אלא דורש מכל הנהלה להפעיל שיקול דעת כדי להציג מידע שיאפשר למשקיעים לנתח את הביצועים בצורה אופטימלית.
הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בהיעדר דרישה מפורשת להציג סיכומי ביניים כמו רווח גולמי ורווח תפעולי, ובחופש לא מבוטל בקיבוץ או פיצול של סעיפים תוצאתיים. שטראוס, לדוגמה, מציגה את עלות המכר תוך הפרדת מרכיב השערוך של עסקות גידור קומודיטיס ובעבר הציגה את עלויות המכירה והשיווק תוך הפרדת הפסדי האשראי הגדולים בגין קלאבמארקט.
לאור חשיבותם הרבה, דורש ה-IFRS כמינימום להציג בנפרד סעיפים כמו הכנסות, עלות ההכנסות, הוצאות מימון והוצאות מס. מקרה מוזר מתרחש בבנקים בישראל שמציגים היסטורית בגוף הדו”ח את הרווח מפעילות מימון שמציג למעשה את הכנסות הריבית נטו. הצגה נחותה זו של ליבת הפעילות שבה פותח דו”ח רווח והפסד, בניגוד לבנקים בעולם כמו דויטשה, סיטי ו-UBS, סותרת את ה-IFRS וצפויה להתבטל בעתיד הקרוב.
בעקבות היעדר הדרישה לסיכומי ביניים, מציגות כיום החברות הציבוריות את דו”ח הרווח וההפסד בשלושה פורמטים עיקריים. הפורמט הנפוץ ביותר הוא הפורמט הרב (תלת) שלבי המסורתי, הכולל שני סיכומי ביניים: רווח גולמי ורווח תפעולי, ולאחר מכן הוצאות והכנסות מימון שמובילות לסיכום ביניים נוסף: רווח לפני מס. רק אז מוצגות הוצאות מס שמובילות לרווח הנקי.
פורמט זה המיושם בדרך כלל בחברות תפעוליות כמו שטראוס וסלקום, מאפשר לנתח את הרווחיות הגולמית והתפעולית, ניתוח שהוא גם בסיס לחישוב ה-EBITDA. שטראוס, אגב, משתמשת באפשרות שמעניק ה-IFRS להוסיף סיכומי ביניים נוספים ומציגה גם רווח תפעולי לפני הכנסות והוצאות אחרות. גם חברות הנדל”ן המניב, כמו גזית גלוב, בריטיש ישראל, ריט 1, מליסרון ועזריאלי מאמצות את הפורמט הרב שלבי.
כשניתוח הרווחיות הגולמית והתפעולית אינו רלוונטי, מיושם הפורמט החד שלבי שמציג מצד אחד את כלל ההכנסות ומצד שני את כלל ההוצאות, עד לשורת הרווח לפני מס. פורמט זה משמש בדרך כלל חברות אחזקה טהורות, כמו אי.די.בי וזרועות האחזקה שלה דסק”ש וכת”ש, שמציגות מצד אחד את כלל ההכנסות, לרבות רווחי אקוויטי והכנסות מימון, ומצד שני את כלל ההוצאות לרבות הוצאות מימון. מנגד, קבוצת דלק והחברה לישראל, שמחזיקות בעיקר שליטה בחברות תפעוליות, מדווחות בפורמט הרב-שלבי.
בין שני הקצוות נמצא הפורמט הדו-שלבי הכולל סיכום ביניים אחד של רווח תפעולי, לפני הכנסות והוצאות מימון. הפורמט הדו-שלבי מותיר את ההפרדה של המימון מהרווחיות התפעולית, אך מטשטש את ההבחנה בין עלות ההכנסות הישירה (רווחיות גולמית) לבין ההוצאות הכלליות והעקיפות, לרבות הוצאות מכירה.
הפורמט הדו-שלבי מאומץ לעתים כתוצאה מקושי ביצירת אחידות בהגדרת הרווחיות הגולמית והתפעולית של קבוצת חברות, כמו במקרה של בזק, שהיא קבוצה תפעולית שפועלת בענף אחד. מסיבה דומה מאומץ פורמט זה גם בחברות נדל”ן בעלות פעילות מגוונות כמו אפריקה ישראל ואלרוב.
לא ניתן להתעלם מהאינטרס של חברות שלהן נדל”ן משמעותי להשקעה להימנע מדיווח על רווח גולמי וכך לכלול את רווחי השערוך במסגרת ההכנסות במקום מתחת לשורת הרווח הגולמי. לעתים גם הגבול בין חברת נדל”ן לחברת אחזקה אינו כה ברור: אלוני חץ, למשל, שאינה שונה בהרבה מגזית, מדווחת בפורמט חד-שלבי.
כלל פיננסים משנה את מבנה הדו”ח
שיקול הדעת שניתן לכל הנהלה עשוי לייצר שונות בלתי רצויה בין חברות דומות. דוגמה בולטת לכך היא בענף הליסינג, שם אלבר משתמשת בפורמט החד-שלבי, בשונה מדן רכב (AVIS) וקבוצת שלמה (ניו קופל), שמציגות בפורמט הרב-שלבי. ייתכן שההצדקה לכך נובעת מהתפישה כי רמת הרלוונטיות של הרווח הגולמי בליסינג נמוכה יחסית, ומכך שהוצאות המימון הן חלק אינטגרלי מהפעילות.
אופן ההצגה של אלבר מעיד היטב על החיסרון של הפורמט החד-שלבי בטשטוש הביצועים. בדו”חות השנתיים אמנם הציגה אלבר עלייה ברווח לפני מס, סיכום הביניים היחיד המוצג, מכ-21 מיליון שקל ב-2008 לכ-23 מיליון שקל ב-2009. עם זאת, חישוב של הרווח התפעולי – שמייצג את ההכנסות מהשכרה ומכירת כלי רכב בניכוי עלויות ניהול הצי וכלי הרכב שנמכרו, ובניכוי הוצאות מכירה והנהלה וכלליות, מצביע דווקא על ירידה בפעילות: מכ-170 מיליון שקל ב-2008 לכ-137 מיליון שקל ב-2009. די לציין כי בשנים אלה רשמה אלבר רווחים של עשרות מיליוני שקלים מפדיון מוקדם של איגרות חוב שסווגו כהכנסות מימון במסגרת הרווח לפני מס.
מעבר למבנה הדו”ח, המשקיעים צריכים להביא בחשבון חוסר אחידות בין חברות בסיווג סעיפים מסוימים שיכול ליצור כשלעצמו הבדלים ברווח הגולמי והתפעולי. לדוגמה, הפרשי שער על לקוחות וספקים וכן שינויים בשווי הוגן של נגזרים שמשמשים להגנה כלכלית אבל אינם עומדים בכללי גידור חשבונאי, מסווגים בחלק מהחברות במסגרת הסעיפים עצמם ולא במסגרת סעיפי המימון.
למרות הקושי בהשוואתיות בין חברות, ניתן לבצע השוואות לאורך זמן באותה חברה, לאור הדרישה החד-משמעית לעקביות במדיניות החשבונאית שכוללת את מדיניות ההצגה. דוגמה מעניינת היא כלל פיננסיים ששינתה ברבעון השלישי את מבנה הדו”ח, בדרך של סיווג מחדש, מפורמט דו-שלבי לפורמט חד-שלבי, המקובל בבתי ההשקעות, במקביל לקיבוץ סעיף עלויות והוצאות תפעוליות עם סעיף הוצאות הנהלה וכלליות.
יש לזכור כי במקרים שבהם ניתן שיקול דעת בבחירת מדיניות חשבונאית אופטימלית, יש להוכיח שינוי נסיבתי שבעטיו המדיניות החדשה רלוונטית יותר, כדי להימנע מתיקון טעות.