רקע ב- IFRS

בחודש נובמבר 2005, קיבלה הוועדה המקצועית של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות החלטה לפיה הדוחות הכספיים של תאגידים הכפופים לחוק ניירות ערך, יערכו לפי הוראות תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים (IFRS), לכל התקופות המתחילות ביום 1 בינואר 2008 והלאה. מאז המעבר, ישראל הצטרפה למועדון המדינות שסטנדרט הדיווח הכספי בהן הינו ברמה בינלאומית.

תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים (IFRS) נקבעים על ידי המוסד הבינלאומי לתקינה בחשבונאות (IASB), שהוא גוף עצמאי בינלאומי אשר מקום מושבו בלונדון. מדובר אפוא על שפת עסקים גלובלית ומודרנית לדיווח של תאגידים ששמה לה כמטרה ברורה לשקף את המציאות העסקית והכלכלית, על הדינמיות שלה. הרקע לעלייתו של ה-IFRS כשפה עסקית כלל עולמית אחידה נוגע לתהליכי הגלובליזציה, הן של העסקים והן של שווקי ההון. הולדתם של תקני החשבונאות הבינלאומיים טמונה אי שם בשנת 1973. נקודת מפתח בהתחזקותו של ה-IFRS התרחשה בתחילת שנת 2005 עם המעבר של מדינות האיחוד האירופי ליישום ה-IFRS בחברות הציבוריות. בחלוף השנים, מדינות נוספות ברחבי העולם אימצו באופן מחייב את ה-IFRS, או גרסאות עדכניות שלו. בין היתר, החל בשנת 2011 גם מרבית התאגידים המדווחים בקנדה החלו ליישם IFRS. ערב הסעודית הצטרפה אף היא לקבוצת המדינות המיישמות IFRS בשנים 2017-2018. הלכה למעשה, בסקר מקיף אשר נערך על ידי ה-IASB באפריל 2018, עלה כי ב-144 מתוך 166 המדינות ומחוזות השיפוט שנסקרו (כ-87%), רוב או כל החברות הציבוריות המקומיות נדרשו ליישם את תקני ה-IFRS. אגב, מעניין לציין כי מבין 144 המדינות שאימצו את ה-IFRS באופן מחייב, ישראל נמנית על קבוצת מדינות קטנה (6 מדינות), שבה ה-IFRS לא אומץ לגבי תאגידים פיננסיים (בישראל, תאגידים בנקאיים). זאת לצד ארגנטינה, אל-סלבדור, מקסיקו, פרו ואורוגוואי.

על אף הצעד המשמעותי לקראת האחדת כללי הדיווח הכספי בעולם באימוץ ה-IFRS, מספר מדינות בולטות בהיעדרן מרשימת המדינות אשר מחייבות את החברות הציבוריות בהן לדווח לפי ה-IFRS. בין היתר, קבוצה זו כוללת את הודו ואת סין. נוסף לכך, ביפן דיווח כספי לפי IFRS מהווה רק אחת מבין החלופות המותרות ליישום על ידי מנפיקים מקומיים וזרים. בראש המדינות שאינן מיישמות את ה-IFRS מצויה ארצות הברית. כך למעשה, נחצה העולם החשבונאי לשניים: מצד אחד, כללי ה-IFRS המיושמים על ידי מדינות איחוד האירופי ומדינות G20 רבות נוספות, ומצד שני כללי החשבונאות המקובלים בארצות הברית (USGAAP), המיושמים בארה”ב ומותרים ליישום במספר מדינות נוספות, כגון יפן. מהלך הכרה אמריקאי רב משמעות התרחש, בכל זאת, בהחלטה ההיסטורית של הרשות לניירות ערך האמריקאית (SEC) לקבל החל משנת 2008 דוחות כספיים של מנפיקים זרים הערוכים בהתאם ל-IFRS, ללא צורך בביאור התאמה. ה-SEC לא הכירה בעבר בתקינה חשבונאית זרה כלשהי. המשמעות היא שחברה מחוץ לארה”ב המיישמת בדוחותיה הכספיים את ה-IFRS, יכולה להשתמש בהם כבסיס לרישום למסחר כמעט בכל שווקי ההון בעולם, בלא צורך בהתאמות כלשהן. בהתאם, חברות דואליות ישראליות רבות, שנסחרות הן בבורסה לניירות ערך בתל אביב והן בבורסות בארה”ב, עורכות כיום את דוחותיהן הכספיים לפי ה-IFRS.

ה-IFRS מושתת על גישה מבוססת עקרונות (Principles Based Approach), וזאת להבדיל מגישה מבוססת כללים (Rules Based Approach). באופן מטאפורי, גישה מבוססת כללים דוגלת בהכנת דוחות כספיים לפי ‘ספר בישול’ הכולל מתכונים ברורים ומדויקים; לעומת זאת, גישה מבוססת עקרונות מושתתת באופן רחב יותר על צורך להפעיל שיקול דעת ולנתח עסקאות ואירועים בהתאם לכל העובדות והנסיבות הרלוונטיות. תקני החשבונאות המקובלים בארה”ב, ששימשו כהשראה לתקינה החשבונאית המקומית בישראל ערב המעבר ל-IFRS, מהווים במידה רבה תקינה מבוססת כללים.

היתרון המשמעותי של תקינה מבוססת עקרונות הוא שהיא מחייבת הפעלת שיקול דעת ולקיחת אחריות תוך חתירה להצגה מהימנה ורלוונטית. עם זאת, זהו גם החיסרון שלה במידה רבה. שהרי, שיקול דעת יכול גם לפגום בהשוואתיות בין חברות בטיפול החשבונאי במקרים זהים וגם להיות כפוף ל-‘יצירתיות יתר’. ניתן להמחיש זאת באמצעות אזכור ההגדרה של ‘שליטה’, שעברה שינוי דרמטי ב-IFRS בתחילת 2013. החשיבות הגדולה של הגדרת שליטה נוגעת לכך, שיש לאחד במסגרת הדוחות הכספיים חברות מוחזקות אשר הישות המדווחת מחזיקה בשליטה עליהן. עד לשנת 2013, הקביעה של שליטה בחברה מוחזקת התבססה (בראיית מרבית הישויות המדווחות) בעיקרה על השאלה האם שיעור ההחזקה בזכויות ההצבעה עולה על 50%. בעקבות פרסומו של תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 10 (IFRS) בדבר דוחות כספיים מאוחדים, הקביעה האם קיימת שליטה מתבססת על עיקרון השליטה האפקטיבית. לפי עיקרון זה, קיומה של שליטה תלוי בכל העובדות והנסיבות הרלוונטיות. כך, בהחלט ייתכן שגם במצב בו שיעורי ההחזקה בחברה הבת נמוכים משמעותית מ-50%, עדיין קיימת שליטה. למשל, בעקבות פיזור רחב של יתר ההחזקות באותה חברה בת. ההכרח לבחון את השליטה בראייה מבוססת עקרונות, מונע מצבים טכניים של איבוד שליטה בחברה ציבורית רק בעקבות מכירה של מספר מניות מועטות, למשל מכירה המביאה לירידה בשיעור ההחזקה מ-50.01% ל-49.99%.

במשוואה הזאת נראה ששיקול הדעת והאחריות של ההנהלות גוברים במידה ניכרת על ההשוואתיות הפרוצדורלית שעלולה להוביל לניצול של הכללים הטכניים בכדי להשיג מטרות דיווחיות רצויות ומעוותות מבלי לשאת באחריות לכך. יש לציין כי האמריקאים כבר חוו מספר פעמים את כישלונה החרוץ של תקינה מבוססת כללים. בין היתר, בעקבות שערוריית אנרון שבה נעשה שימוש בכללים טכניים על מנת להתחמק מאיחוד דוחות כספיים של חברות בנות, במה שכונה יצירת ישויות ‘חוץ מאזניות’ (off-balance). בהקשר זה יש לציין כי האמריקנים חוו בעשור הקודם  3 מגה-משברים, שהתקינה המבוססת כללים היוותה עבורם כר פורה: פרשת אנרון, פרשת הסאב-פריים ופרשת ליהמן-ברדרס.

מאפיין נוסף שבולט ב-IFRS הוא השימוש ההולך וגובר בשווי הוגן כבסיס מדידה בדוחות הכספיים. זוהי גם הסיבה מדוע ה-IFRS נתפס על-ידי רבים כ-‘חשבונאות שווי הוגן’. ההגדרה המקובלת למונח שווי הוגן הינה המחיר שהיה מתקבל במכירת נכס או המחיר שהיה משולם להעברת התחייבות בעסקה רגילה בין משתתפים בשוק במועד המדידה. שווי הוגן משמש, בין היתר, כבסיס מחייב או אפשרי למדידה של רכוש קבוע, נדל”ן להשקעה, מכשירים פיננסיים ופריטים רבים נוספים. ואולם, גם בעידן ה-IFRS בסיס העלות ההיסטורית נותר כבסיס מדידה מרכזי בדוחות הכספיים.

חשוב להדגיש כי ה-IFRS לא חף מחסרונות, אך הוא נמצא במגמה תמידית של ניסיון שיפור והתאמה למציאות המשתנה. בתחילת שנת 2018 ובתחילת שנת 2019 נכנסים לתוקף שורה של תקנים חשבונאיים משמעותיים ביותר: תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 15 (IFRS) בדבר הכנסות מחוזים עם לקוחות; תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 9 (IFRS) בדבר מכשירים פיננסיים; וכן – תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 16 (IFRS) בדבר חכירות. המשותף לכל התקנים הנ”ל, שמסמן מגמה ברורה אותה ניתן לראות גם בתקן הדיווח הכספי הבינלאומי החדש מספר 17 (IFRS) בדבר חוזי ביטוח, הוא החיבור לתפיסה העסקית והניהולית. עניין זה עשוי לשפר את מידת הרלוונטיות של הדוחות הכספיים, אך גם עשוי להיות מורכב מאד מבחינה יישומית ולדרוש הפעלה של שיקול דעת רב.

המעבר של ה-IFRS בעיקרו למדידת נכסים פאסיביים רבים לפי שווי הוגן (ובכללם השקעות בניירות ערך ונדל”ן להשקעה), כאשר בסיס המדידה העיקרי של נכסים שנמצאים בליבת הפעילות האקטיבית (כמו מלאי ורכוש קבוע), נותר עלות מופחתת. תואם את התפיסה המקובלת של הערכות שווי לפי מודל ה- DCF. לפי תפיסה זאת שווי הנכסים העודפים בניכוי שווי החוב הפיננסי מתווסף לשווי הפעילות הנגזר מהערך הנוכחי של תזרימי המזומנים העתידיים המופקים ממנה. מעבר זה מיועד להקל את מלאכת הניתוח של משקיעים ואנליסטים. עם זאת, על רקע השיפור במדידה המאזנית, חלה שחיקה מתמשכת ברלוונטיות של הדיווח על התוצאות בדוח רווח והפסד, לרבות בהקשר של זיהוי השפעות בלתי תזרימיות או בלתי חוזרות.

על רקע זאת, בחודש דצמבר 2019, ערב הכניסה לעשור החדש פרסם ה- IASB הצעה לרפורמה משמעותית בדיווח על התוצאות שכוללת בעיקרה חלוקת דוח רווח והפסד לשלוש קטגוריות: פעילות תפעולית, פעילות השקעה ופעילות מימון וכן מידע בביאורים על הכנסות והוצאות לא רגילות (Unusual) צפויים להשלים את התמונה ולספק למשקיעים כלים מלאים לחיזוי וניתוח וכן לשפר את ההשוואתיות. בהקשר זה, ההצעה כוללת גם גילוי מהפכני – דיווח על התוצאות לפי האופן שבו ההנהלה חושבת שהכי נכון למדוד את תוצאותיה. הכללה של מידע Non GAAP  בתוך הדוחות הכספיים המבוקרים אינה טריוויאלית כלל ועיקר וצפויה, ככל שתתקבל בסופו של דבר, להציב אתגרים יישומיים, לרבות בהיבטי הביקורת. אך היא בכל מקרה מלמדת על החשיבות הרבה שמייחס כיום ה- IASB לפריטי מידע אלה שמעניינים מאד את המשקיעים, הרבה יותר מסוגיות חשבונאיות פינתיות כאלה או אחרות. כמו כן, רפורמה משמעותית זאת בדיווח על התוצאות, עשויה לפתור במידה רבה, אמנם  בעקיפין, את העדר הבסיס המושגי הברור להבחנה בין רווח והפסד לבין רווח כולל אחר (OCI) שיצר בלבול רב בקרב המשקיעים.

מזווית ישראלית, למרות הקשיים הטבעיים של המעבר, אין ספק כי התרומה של ה- IFRS לרלבנטיות הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות – במיוחד בענף הנדל”ן המניב היא ברורה וכן המעבר ל –IFRS שינה במידה רבה את ההסתכלות של המשתמשים השונים על הדוחות הכספיים שהפכו להיות דומיננטיים יותר. עם זאת, נדמה כי חלק מהבעיות העיקריות שליוו את המעבר של ישראל ל-IFRS נותרו בחובן גם יותר מעשור לאחר המעבר. כך, ניתן לומר כי מערכת המס טרם התאימה את עצמה, באופן מוסדר לפחות, לתקינה החדשה. בנוסף, גם לא בוצעו שינויים משמעותיים כלשהם בחוק החברות בכל הנוגע למבחנים הנוגעים לחלוקת דיבידנדים (בפרט, התאמה של מבחן הרווח בכדי לנטרל רווחים רעיוניים), וזאת על אף שינוי התקינה החשבונאית הדרמטי מאז נחקק חוק החברות. התקווה היא כי השלמת ההסדרה של המעטפת החוקית רגולטורית הנ”ל, בד בבד עם התמורות המשמעותיות הצפויות באופן הדיווח על התוצאות כאמור לעיל, יצעידו חזק מאד קדימה את הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות בישראל ואופן השימוש בהם, בעשור החדש שנפתח (2030- 2020).