IAS 36 – ירידת ערך נכסים

בהתאם להגדרת נכס וכללי ההכרה בו, כפי שאלה נכללים במסגרת המושגית להכנת דוחות כספיים והצגתם, נכס אינו יכול להימדד בדוחות הכספיים בסכום העולה על סך ההטבות הכלכליות הצפויות לנבוע ממנו. הצורך הבסיסי בהכרה בהפסד מירידת ערך נכסים מקורו, איפוא, ביישום כלל בסיסי זה באותם מקרים בהם בסיס העלות הוא זה המשמש לצורך מדידת הנכס בדוחות הכספיים. עם זאת, יישום כלל זה מציב שאלות יישומיות משמעותיות אשר מתייחסות לעיתוי בחינת ירידת הערך, מועד ההכרה ואופן המדידה של הפסד הנובע מירידת ערך. כפועל יוצא, נדרשו תקני החשבונאות לקבוע הוראות והנחיות שעל הישות המדווחת ליישם על מנת להבטיח שנכסיה לא ימדדו בסכום העולה על סך ההטבות הכלכליות הצפויות לנבוע מהם.

אופן הטיפול החשבונאי בירידת ערך נכסים נגזר מאופיים של הנכסים נשואי הטיפול, אותם ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים: נכסים פיננסיים, מלאי לסוגיו השונים ונכסי ייצור. קיימים תקנים חשבונאיים העוסקים באופן ספציפי בירידת ערך של נכסים מסוימים. כך לדוגמה, תקן חשבונאות בינלאומי מספר 39 (IAS) בדבר נכסים פיננסיים – הכרה ומדידה, עוסק בירידת ערך של נכסים פיננסיים, תקן חשבונאות בינלאומי מספר 2 (IAS) בדבר מלאי ותקן חשבונאות בינלאומי מספר 11 (IAS) בדבר חוזי הקמה, עוסקים בירידת ערך של סוגים שונים של מלאי.

תקן חשבונאות בינלאומי מספר 36 (IAS) בדבר ירידת ערך נכסים מתמקד בירידת ערכם של נכסי הייצור המשמשים את הישות המדווחת, כדוגמת רכוש קבוע ונכסים בלתי מוחשיים, כולל מוניטין וכן השקעה במניות חברה המטופלת לפי שיטת השווי המאזני. נכסים אלה מהווים משאבים חיוניים ביותר המאפשרים את קיומה ופעילותה של הישות המדווחת ואף מסייעים בהשגת מטרותיה. כאשר ערכם של נכסים אלה נפגם, הדבר עשוי להשפיע על יכולתה של הישות המדווחת בהשגת מטרותיה. בהתאם לכך, על מנת להציג תמונת מצב המשקפת באופן נאות את מצבה הכלכלי, הפיננסי והעסקי, יש לתת לכך ביטוי בדוחות הכספיים של הישות המדווחת.

שאלה עקרונית בסיסית העולה מהאמור לעיל היא כיצד לאמוד את ההטבות הכלכליות הצפויות לצורך מדידת ההפסד מירידת ערך, במידה וקיים? קיימות בעניין זה שתי תפיסות חשבונאיות שעשויות אף ליצור בסיסי מדידה שונים: שווי הוגן וסכום בר השבה. סכום בר-ההשבה של נכס מייצג את ההטבות הכלכליות הצפויות לנבוע ממנו והוא נקבע על פי הגבוה מבין השווי ההוגן בניכוי עלויות מימוש של הנכס ושווי השימוש שלו. בהתאם לתפיסת השווי ההוגן, ההטבות הכלכליות של הנכס נמדדות מנקודת מבטם של כלל המשתתפים בשוק. השווי ההוגן מוגדר כמחיר, שהיה מתקבל במכירת נכס בעסקה רגילה בין משתתפים בשוק במועד המדידה.

בהתאם לתפיסת סכום בר-ההשבה, ההטבות הכלכליות של הנכס נאמדות על פי הגבוה מבין שווי הוגן בניכוי עלויות מימוש ושווי שימוש, מתוך ההנחה כי המדידה של סכום בר-ההשבה צריכה לשקף התנהגות סבירה של הנהלה רציונאלית, אשר תבחר לבצע את הניצול האופטימאלי של הנכס (להמשיך בשימוש בו או למוכרו). ההיגיון המנחה תפיסה זו הוא כדלקמן:

  • במידה והישות המדווחת מסוגלת להפיק תזרימי מזומנים גבוהים יותר על ידי שימוש בנכס מאשר על ידי מכירתו, יהא זה מטעה לבסס את סכום בר-ההשבה על מחיר השוק של הנכס בלבד, היות וישות רציונאלית לא תהיה מעוניינת למכור את הנכס. לדוגמה, שווי השימוש של מבנה הנהלה שנרכש בעבר על ידי חברה תעשייתית רווחית לא נפגם בהכרח גם כאשר לאור ירידה במחירי הנדל”ן שוויו ההוגן נמוך משמעותית מערכו בספרים אך החברה מתכוונת להמשיך ולהשתמש במבנה.
  • במידה והשווי ההוגן בניכוי עלויות מימוש של הנכס גבוה יותר משווי השימוש שלו, אזי ישות מדווחת רציונאלית תממש את הנכס ובמצב זה הגיוני לבסס את סכום בר-ההשבה על שווי הוגן בניכוי עלויות מימוש, כדי למנוע הכרה בהפסד מירידת ערך שאינו קשור למציאות הכלכלית. לאמור, אין לבסס את סכום בר-ההשבה על שווי השימוש בלבד מאחר ואם במקרה זה הישות המדווחת מחליטה להחזיק בנכס, ההפסד הנוסף (ההפרש בין שווי הוגן בניכוי עלויות מימוש לבין שווי השימוש בו), יתהווה בתקופות מאוחרות יותר, היות שהוא נובע מהחלטת ההנהלה להחזיק בנכס.

מבחינה כלכלית, המונחים שווי הוגן ושווי השימוש בנכס משקפים שניהם, למעשה, חישובי ערך נוכחי של האומדנים לתזרימי המזומנים העתידיים נטו, הצפויים מהנכס, שהרי שניהם לוקחים בחשבון הן את ערך הזמן של הכסף והן את הסיכונים שהסכום והעיתוי של תזרימי המזומנים בפועל, שיתקבלו מהנכס, עשויים להיות שונים מהאומדנים. יחד עם זאת, בעוד ששווי הוגן משקף את הערכות השוק ביחס לערך הנוכחי של תזרימי המזומנים העתידיים שינבעו מהנכס (אומדן אובייקטיבי מנקודת ראותם של המשתתפים בשוק), הרי ששווי שימוש הינו אומדן של הישות המדווחת לערך הנוכחי של תזרימי המזומנים העתידיים, שינבעו משימוש מתמשך בנכס וממימושו (אומדן סובייקטיבי מנקודת ראותה של הישות המדווחת בעלת הנכס).

אומדן הערך הנוכחי של תזרימי המזומנים העתידיים, אותם צופה הישות המדווחת להפיק מהנכס, אינו זהה בהכרח לשווי ההוגן של תזרימי מזומנים אלו. להלן דוגמאות לסיבות לכך שישות מדווחת יכולה לצפות לקבל או לשלם תזרימי מזומנים אשר שונים מאלו שנחזים על ידי משתתפים אחרים בשוק:

א. השפעה של שילוב פורה (סינרגיה) של הנכס עם נכסים אחרים (לרבות מוניטין הנוצר בישות המדווחת). להלן דוגמה לצורך ההמחשה: ברשותה של כל אחת משתי חברות המייצרות דברי מתיקה מכונה לייצור שוקולד ששוויה ההוגן בניכוי עלויות מימוש זהה בין שתי החברות. עם זאת, שווי השימוש של אותה מכונה יכול להשתנות באופן משמעותי אך ורק כתוצאה מהעובדה כי לאחת מהחברות מוניטין גדול יותר מהחברה השנייה. בהקשר זה יכולה לכאורה לעלות הטענה, לפיה הדבר אינו עקבי עם הוראות תקן חשבונאות בינלאומי מספר 38 (IAS) בדבר נכסים בלתי מוחשיים, האוסרות הכרה במוניטין שנוצר בישות המדווחת כנכס. יחד עם זאת, בהתאם לתפיסה זו חשוב יותר להתמקד בשאלה האם ניתן להשיב את הערך בספרים של המכונה, מאשר בשאלה האם ההשבה נובעת בחלקה ממוניטין שנוצר באופן עצמי בישות המדווחת.

ב. לישות המדווחת עשויה להיות כוונה להשתמש בנכס בצורה שונה מזו שנצפתה על ידי אחרים. לדוגמה, הנהלת הישות המדווחת מייעדת קרקע מסוימת לשימוש כמגרש ספורט, למרות שמשתתפים אחרים בשוק צופים כי השימוש האופטימאלי למגרש הינו כמגרש חניה.

ג. הישות המדווחת יכולה להחזיק במידע, סודות מסחריים או תהליכים אשר מאפשרים לה לקבל (או להימנע מלשלם) תזרימי מזומנים אשר שונים מאלו הנצפים על ידי גורמים אחרים בשוק.

ד. לישות המדווחת קיימות הטבות מיוחדות שאינן קיימות עבור אחרים.

ה. הישות המדווחת עשויה להעדיף ליטול סיכון של התחייבות (לדוגמה, אחריות לגבי מוצר) ולנהל אותו באופן פנימי, מאשר להעביר את ההתחייבות לישות אחרת.

תקן חשבונאות בינלאומי מספר 36 (IAS) בדבר ירידת ערך נכסים (להלן – התקן) מאמץ את תפיסת סכום בר השבה. בהתאם לכך, דורש התקן לבצע אומדן של סכום בר-ההשבה בכל עת בה קיים סימן המצביע על אפשרות שחלה ירידה בערכו של הנכס או על אפשרות לביטול (קיטון) הפסד מירידת ערך שהוכר בעבר, ומספק הנחיות לגבי אופן ביסוס תחזיות ההנהלה אודות תזרימי המזומנים העתידיים המשמשים לצורך אמידת שווי השימוש. יש לציין כי הגישה בארה”ב, כפי שמקבלת ביטוי בתקן חשבונאות אמריקאי מספר 144 (FAS) היא להכיר בירידת ערך בהתאם לשווי ההוגן של הנכס (תפיסת שווי הוגן). מעבר לקיומן של הנחיות מפורטות בעניין עיתוי ואופן מדידת הפסד מירידת הערך, כולל התקן מספר קביעות משמעותיות שהעיקריות ביניהן הינן:

א. עיתוי עריכת הבדיקה לירידת ערך
אחד הנהלים המרכזיים שעל הישות המדווחת ליישם כדי להבטיח שנכסיה לא ימדדו בסכום העולה על סכום בר-ההשבה שלהם, מתייחס לעיתוי הבדיקה לירידת ערך. לקביעת עיתוי הבדיקה השלכות על הצורך בביצוע אומדנים משמעותיים לבחינת ירידת הערך ולהכרה בהפסד הנובע מירידת ערך. העיקרון המנחה את התקן בקביעת העיתוי של בדיקת ירידת הערך לגבי כלל הנכסים, הוא בזיהוי סימנים לירידת ערך. לאמור, זיהוי סימנים לירידת ערך בגין נכס מסוים, יוביל לבחינה מקיפה של ירידת ערך בגין אותו נכס.
כמו כן, התקן קובע כי ללא קשר לזיהוי סימנים לירידת ערך בעת קביעת עיתוי הבדיקה לירידת ערך של כלל הנכסים, ישות מדווחת נדרשת לבצע בנוסף גם בדיקה שנתית לירידת ערך לגבי שלושה סוגים של נכסים שאינם מופחתים בדוחות הכספיים באופן שיטתי (או שהפחתתם טרם החלה): נכסים בלתי מוחשיים בעלי אורך חיים בלתי מוגדר, נכסים בלתי מוחשיים שטרם זמינים לשימוש ומוניטין.

ב. הכרה בהפסד מירידת ערך – אימוץ הקריטריון הכלכלי
התקן מאמץ את הקריטריון הכלכלי לעניין ההכרה בהפסד הנובע מירידת ערך של נכסים ולפיכך מחייב להכיר באופן מיידי בהפסד כאמור בכל עת שסכום בר-ההשבה של נכס נמוך מערכו בספרים. התפיסה העומדת בבסיס הקריטריון הכלכלי הינה כי באמידת ערך הזמן של הכסף והסיכונים הספציפיים לנכס, לצורך הקביעה האם חלה ירידה בערך הנכס, נלקחים בחשבון גורמים כגון ההסתברות של ההפסד מירידת ערך או היותו בעל אופי קבוע. תרומתה של קביעה זו, במסגרת אימוץ הקריטריון הכלכלי, הינה במתן מידע בעל תועלת למשתמשים השונים בדוחות הכספיים לצורך הערכת תזרימי מזומנים עתידיים, שיופקו על ידי הישות המדווחת בכללותה.
התקן דוחה את קריטריון הקביעות לעניין ההכרה בהפסד מירידת ערך. בהתאם לקריטריון הקביעות, הפסד בגין ירידת ערכו של נכס אינו מוכר כלל, כל עוד הפסד זה אינו בגדר “ירידת ערך שאינה בעלת אופי זמני”. קביעה זו יצרה בעבר בעייתיות ביישום אשר נבעה מהקושי הטמון בהבחנה בין ירידת ערך בעלת אופי זמני לבין ירידת ערך שאינה בעלת אופי זמני. כפועל יוצא, הקביעה האם ירידת ערך של נכס משקפת ירידת ערך בעלת אופי זמני או קבוע, הייתה נתונה לפרשנות רחבה מצד הישויות המדווחות. יש לציין כי קריטריון הקביעות, במידה מסוימת, עדיין חל לגבי נכסים מסוימים אשר אינם נמצאים בתחולתו של התקן (לדוגמה, השקעות בניירות ערך זמינים למכירה בהתאם לתקן חשבונאות בינלאומי מספר 39).
כמו כן, התקן דוחה את קריטריון ההסתברות לעניין ההכרה בהפסד מירידת ערך. בהתאם לקריטריון ההסתברות, הפסד מירידת ערך מוכר רק כאשר צפוי שהערך בספרים של הנכס אינו ניתן להשבה במלואו. תקן חשבונאות אמריקאי מספר 144 (FAS) שהינו התקן האמריקאי המקביל, מאמץ את קריטריון ההסתברות ועושה שימוש במבחן ה”טריגר” להכרה בהפסד מירידת ערך, אשר מבוסס על סכום תזרימי המזומנים העתידיים הבלתי מהוונים (undiscounted cash flows).

ג. קיבוץ נכסים
במקרים בהם הנכס הבודד אינו מניב תזרימי מזומנים, שהינם בלתי תלויים בעיקרם בתזרימי מזומנים מנכסים אחרים, דורש התקן לזהות את הקבוצה הקטנה ביותר של הנכסים, המכילה את הנכס והמניבה תזרימי מזומנים בלתי תלויים בעיקרם משימוש מתמשך. במקרים אלו ירידת הערך לא תבחן במישור של הנכס הבודד אלא במישור של היחידה מניבה-מזומנים (Cash- generating unit) אליה שייך הנכס. התפיסה העומדת בבסיס הדרישה לקיבוץ נכסים הינה כי שווי השימוש, ולכן גם סכום בר-ההשבה, ניתנים לקביעה רק עבור קבוצת הנכסים אליה שייך הנכס ולא באופן נפרד עבור כל אחד מהנכסים המרכיבים את היחידה המניבה-מזומנים, שהרי תזרים המזומנים הצפוי בגין נכס אחד בקבוצה תלוי בתזרים המזומנים הצפוי בגין נכס אחר בקבוצה. כפועל יוצא, יכולים, לדוגמה, להתקיים מצבים בהם השווי ההוגן בניכוי עלויות מימוש של נכס מסוים כנכס בודד נמוך מערכו בספרים אך מאחר ושווי השימוש של קבוצת הנכסים אליה שייך הנכס הינו גבוה מסך ערכם בספרים של נכסי הקבוצה, הרי שאין צורך להכיר בהפסד מירידת ערך לגבי אותו נכס.
זיהוי יחידה מניבה-מזומנים הינו תהליך חיוני ביותר המהווה את הבסיס לטיפול החשבונאי בירידת ערך נכסים במרבית הישויות המדווחות והינו בעל השלכות משמעותיות על ההכרה והמדידה של ירידת הערך. זיהוי זה כרוך בהפעלת שיקול דעת מצד הנהלת הישות המדווחת ומציב את אחד הקשיים המשמעותיים ביותר ביישום הטיפול החשבונאי בירידת ערך נכסים.

ד. הבחנה בין השקעה במניות חברות בנות לבין השקעה במניות חברות המטופלות לפי שיטת השווי המאזני
התקן עורך הבחנה בסיסית בין השקעה במניות חברות מוחזקות אשר מאוחדות בדוחות הכספיים לבין השקעה במניות חברות המטופלות לפי שיטת השווי המאזני, לדוגמה חברות כלולות. משמעות הבחנה זו היא שלגבי חברות מוחזקות מאוחדות, ירידת הערך תיבחן ביחס לכל נכס ונכס (אשר נמצא בתחולת התקן) במאזן המאוחד, ואילו לגבי חברות מוחזקות שאינן מאוחדות (כגון חברות כלולות), ירידת הערך תיבחן בהתייחס להשקעה בכללותה ולא ביחס לנכסיה של החברה הכלולה עצמם. התפיסה העומדת בבסיס הנחה זו הינה כי לחברה המחזיקה בחברה הכלולה אין שליטה על הנכסים הספציפיים המופיעים במאזנה של החברה הכלולה, וזאת בשונה ממקרה בו מדובר בחברה מאוחדת כי אז מתקיימת שליטה על כל אחד מנכסיה של החברה המוחזקת, ולמיקומם המשפטי (בין אם בחברה האם ובין אם בחברה בת) אין משמעות כלכלית. מנגד, לחברה המחזיקה בחברה כלולה קיימת שליטה על ההשקעה עצמה בלבד, שהרי ביכולתה לממש השקעה זו כמכלול. כפועל יוצא, השקעה זו, כשלעצמה, הינה בבחינת “נכס ייצור” של החברה המחזיקה המניב תזרימי מזומנים, בין אם בצורה של דיבידנדים ובין אם בצורה של תמורה ממימוש ההשקעה.

ה. ביטול הפסד מירידת ערך
בהתאם לתקן כאשר הערך בספרים של נכס קטן, בעקבות הפרשה לירידת ערך, קיימת האפשרות, בכפוף לתנאים מסוימים, לבטל בתקופות הבאות הפסד כאמור מירידת ערך, כולו או חלקו, ולהשיב את ערכו המקורי של הנכס (למעט לגבי מוניטין שלגביו לא ברור אם מדובר בהשבת ערך של נכס שהיה קיים בעבר או בהיווצרות נכס חדש).
התפיסה של התקן היא, כי מאחר שהפסדים מירידת ערך מוכרים ונמדדים בהתבסס על אומדנים, הרי ששינוי כלשהו במדידה של הפסד מירידת ערך משמעו שינוי באומדן ההטבות הכלכליות אשר יופקו על ידי הנכס בעתיד. בהתאם לכך, השפעת השינוי באומדן חשבונאי תיכלל בקביעת הרווח הנקי או ההפסד, בתקופה בה נוצר השינוי. מטרת תפיסה זו היא ליצור עקביות עם הוראות תקני דיווח כספי בינלאומיים ולהכיר בכך שהטבות כלכליות עתידיות, אשר קודם לכן לא היו צפויות לזרום מהנכס, הוערכו מחדש וכעת הן צפויות.
גישה זו ננקטת באופן עקבי בתקני דיווח כספי בינלאומיים גם במקרים אחרים של ירידת ערך. לדוגמה, ירידת ערך מלאי בהתאם לתקן חשבונאות בינלאומי מספר 2 וירידת ערך הלוואות שניתנו ויתרות חובה בהתאם לתקן חשבונאות בינלאומי מספר 39.
יש לציין, כי בתקינה בארה”ב נהוגה גישה שונה, לפיה אין לבטל הפסד מירידת ערך, מתוך תפיסה כי הסכום המוקטן של הנכס לאחר שהוכר בגינו הפסד מירידת כערך נחשב כבסיס עלות חדש של הנכס. בהתאם לכך, תקן חשבונאות אמריקאי מספר 144 (FAS) שעוסק בנושא ירידת ערך נכסים אינו מתיר לבטל הפסד ירידת ערך שהוכר בעבר.