השיטה הקיימת מביאה לתוצאות בלתי רצויות ויש לבטלה
שיטת השווי המאזני המיושמת לגבי השקעות בחברות כלולות נולדה כשיטת ביניים המתבססת על עקרונות הדו”חות המאוחדים, אבל מציגה במספר אחד את ההשקעה וכן את ההכנסות ממנה (“רווחי האקוויטי”). התבססות זו, שאף זכתה לכינוי “איחוד בשורה אחת”, מאבדת אחיזה בחשבונאות המודרנית גם אם מתעלמים מהפערים הנובעים מקונספט השליטה.
תוצר הלוואי הבולט הן ההטבות המפליגות המוענקות למוניטין של חברה כלולה לעומת חברה בת. מוניטין, כידוע, הוא נכס בלתי מזוהה שמייצג את עודף התמורה ששולמה על השווי ההוגן של הנכסים וההתחייבויות המזוהים שנרכשו, ומהווים ברבות מהרכישות את עיקר ההשקעה.
העיוותים מתחילים בכך שכדי להכיר במוניטין בגין חברה בת, היא נדרשת לייצג פעילות קיימת, אבל אין דרישה מקבילה לגבי חברה כלולה. עיוותים אלה ממשיכים בהיעדר דרישה לבדיקת ירידת ערך שנתית של מוניטין בכלולה, אף שגם הפחתתו השיטתית הופסקה. מפריווילגיה זו ייהנה, למשל, מוניטין בגובה כמיליארד שקל, שצפוי לנבוע לקבוצת דלק במעבר משליטה להשפעה מהותית בדלק רכב – כנגד רווח מקביל, בעקבות יישום תפישת המימוש הרעיוני.
ירידת ערך של השקעה בכלולה נבדקת רק כשקיימים סימנים לכך ומתבצעת ברמת ההשקעה, וגם אז נהנית מכל העולמות בכך שמתבססת על הערכות שווי שעשויות להיות גבוהות ממחיר הבורסה. עקיפה של שיטת השווי ההוגן התבצעה, למשל, בהשקעת דיסקונט בבינלאומי.
מעבר לכך, בשונה מהפסד מירידת ערך מוניטין של חברה בת, שאינו ניתן לביטול במקרה של התאוששות, הדבר אפשרי בחברה כלולה. דסק”ש, לדוגמה, שהכירה ברבעון השני בירידת ערך של כ-160 מיליון שקל בגין ההשקעה במכתשים-אגן, שמטופלת ככלולה לאור גישת השליטה המשפטית, על בסיס הערכת שווי הגבוהה ממחיר השוק, תוכל עוד להשיבה בעתיד.
הבדל נוסף מתייחס לעלויות הרכישה, הנובעות בעיקר מייעוץ פיננסי ומשפטי, שאינן מיתוספות למוניטין של החברה הבת מכיוון שלא תרמו לו – אף שברכישת כלולה הן מיתוספות להשקעה. כלומר, למוניטין הבלתי מופחת.
יישום הכללים החדשים הוביל את בי קומיוניקשנס, לדוגמה, להכיר בהוצאות בגין עלויות רכישת השליטה בבזק ברבעון השני, בסך 47 מיליון שקל, שהיו מיתוספות למוניטין אילו בזק היתה חברה כלולה.
אי-סימטריית המוניטין הופכת בעייתית עוד יותר אם מביאים בחשבון שרוב החברות בישראל מאמצות את גישת השליטה המשפטית, כך שקיימות השקעות שהיו צריכות אפקטיבית להיות מאוחדות. הכשל התיאורטי הגורף נעוץ בכך שבעוד מוניטין של חברה בת מהווה נכס בפני עצמו, הרי שמוניטין של כלולה הוא לא יותר מטכניקה, בעלת מגבלות פרקטיות רבות, שמתיימרת לשמש בסיס מדידה של נכס בודד – ההשקעה במניות.
הפתרון טמון בביטול השיטה, שנולדה על רקע השממה של מודל העלות ומחווירה כיום לאורו של מודל השווי הוגן, המיושם על שאר ההשקעות במניות – כשהשיטה גם סובלת מרף יישום שרירותי ובלתי מובן המכונה “השפעה מהותית”.