מבחינה חשבונאית קיים הבדל עצום בין ציפייה לבין מחויבות
הבנקים, כמו חברות עתירות עובדים אחרות, יוזמים לעיתים תוכניות פרישה מרצון לעובדים המעניקות להם תנאים מועדפים, לדוגמה 300% מהזכויות שנצברו, תמורת הסכמתם לפרישה מוקדמת. בהתאם ל-IFRS, תוכנית פרישה מרצון מוכרת כהתחייבות רק במועד פרסום הצעה מפורטת שיוצרת מחויבות משתמעת כלפי העובדים.
מחויבות שהיא תנאי הכרחי להכרה בהתחייבות, אינה חייבת להיות משפטית אלא יכולה להיות משתמעת כתוצאה מציפייה מוצדקת של הצד שכנגד, כמו במקרה של נוהג, שאינה מותירה לחברה דרך ריאלית להימנע מהתשלום.
הוראה חדשה ומוזרה של המפקח על הבנקים, שיישומה נדחה לרבעון השני, קובעת לצורך כך מבחן אחר. בהתאם להוראה, הבנקים נדרשים לבחון בכל מועד מאזן אם צפוי שישולמו לעובדים הטבות בגין פרישה מוקדמת שאינה במסגרת שינוי מבני, כי אז יש להביא בחשבון במסגרת ההתחייבות האקטוארית את העלות הנוספת בגין העובדים שצפויים לפרוש.
מבחינה חשבונאית קיים הבדל עצום בין ציפייה לבין מחויבות. דוגמה בסיסית לכך היא חברה שצופה להפסיד תפעולית בשנה הקרובה, אך אינה מכירה בהתחייבות מאחר שאין לה מחויבות להמשך הפעלת העסק, אלא אם כן מדובר בחוזה חתום שצפוי לגרום לה הפסד (“חוזה מכביד”). ההתחייבויות במאזן אפוא אינן בהכרח משקפות את תזרים המזומנים החזוי אלא רק מחויבויות לתשלום. אילו ההוראה היתה נכונה חשבונאית ניתן היה לומר שמדובר בבשורה לעובדים: “הבנקים מחויבים להציע לכם פרישה מרצון”.
עניין דומה להפליא טופל ממש באחרונה כטעות בדו”חות של חברת החשמל. בדו”חותיה ל-2010 ביצעה חברת החשמל הצגה מחדש (Restatement) בגין רכיב מענק פיצויים בפרישה מוקדמת, שנכלל בחישוב האקטוארי אך אינו עונה להגדרת התחייבות. בעקבות כך, הוקטנה לסוף 2009 ההתחייבות בגין הטבות לאחר סיום ההעסקה ב-118 מיליון שקל.
בנק יהב, לדוגמה, שהספיק ליישם את ההוראה בדו”חות הרבעון הראשון שהתפרסמו לפני ההודעה על דחיית היישום, כשינוי מדיניות חשבונאית, הגדיל בעקבותיה את ההתחייבות לעובדים ב-28 מיליון שקל. כפועל יוצא, הוקטנה יתרת העודפים בדרך של יישום למפרע ב-19 מיליון שקל נטו (2.6% מההון), ויחס ההון הכולל לרכיבי סיכון לתום הרבעון קטן מ-13.76 ל-13.45.
בנק מזרחי טפחות, המאחד את בנק יהב ויאמץ בעצמו את ההוראה רק ברבעון השני, לא ביצע התאמה של מדיניות בנק יהב בדו”חותיו המאוחדים לרבעון הראשון, דבר העומד בסתירה לטיפול כשינוי מדיניות. בשבוע שעבר, למשל, דיברנו על כך שבזן הצליחה להציג רווח רבעוני של 6 מיליון דולר בעקבות אימוץ מוקדם של 9 IFRS. מנגד, החברה האם שלה, החברה לישראל, שלא ביצעה את האימוץ המוקדם, נדרשה לבטל מדיניות זו לצורך דו”חותיה המאוחדים ולראות בבזן כאילו הפסידה 17 מיליון דולר.
הדו”חות הכספיים של הבנקים בישראל הם יותר מוטי רגולציה מאשר תואמי חשבונאות. זה מצב לא בריא ואנכרוניסטי. הכרה בהתחייבות שאינה קיימת אינה קשורה לעקרון הזהירות (“שמרנות”), והיא שקולה בחומרתה לאי רישום התחייבות קיימת. דווקא במצב דברים זה החשש הגדול הוא מניהול רווחים, כך שבשנים פחות טובות ה”ציפיות” עשויות להצטמצם ולהקטין את ההתחייבות.