מפעלי ים המלח כנראה תישא בעלויות הקציר – אבל אלה ייבלעו ברווחיות הגבוהה
בשנה האחרונה אנו עדים לסערה סביב עליית המפלס בים המלח ופתרון קציר המלח, המועדף על ידי ראש הממשלה. העלות המוערכת של פתרון זה – שבהתאם לחוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, נדרשת לשאת בו בעיקר מפעלי ים המלח – היא כ-3 מיליארד שקל. המראה החשבונאית מסייעת לראות את המשמעות הכלכלית האמיתית של הקציר מבחינת הדו”חות המאוחדים של החברה האם כיל, ומסייעת לפוגג במקצת את הדרמטיות סביבו.
בעיית עליית המפלס נובעת מכך שהמינרלים מים המלח מופקים בדרך של אידוי סולרי, שבמסגרתו שוקע מלח לקרקעית בריכת האידוי, ויוצר מדי שנה שכבה של כ-20 ס”מ. מאחר שתהליך הייצור מחייב שמירה על נפח תמיסות קבוע, הועלה עד כה המפלס בבריכה במים בהתאם. החשש הוא שהמשך העלאת המפלס יגרום נזק ליסודות ולמבנים של בתי המלון הנמצאים בסמוך לשפת הבריכה, ליישוב נווה זוהר ולתשתיות באזור.
הסיפור המפתיע – ביחס למה שניתן להתרשם מהדיווחים בתקשורת – הוא שמבחינה חשבונאית, לכיל לא נוצרת כלל התחייבות, גם בהינתן שפתרון הקציר הוא בגדר צפוי ואפילו מוסכם. הסיבה לכך היא שהתחייבות חשבונאית מוגדרת כמחויבות שנוצרת בגין אירועי עבר, בעוד פתרון הקציר מתייחס רק למלח שיצטבר מעתה ואילך.
כפועל יוצא מכך, כיל לא הכירה בהתחייבות בגין הקציר בדו”חותיה הכספיים לרבעון השלישי, שפורסמו בסוף נובמבר. מעבר לכך, גם בעתיד לא אמורה להיווצר לכיל התחייבות בגין הקציר כל עוד, מבחינה תיאורטית לפחות, אין לה מחויבות לשימוש בזיכיון. דומה הדבר לאי הכרה של חברת תעופה בהתחייבות לבצע בדיקה תקופתית למטוס, שהרי היא אינה מחויבת להטיסו ויכולה למשל לקרקעו או למכרו.
התועלת מהעונש – 2.5 מיליארד שקל
גם לו היתה כיל נדרשת להכיר בהתחייבות, מדובר בעלות הכרחית לצורך השגת הטבות כלכליות עתידיות – ולכן היתה נרשמת כנראה כנכס המופחת על פני תקופת ההנאה ממנו. בהקשר זה יש לציין כי בהתאם ל-IFRS, לצורך הכרה בפריט של רכוש קבוע כנכס, לא נדרש בהכרח להגדיל את ההטבות הכלכליות העתידיות הצפויות. כך, למשל, התקנת מסנן במפעל מזהם לצורך עמידה בתקנות איכות הסביבה מהווה נכס ולא הוצאה.
יש לציין כי הפרשות משיקולי איכות סביבה נוצרות לעתים קרובות כנגד נכס ולא כנגד הוצאה. לדוגמה, הקמה או רכישה של רכוש קבוע שיש צורך לפנותו ולטהר את המקום – כמו בארות קידוח – יוצרת התחייבות בעת ההכרה הראשונית בנכס.
כך, למשל, במאזן נפטא לתום הרבעון השלישי קיימת התחייבות של כ-64 מיליון שקל, שמייצגת את העלויות של החזרת אתרי הקידוח לקדמותם. התפישה החשבונאית היא שמדובר בחלק אינטגרלי וידוע מראש של עלות הרכוש הקבוע ולא בהוצאה מיידית, בשונה נניח מהפרשות בגין עלות ניקוי זיהום לא מתוכנן של קרקע, כגון בתחנות דלק.
אי לכך, העלות הכוללת של הקציר תיפרס בסופו של דבר כהוצאה החשבונאית על פני תקופת הזיכיון שנותרה (עד 2030), בין אם קציר המלח יתבצע מדי שנה ויירשם כהוצאה שוטפת ובין אם יתבצע כל כמה שנים ויירשם כנכס שיופחת על פני תקופת השימוש בו. בהקשר זה יש לציין כי גם הפתרון של מפעלי ים המלח בשנים האחרונות – הקמת סוללות הגנה מול בתי המלון והגבהתן בהתאם לגובה המפלס – טופל כך בדו”חות הכספיים של כיל.
חוות הדעת מדגישה כי פתרון הקציר יגדיל את ההטבות הכלכליות של מפעלי ים המלח, מעבר לחיסכון בצורך בהגבהת הסוללות, על ידי צמצום בעיות תפעולית הנובעות מהצטברות המלח ואפשרות להגדלת שטחי האידוי. החברה להגנות ים המלח אף מעריכה את התועלת הכלכלית של מפעלי ים המלח מהפרויקט בכ-2.5 מיליארד שקל.
מסקנת הניתוח החשבונאי, אפוא, היא שלא מדובר בהענשת כיל בגין נזקים שיצרה, אלא בדרישה לשמירת הסביבה כדי להמשיך ליהנות מפירות הזיכיון. אם נתעלם מהחיסכון בעלויות הנוכחיות ומפוטנציאל השיפור ביעילות ובתפוקות, פריסת עלות הקציר, במקביל להכנסות השוטפות, צפויה להגדיל את הוצאות ההפקה היחסיות.
בכל מקרה, יש לזכור כי הזיכיון, שמקנה לכיל גישה בלעדית לים המלח, מייצר לה שיעורי רווחיות תפעולית גבוהים מאוד ביחס ליצרנים אחרים בעולם. וכדי לקבל פרופורציות מספריות, די למשל לציין כי בתשעת החודשים הראשונים של 2011 הרווח התפעולי של מגזר האשלג בלבד, שהסתכם ב-845 מיליון דולר, מייצג כ-47% ממכירות המגזר.