כשהתקן החדש ינחת, הדרימליינר “יאכל” עוד 25 מיליון דולר מהרווח של אל על

תוכנית ההצטיידות של אל על, שכוללת חכירה של מטוסי 787, מעצימה את השפעתו של תקן החכירות החדש, שיגדיל את חובה הפיננסי ביותר ממיליארד דולר – כמעט פי 3 מהקיים ■ הפגיעה הקשה ברווח צפויה אף שאל על בוחרת במועד המעבר באופציה שפוגעת פחות ברווח

התקן המהפכני הבינלאומי החדש בעניין חכירות (IFRS 16) אינו סתם עוד תקן. הוא יכניס את החכירות התפעוליות לדו”חות הכספיים של החוכר, ובכך יבטא ראייה כלכלית נכונה שסוגרת את פרצת המימון החוץ־מאזני החבוי בחכירות תפעוליות. לתקן, שייכנס לתוקף מחייב רק בתחילת 2019, צפויות להיות השלכות עצומות על הדו”חות בכמה ענפים, וגם השלכות עסקיות־ריאליות כתוצאה משינויים בכדאיות ההתקשרות בחכירות תפעוליות מצד החוכרים — בשל השפעתן הדרמטית על דו”חותיהם. את ההשפעה מרגישים כבר המחכירים, כמו קניונים וחברות ליסינג, אף שאינם מושפעים מבחינה דיווחית.

באופן כללי, בהתאם לתקן החדש במועד ההתקשרות בעסקת חכירה יירשם נכס — זכות שימוש כנגד התחייבות פיננסית שמייצגת את הערך הנוכחי של תשלומי החכירה הקבועים בחוזה. אמנם ההשפעה המרכזית של התקן היא הגידול בחוב הפיננסי, אבל יש לתקן החדש השפעות נלוות לא מבוטלות, על דו”ח רווח והפסד והיחסים הנגזרים ממנו ועל דו”ח תזרים המזומנים. הביטוי החשבונאי התוצאתי של החכירה התפעולית, המקובל כיום כהוצאות דמי השכירות, “יוחלף” בהוצאות פחת ובהוצאות מימון.

בעוד ככלל התזרים מפעילות שוטפת וה–EBITDA יגדלו, לאור הנטרול של הוצאות הפחת ו”הסטה” של חלק מהוצאות החכירה לסעיף הוצאות המימון — הרי הרווח הנקי בתקופות הראשונות של החכירה ייפגע, מה שיתהפך בשלהי תקופת החכירה. הסיבה לכך היא הוצאות המימון הגבוהות יחסית בגין ההתחייבות הפיננסית בתחילת תקופת החכירה כשהוצאות הפחת מחושבות בקו ישר, לעומת המצב כיום שבו הוצאות השכירות הן קבועות בכללותן. כפועל יוצא, הרווח של חברה בצמיחה מבחינת כניסה לחכירות תפעוליות — ייפגע.

הדילמה: רווח או הון

היישום לראשונה של התקן החדש מאפשר הקלה בדמות הוראות מעבר, שעשויות להשפיע על הרווח בעתיד, על חשבון פגיעה מיידית בהון העצמי. הוראות מעבר של תקנים חדשים הן בדרך כלל טכניות־יישומיות — אבל במקרה של התקן החדש עשויה להיות להן משמעות רבה.

כדי להבין את טווח התכנון החשבונאי שעומד מאחורי הבחירה בהקלות, שמאפשרות הוראות המעבר במקרה זה, צריך להתחיל בקונספט הבסיסי של הביטוי בדו”חות בשינוי במדיניות חשבונאית. לאור החשיבות של השוואתיות בין תקופות, העיקרון החשבונאי בשינוי מדיניות חשבונאית הוא יישום למפרע, באמצעות תיקון של מספרי ההשוואה — כאילו המדיניות החדשה יושמה מאז ומעולם. הרציונל מאחורי הוראות המעבר של תקנים חדשים שמאפשרות כאמור בדרך כלל לבחור בהקלות, נובע מטעמי אילוץ־העל של החשבונאות בנוגע לעלות־תועלת ומטעמי ישימות.

הקלות המעבר בתקן החכירות החדש, שמאפשרות בחירה בין כמה אפשרויות, יוצרות באופן די חריג כר לתכנון חשבונאי מעניין. התקן מאפשר במקום יישום רטרוספקטיבי מלא, שכולל תיקון מלא של מספרי ההשוואה — כאילו התקן החדש יושם מאז ומעולם, תוך שימוש בריביות היסטוריות להיוון דמי החכירה לצורך קביעת ערך ההתחייבות — חלופה של יישום רטרוספקטיבי חלקי בלא תיקון מספרי השוואה לגבי כל החכירות.

בהתאם לחלופה זאת, יתבצע שימוש בשיעור הריבית למועד היישום לראשונה (להבדיל מההיסטורי) ורישום השפעה מצטברת של יישום התקן למועד תחילת היישום ישירות לעודפים.

חלופה זאת אמנם טומנת בחובה הקלה יישומית משמעותית והיא מובילה ל”דילוג” למעשה מעל חכירות שהסתיימו עד למועד תחילת היישום — אלא שמאחוריה מסתתרת השפעה על הרווחים בעתיד ביחס לחכירות שעדיין פעילות במועד היישום לראשונה. הסיבה לכך היא שהחלופה מאפשרת לבחור לכל חכירה בנפרד במועד המעבר מבין שתי אופציות: מדידת הנכס בגובה ההתחייבות (אופציה א’) או מדידת הנכס כאילו התקן יושם מאז ומעולם (אופציה ב’).

בהנחה הסבירה שרוב החברות לא יבחרו ביישום מלא למפרע, בין השאר בשל הצורך למצוא את שיעורי ההיוון ההיסטוריים של כל חכירה, לבחירה בין שתי האופציות נכנס כבר שיקול דיווחי משמעותי. הסיבה לכך היא שאמנם בתחילת תקופת החכירה הנכס בגין זכות השימוש שווה בהכרח להתחייבות, אבל לאור העובדה שהנכס מופחת בקצב מהיר יותר (קו ישר) בהשוואה להתחייבות שנמדדת לפי שיטת הריבית האפקטיבית — הרי בכל נקודת זמן לאורך התקופה ערך הנכס נמוך מיתרת ההתחייבות.

כפועל יוצא, בחירה באופציה ב’ תקל על הוצאות ההפחתה בעתיד — אבל תביא לפגיעה מיידית בהון באותו הסכום במועד היישום לראשונה; מנגד, באופציה א’ אין פגיעה בהון — אבל הוצאות הפחת בעתיד יהיו גבוהות יותר. לניואנס מינורי לכאורה זה עשויות להיות השלכות עצומות על נגזרות של הדו”חות, כמו תמחור שווי החברה, יחסים פיננסיים וחלוקת דיווידנד.

דוגמה מרתקת בהקשר זה היא אל על, שזכאית לשבחים על רמת הגילוי שהיא נותנת למשקיעים בעניין. התקן צפוי לשנות את דו”חותיה מקצה לקצה לאור השימוש הניכר בחכירות תפעוליות של מטוסים — במיוחד על רקע תוכנית ההצטיידות החדשה, שלפיה מתחילות ב–2018 ו–2019 חכירות תפעוליות של מטוסי הדרימליינר היקרים (בואינג 787). לפי הגילוי בדו”חות אל על–2017, שפורסמו בשבוע שעבר, תיווצר לה בעקבות יישום התקן החדש התחייבות בגין חכירה בסך של 1.1 מיליארד דולר לתום 2019. כדי לקבל פרופורציות, מדובר בגידול של כמעט פי שלושה ביחס ליתרת החוב הפיננסי במאזן אל על לתום 2017.

אל על מדווחת כי היא מתכוונת לבחור בחלופה של יישום הוראות המעבר על ההקלה הקבועה בהן — תוך שימוש באופציה ב’, ש”חוסכת” כאמור ברישום הוצאות פחת בדו”ח רווח והפסד על חשבון הפגיעה בהון. כפועל יוצא, ההון העצמי של אל על לתחילת 2019 צפוי לקטון, לאחר השפעת המס, ב–17.3 מיליון דולר. החברה מדווחת כי הרווח לפני מס שלה ל–2019 צפוי לקטון בעקבות התקן החדש ב–24.5 מיליון דולר. זוהי השפעה שלילית משמעותית מבחינת אל על — שהרווח לפני מס שלה ב–2017 הסתכם, למשל, ב–8.7 מיליון דולר בלבד.

הטרייד-אוף של בזק

מעניין לראות את הבחירה בין שתי האופציות — טרייד־אוף בין פגיעה בהון לרווח בעתיד — גם במקרה של בזק, שהודיעה כי תאמץ באופן מוקדם את התקן בדו”חות ל–2017 שיתפרסמו היום. המוטיווציה לכך היא כנראה השיפור המשמעותי של בזק ב–EBITDA — יחס ביצועי מרכזי של חברות תקשורת והמדד העיקרי להערכת שוויין (מכפיל EBITDA).

לפי הדיווח המיידי שהוציאה בזק בעניין, היא מתכוונת לבחור באופציה א’ — רישום של נכס זכות השימוש בדיוק בגובה יתרת ההתחייבות ליום המעבר. נראה כי הסיבה לכך היא שמדד הרווחיות הדומיננטי של בזק הוא EBITDA — שמחושבת לפני הוצאות מימון ובנטרול הוצאות פחת, להבדיל מהרווח הנקי — ולכן בהיבט זה היא לא נפגעת למעשה מבחירה באופציה א’. בלי להיכנס לכך שהבחירה אולי מסמנת שינוי בדנ”א של בזק בנוגע לחלוקות הדיווידנד האגרסיביות שביצעה בעבר, היא מאפשרת לה לשמור על הונה העצמי, ללא פגיעה במדד הרווחיות המרכזי שלפיו היא נבחנת.

בעוד הגילוי על השלכות תקן החכירות החדש בדו”חות אל על הוא מלא, דו”חות 2017 של חברות רבות שצפויות להיות מושפעות משמעותית מהתקן, שהספיקו להתפרסם, לוקים בחסר. חשוב להדגיש כי בהתאם ל–IFRS, יש לתת גילוי בגין תקנים חדשים שפורסמו ועדיין לא נכנסו לתוקף, למידע שניתן לאמידה באופן סביר, הרלוונטי להערכת השפעתם על הדו”חות בתקופת היישום לראשונה. בדצמבר האחרון אף פירסמה רשות ניירות ערך עמדת סגל ביחס לתקן החכירות, לאור חשיבותו המיוחדת, שלפיה ככל שהשפעות היישום לראשונה צפויות להיות משמעותיות — יש לכלול כבר בדו”חות ל–2017 מידע שיאפשר למשקיעים להבין את השפעותיו העיקריות ואת ההשלכות הצפויות מיישומו.

למרות זאת, חברות קמעוניות בולטות (כמו שופרסל, רמי לוי, פוקס וקסטרו) שכבר פירסמו את דו”חותיהן השנתיים לא כללו מידע רלוונטי בעניין — למעט ציון ההשפעה המהותית שעשויה להיות לו תוך הפניה בחלק מהמקרים לביאור התקשרויות. דוגמה בעייתית בולטת היא הולמס פלייס, שהנפיקה בבורסה באחרונה ושוכרת את חדרי הכושר שהיא מפעילה — כך שתמונת החוב הפיננסי שלה צפויה להשתנות מקצה לקצה בעקבות התקן החדש. בנוסף, הרווח לפני מס של הולמס פלייס, שצומחת באמצעות כניסה לחכירות תפעוליות חדשות, שהסתכם ב–2017 ב–6.3 מיליון שקל, עשוי להימחק בעקבות התקן החדש.

תעודת עניות

זוהי תעודות עניות שמעידה במידה רבה על הבעייתיות של הדיווחים בשוק ההון. צריך להבין כי במרבית המקרים, למעט אולי במקרה של פז ששוכרת את מתחמי התדלוק, החברות אפילו אינן מספקות דיווח איכותני ראוי למשקיעים על ההשפעות הפוטנציאליות מבחינתם — כמו על הגידול הצפוי בחוב הפיננסי והקיטון ברווח.

אם החברות באמת לא התחילו להיערך לתקן החדש, שבשל משמעותו הדרמטית פורסם כבר בינואר 2016, ואין ברשותן נתונים כספיים בסיסיים על השפעותיו — הרי הדבר מעיד על בעיה חמורה לא פחות. ככל שאלה פני הדברים ומשום שהתקן משנה את שיווי המשקל של עסקות חכירה כבר כיום, קיים חשש כי מדובר לכאורה בחוסר אחריות ניהולית שעלולה לגרום לפגיעה עסקית.