התקן החשבונאי שעשוי למתן את התייקרות החשמל

פגיעה בהון או בצרכן? תקן חדש צפוי להקל על רשות החשמל בפתרון הדילמה

בדו”חות הרבעון השני של 2014 ציינה חברת החשמל כי הפסקת ההתאמה לאינפלציה, כתוצאה מהמעבר ליישום מלא של ה–IFRS בתחילת 2015, תוביל לכך שבגין כל 1% אינפלציה יישחק הונה העצמי בכ–480 מיליון שקל לאחר השפעת מס, בהשוואה לדו”ח מותאם למדד. בעקבות כך, מדווחת חברת החשמל כי פנתה לרשות החשמל כדי שתשנה את נוסחת התעריף, כל עוד לא יימצא לה פתרון חשבונאי חלופי. מדובר בבשורה לא מלבבת במיוחד לצרכני החשמל – שהרי במונחי תעריף, ניתן להעריך באופן גס, על בסיס מחזור מכירות שנתי של כ–25 מיליארד שקל, כי כל 1% אינפלציה משקף עלייה של כ–2% (25/ 0.5) בתעריף לצרכן.

תעריף החשמל מבוסס על העלויות של חברת החשמל המורכבות בעיקר ממוצרי דלק, תפעול ותחזוקה ועלויות הון ‏(פחת, מימון ותשואה על ההון‏). התשואה על ההון מייצגת את מרכיב הרווח של חברת החשמל. בהתאם לכך, לאור מבנה התעריף, בהנחה שעלויות חברת החשמל הן נורמטיביות, היא אמורה להציג רווחיות. ברמה התאורטית, מכיוון שחברת החשמל מציגה בשנים האחרונות הפסדים – הרי שהתנהלותה לכאורה אינה יעילה.

חברת החשמל לא נחשבה עד כה, לתפישתה, מיישמת מלאה של ה–IFRS מאחר ששילבה בו תקנות של חברות ממשלתית, שאיפשרו לה שתי החרגות משמעותיות: התאמת דו”חות לאינפלציה, והחרגה נוספת, שנוגעת בעיקר לרישום נכסי והתחייבויות פיקוח.

כפי שנכתב בטור בעבר, חברת החשמל מתכוונת להשתמש בהקלות של עלות נחשבת, שמתירים כללי המעבר ל–IFRS, אף שכבר השתמשה בהם בעבר כדי “לכבס” את ההתאמה לאינפלציה עד ליום המעבר ל–IFRS, בתחילת ינואר 2014 – כך שהתאמת הנכסים לאינפלציה עד לתום 2013 תמשיך להיכלל בהון העצמי שלה. לכן, הבעיה שנוצרת לחברת החשמל, בעקבות הפסקת ההתאמה לאינפלציה, נוגעת רק לגבי האינפלציה מתחילת 2014.

דילמה מחושמלת

הפתרון התעריפי של הבעיה, שאליו מכוונת חברת החשמל, הוא מעבר לשיטת ההחזר הנומינלי. המבנה של תעריף החשמל בישראל הוא ריאלי (“שיטת ההחזר הריאלי”) – כך שלצורך חישוב התעריף מובאות בחשבון הוצאות הפחת שהן מותאמות למדד, ממועד רכישת הרכוש הקבוע הרלוונטי, ומנגד מובאות בחשבון הוצאות המימון הריאליות, שהן נמוכות יותר מהוצאות המימון הנומינליות. מבנה תעריף נומינלי (“שיטת ההחזר הנומינלי”) מביא בחשבון מצד אחד הוצאות פחת נומינליות, שהן נמוכות יותר, ומצד שני הוצאות מימון נומינליות שהן גבוהות יותר.

אף שמבחינה כלכלית טהורה, הערך הנוכחי של תזרים המזומנים בשתי השיטות הוא זהה, קיים הבדל בעיתוי התזרימים בין השיטות – המעבר לשיטת ההחזר הנומינלי צפוי להוביל לייקור תעריף החשמל בשנים הקרובות. פער העיתוי נובע מכך שבעוד הוצאות המימון נרשמות מיידית בגין כל החוב, הוצאות הפחת נפרשות קדימה.

לצורך המחשה, נניח שחברת החשמל רכשה נכס ייצור תמורת 100 במימון מלא של הלוואה צמודות מדד (ריבית 5%). נניח שהנכס מופחת וההלוואה מוחזרת באופן שווה על פני ארבע שנים. במקרה כזה, בהנחת אינפלציה שנתית של 2%, בסוף השנה הראשונה התעריף יכלול 25.5 (25*1.02) הוצאות פחת ו–5 הוצאות מימון ריאליות. בסוף השנה השנייה, ייכללו הוצאות פחת של 26 (25*1.02*1.02) והוצאות מימון ריאליות של 3.9 (1.02*1.02*75*5%). וכך הלאה. מעבר לתעריף נומינלי יגרום לכך שהוצאות הפחת שיוכרו בכל שנה יהיו 25, בעוד הוצאות המימון הנומינליות הן 7 בשנה הראשונה, ופוחתות לאור החזר הקרן.

ניתן להיווכח כי מעבר לתעריף נומינלי יוביל לייקור החשמל לצרכן בשנה ראשונה, ולהוזלתו בשנה רביעית. הדבר נובע כאמור מכך שההתאמה לאינפלציה גורמת לדחיית העמסת האינפלציה על התעריף, על פני קצב הפחת. יש לזכור כי נכסיה העיקריים של חברת החשמל מופחתים לתקופות ארוכות מאוד – 30 שנה ואף יותר – ולכן מדובר בהקדמה משמעותית, שעשויות להיות לה בהסתכלות כוללת על החברה, ולא פר־נכס, השלכות פרמננטיות. בעבר העריכה רשות החשמל שמעבר מיידי לשיטת ההחזר הנומינלי לגבי כל הנכסים הקיימים יביא לעלייה חדה בתעריפים בשנה הראשונה, של כ–7.2%, על בסיס הנחת אינפלציה של 2% בשנה.

מדובר בדילמה לא פשוטה מבחינת רשות החשמל: מצד אחד עומד תעריף החשמל לצרכנים ומהצד השני, חשיבות ההון של חברת החשמל – לאור המינוף האדיר שלה והכוונה לגייס חוב באג”ח. בהחלטת רשות החשמל מלפני כעשור, במקרה דומה שבו חברת החשמל היתה אמורה להפסיק את התאמת הדו”חות לאינפלציה, היא לא קיבלה את דרישת חברת החשמל לעבור למבנה תעריף נומינלי עבור הנכסים הקיימים. בהתאם להחלטה, שקיבלה את גיבוי בג”ץ, שינוי מבנה התעריף היה אמור להתרחש רק בעבור נכסים חדשים מכאן ואילך, כדי לא ליצור זעזוע בתעריף החשמל. אף שבסופו של דבר, החלטה הזאת התייתרה לאור המשך התאמת הדו”חות לאינפלציה בעשור האחרון מכוח התקנות המיוחדות, ניתן להניח שכנראה רשות החשמל תשאף גם במקרה זה לפתרון דומה.

הישועה של רשות החשמל עשויה להגיע מכיוון בלתי צפוי. כדי להבין זאת כדאי להיזכר בסוגיית נכסי והתחייבויות פיקוח (ההחרגה השנייה) שבה עסק הטור בעבר. מטרת ההכרה היא ליצור הקבלה בין ההוצאות להכנסות שנוצרות לחברת החשמל למועדי ההכרה בהן בתעריף החשמל. בהתאם לכך, החברה זוקפת את העלויות, שבמקרה אחר היו נזקפות כהוצאות לדו”ח רווח והפסד, לנכס פיקוח המוכר במאזן. כמו כן, היא נדרשת לרשום התחייבויות פיקוח כשהתוצאה הפוכה – כשהתעריפים בפועל כיסו ביתר את העלויות.

כדי להמחיש את החשבונאות המיוחדת הזאת נניח לרגע שתעריף החשמל נקבע על בסיס השבת עלויות בלבד בלא מרכיב של רווח ‏(התשואה על ההון‏), וכי העלויות בשנה מסוימת הסתכמו ב–100 וצפויות להסתכם ב–100 גם בשנה שלאחר מכן. עם זאת, ההכנסות על בסיס התעריף באותה שנה הן רק 80. כפיצוי על כך שהתעריף לא הותאם לעלויות בפועל, ההכנסות לפי התעריף הצפוי בשנה הבאה יעודכנו ל–120. בהתאם לתפישה של הכרה בנכסי והתחייבויות פיקוח, עלויות של 20 בשנה הנוכחית יירשמו כנכס ולא כהוצאה, ובשנה הבאה יופשר הנכס להוצאה – וכך תיווצר הקבלה בין ההוצאות לבין ההכנסות גם בשנה הנוכחית וגם בשנה הבאה.

ניתן לראות למשל שנכס הפיקוח נטו של חברת החשמל במחצית הראשונה של 2014 ירד מתחילת השנה בכ–1.6 מיליארד שקל, שמייצגים כמעט את כולו. המשמעות היא שהציבור למעשה שילם את “חובו” לחברת החשמל שנוצר בעבר, בעיקר בגין רכישות דלק יקר. ניתן לראות זאת גם באופן הבא: אף שחברת החשמל הציגה במחצית הראשונה של 2014 הפסד נקי של כ–1 מיליארד שקל – הרי שהרווח אחרי מס שלה, לפני הירידה נטו בנכס הפיקוח, היה דווקא חיובי והסתכם בכ–600 מיליון שקל.

מדובר בטיפול חשבונאי לא טריוויאלי, שנמצא כיום בדיונים במוסד הבינלאומי לתקינה, שהרי מבחינה חשבונאית טהורה, כדי לדחות הכרה בהוצאה לא די בשיקולי הקבלה של הוצאות להכנסות – אלא נדרשת עמידה בהגדרות של נכסים והתחייבויות. כך, דחיית ההכרה בעלויות שהתהוו כנכס אינה מובנת מאליה, שכן מדובר בעלות שאינה מייצגת בעצמה זכות חוזית להטבה כלכלית עתידית, וזו תיווצר רק במקרה של מכירת חשמל בעתיד בהתאם לתעריף המעודכן. שהרי אם מטעמים שונים הביקוש לחשמל יירד בשנים הבאות או שהמונופול של חברת החשמל ייפסק – הרי שהנכס לא ייצג תזרים מזומנים עתידי.

בעיתוי מושלם ואף שנכון לעכשיו אין עדיין תקן ב–IFRS שמאפשר רישום של נכסי והתחייבויות פיקוח, נוצרה באחרונה סיטואציה מיוחדת שתאפשר לחברת החשמל להמשיך לרשום את נכסי והתחייבויות הפיקוח גם לאחר המעבר ל–IFRS. מדובר בתקן בינלאומי חדש, 14 IFRS, שפורסם בתחילת 2014 ומתיר כחלופה את המשך יישום כללי החשבונאות הקודמים לגבי נכסי והתחייבויות פיקוח, ערב המעבר של חברות בפיקוח ליישום של IFRS מלא. מדובר בתקן ביניים, מוגבל בתחולתו, שכאילו נתפר למידותיה של חברת החשמל (גם מקורות נמצאת במצב דומה) – שהרי הוא ישים לחברות בפיקוח שעדיין לא אימצו IFRS באופן מלא, ואינו חל על חברות בפיקוח שכבר מיישמות את ה–IFRS.

עם ובלי אינפלציה

הסיפור המעניין הוא שהתקן החדש לא רק שפותר לחברת החשמל את בעיית ההקבלה של הוצאות והכנסות, כי אם גם עשוי לפתור את עיקר בעיית השחיקה בהון מהפסקת ההתאמה לאינפלציה, שעליה מתריעה חברת החשמל – מה שירכך מאוד את הדילמה של רשות החשמל. הפתרון החשבונאי יתקבל אם חברת החשמל תצליח להסיט את מרכיב האינפלציה המיתוסף מדי תקופה לערך של הרכוש הקבוע, ולראות בו עלות מימון שהתהוותה לה, שתוכר לה בעתיד על פני השנים. במלים אחרות, מדובר ברישום של מרכיב האינפלציה הנובע מהרכוש הקבוע כנכס פיקוח.

בכל מקרה, החלק שלא ניתן לפתרון נוגע למרכיב ההון העצמי בהתאמה לאינפלציה, שהרי התשואה להון אינה בגדר עלות – ולכן לא ניתן יהיה לרשום בגינה נכס פיקוח. כפועל יוצא, חברת החשמל לא תיהנה בעתיד מגידול תקופתי בהון בגובה האינפלציה, אבל היא יכולה להתנחם בכך שמרכיב ההון העצמי שלה הוא קטן ביחס לחוב העצום שלה – מינוס ומינוס לפעמים משפרים את המצב.